ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

ה"עבודה" של ביירון קייטי: סדנה להתמודדות עם מוות

בבוקר שלפני ההלוויה ישבתי רגע עם עצמי - והרגשתי נהר ענק של אהבה זורם בתוכי, מוחשי, מלא אור ושמחה ועוצמה שכאילו לא שייכת לרגע כזה. אז הבנתי שהאהבה לא הלכה לשום מקום. שני בן-חיים, שאיבדה בתאונה את בעלה ואת בנה בן החודשיים, מעבירה סדנה לאנשים שחוו שכול ואובדן בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי

 
לפני שנתיים, לכבוד יום הולדתי, יצאנו אני ורועי, בעלי האהוב, עם תומיה, התינוק שלנו, לכמה ימים בטבע. כנרת, ירדן, מעיין בהרים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לישון בחוץ מאז שנולד תומיה. התרגשנו ושמחנו לחזור אל הטבע האהוב עלינו כל כך, אל הירח, הכוכבים, המים זורמים.

אחרי ששמנו באוטו כמעט כל מה שהיה בבית יצאנו לסוף שבוע ששבר הרבה ציפיות. תומיה בכה כמעט ללא הפסקה, לי היה קשה להניק עם הרוחות, היה לנו קשה אחד עם השני ועם הרצון שיהיה לנו זמן לעצמנו. זה היה אולי המפגש הבהיר הראשון שלנו שבו החלומות והתקוות נפגשו עם המציאות הלא-פשוטה של ההורות.

בדרך חזרה, עייפים וקצת מאוכזבים, תומיה ