איתך עד המוות: תולדות טקס שריפת האלמנות בהודו
במשך אלפי שנים נהגו אלמנות הודיות להישרף למוות יחד עם בעליהן – חרף התנגדותם של הסיקים, המוסלמים או הכובשים האירופים. מה מקור המנהג? ארנון קרניאל בסדרה חדשה על הצד האפל של הודו
לפני כעשרים שנה הגיעה לכפר קטן בצפון רג'אסטאן נערה יפה בשם רופ קנוואר, כדי להינשא לאהוב ליבה מל סינג. רופ היפה, שהיתה גם בוגרת בית ספר תיכון, אומנם משכה תשומת לב בכפר הקטן, אולם אף אחד מהתושבים המקומיים לא יכול היה לשער בנפשו כי בתוך פחות משנה תעורר אותה נערה צנומה סערה ברחבי כל הודו.
שמונה חודשים לאחר החתונה נהרג מל סינג בתאונת דרכים. בהתאם למסורת ההינדית, נלקחה גופתו של מר סינג והועלתה למוקד. בעוד האש עלתה וטיפסה לה במעלה ערימת הקרשים היבשים, עלתה וטיפסה עליה גם רופ קנוואר. עד היום לא ברור האם החליטה רופ להקריב את עצמה מבחירה או שלא (יש שמועות שהיא סוממה) אבל תוך זמן קצר הצטרפה רופ הן לבעלה המת והן למסורת בת אלפי שנה שגבתה את חייהן של כל-כך הרבה נשים הודיות.
מסורת ה"סאטי", או "האישה המסורה" בתרגום מילולי, יונקת את שורשיה מהסיפור המיתולוגי אודות האלה סאטי אשר היתה נשואה לשיווה. אביה של סאטי, דשקה, התנגד בחריפות לקשר בין סאטי לבעלה והדבר הוביל למתיחות חריפה בין האב לבתו. כאשר החליט יום אחד האב לארח מסיבת קורבן לכל האלים, מלבד לשיווה, החליטה סאטי שהיא אינה יכולה לשאת עוד את הפגיעה בכבוד בעלה והקריבה את עצמה על ידי כך שקפצה למדורה שארגן אביה.
סיפור נוסף מהמיתולוגיה ההודית מספר על אישה בשם סויטרי אשר היתה נשואה לבעל בשם סאטאבן אשר יום אחד בעת שהתהלך לו באמצע היער צנח ומת. כאשר יאמה, אל המוות, הגיע לקחת את גופתו של סאטאבן התחננה לפניו סויטרי שיניח לבעלה ויאפשר לו לחזור לחיים. כאשר יאמה ניסה לנער אותה מעליו היא אמרה לו "בבקשה הקשב לי. כאשר התחתנתי עם בעלי נשבעתי שאלך אחריו לכל מקום. זאת היא הדהרמה שלי לעקוב אחריו, אפילו למוות". לבסוף, ולאחר תחנונים רבים, הסכים יאמה להחזיר את סאטאבן לחיים וסויטרי נהפכה לגיבורת היום.
העדויות המוקדמות ביותר לקיומו של טקס הסאטי בהודו, מהמאה הרביעית לפני הספירה, היא פרי עטם של היסטוריונים יוונים שליוו את אלכסנדר מוקדון במסעו להודו. הטקס נהפך נפוץ יותר ויותר עם נפילתה של אימפריית גופטה במאה החמישית לספירה, ועד המאה העשירית לספירה כבר היה נפוץ בכמעט כל תת היבשת. אגב, טקס הקרבת האישה במעמד השריפה או ההלוויה של בעלה היה נפוץ לא רק בתרבות ההודית העתיקה אלא בתרבויות רבות נוספות כמו זו המצרית, שבה לעיתים היה המלך נקבר לא רק עם אישתו אלא גם עם עוזריו ורכושו, כדי שאלו ילוו אותו אל העולם הבא. ישנה סברה שהטקס הגיע להודו עם שבטים פולשים כמו הסקיתים, אשר התאימו את מנהג קבורת האישה ליד הבעל לגרסה מקומית של שריפת האישה ליד הבעל.
עם השנים הועלו סברות רבות בנוגע לצורך החברתי ששירת טקס הסאטי בחברה ההודית.
תיאוריה אחת דיברה על הרצון למנוע מנשים של בעלים עשירים מלהרעיל את בעליהן ואז להתחתן עם מאהביהן. תיאוריה אחרת דיברה על כך שבחברה ההודית העתיקה אישה אלמנה היתה גם כך חשובה כמתה מכיוון שללא בעל שיפרנס אותה, וללא כל אפשרות ריאלית להתחתן בשנית, סיכויי ההשרדות שלה היו קלושים ביותר.
תיאוריה אחרת דיברה על הרצון למנוע, בעתות משבר ומלחמה, היווצרות מצב של חוסר איזון בולט בין המינים כשאלפי גברים נהרגים בשדות הקרב ואלפי נשים נותרות אלמנות. בדת המוסלמית, אגב, בעיה זו נפתרה על ידי כך שגברים יכולים להינשא למספר נשים. תיאוריה נוספת דיברה על הרצון למנוע אונס המוני של נשים על-ידי צבא האוייב, אם בעליהן נהרגו בשדה הקרב. מנהג זה היה נפוץ בעיקר ברג'אסטאן, והוא נודע בשם גו'האר. על פי אחת הסברות, הסיבה שהנשים ביקשו לשרוף את עצמן, ולא להרעיל את עצמן לשם דוגמא, היא שחיילי האויב לא בחלו לעיתים באונס נשים מתות.
ישנן גרסאות שונות לטקס הסאטי, כאשר בחלקן האישה יושבת או שוכבת לצד בעלה ואז האש מוצתת, ואילו באחרות מסופר על נשים שקופצות אל תוך האש. ישנם מקרים בהם האישה היא זאת אשר מדליקה את האש בעצמה, וישנם מקרים המכונים "סאטי ייצוגי", בהם האישה השוכבת ליד הבעל קמה לפני שהאש מודלקת ונותרת לפיכך בחיים. ישנם מקרים נדירים בהם אמהות ביצעו את טקס הסאטי על מדורות ההלוויה של בניהן, וישנם מקרים נדירים אף יותר בהם בעלים
הראשונים אשר ניסו לבטל את טקסי הסאטי היו השליטים המוגולים של הודו. חומאיון אסר על קיום הטקסים, אולם מאוחר יותר חזר בו. אכבר הנחה כי ניתן לקיים את הטקסים רק באישור של פקידיו, ואלו הונחו לנסות לדחותו ככל שניתן. בתקופת שלטונו של שאה ג'האן נאסר על השתתפות נשים עם ילדים בטקסים וגם במקרים אחרים היה צורך באישור מפקדי מחוזות, שהתנגדו לקיום הטקסים, אולם לעיתים העלימו עין תמורת שוחד.
במאה ה-18 הפורטוגלים, ההולנדים והצרפתיים אסרו את קיום הטקסים, אולם הם שלטו על שטח זניח בהודו. רק בתחילת המאה ה-19, כשהשליט הבריטי של בנגאל, הלורד וויליאם בנטינק, החליט להוציא את הטקס מחוץ לחוק חלה ירידה דרסטית בביצועו.
גם לבריטים לקח זמן רב להגיע להחלטה על הוצאת הטקסים אל מחוץ לחוק, מחשש למהומות - אולם בלחץ של איש התרבות והמדע ההודי ראג' רמוהון רוי, שהוכיח להם כי לא מדובר בטקס הכרחי על פי כתבי הקודש ההינדים, הם שינו את דעתם. הגנרל הבריטי ומושל הודו נאפייר צוטט פעם כאומר "אתם אומרים שלכם יש מנהג של שריפת אלמנות. יפה מאוד. גם לנו יש מנהג: כאשר גבר שורף אישה חיה אנו קושרים חבל מסביב לצווארו ותולים אותו. אתם יכולים לבנות את מדורות השריפה שלכם, וממש לידם אנו נבנה את עמודי התליה שלנו. אתם יכולים לנהוג לפי הנוהג שלכם ואנו נפעל לפי הנוהג שלנו."
מאז כינון החוק, נעשו טקסי סאטי נדירים אף יותר, אם כי פה ושם עדיין ניתן לשמוע דיווחים על קיומם. אך מגמה חברתית מדאיגה שתופסת תאוצה בהודו היא הפלה מכוונת של תינוקות ממין נקבה. לפי חלק מההערכות, בעשרים השנה האחרונות התרחשו כמעט עשרה מיליון הפלות של תינוקות בשל היותן בנות, מה שהוביל לכך שבשנת 2001 היו בהודו רק 923 לידות של בנות לכל 1000 לידות של בנים. הממשלה ההודית אומנם העבירה חוקים האוסרים על רופאים לגלות להורים את מין העובר לפני הלידה, אולם בשטח החוק לא מיושם.
יש לקוות כי ממש כפי שמנהג הסאטי עבר מהעולם גם מנהג הפלת הבנות יעבור מהעולם, אולם בינתים נראה כי בעוד שטכנולוגיה מודרנית אחת (התקשורת) איפשרה את חשיפת טקסי הסאטי ואת מניעתם, טכנולוגיה מודרנית אחרת (האולטרסאונד) עלולה לגזור את דינן של נשים רבות נוספות לפני שיזכו לצאת לאוויר העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
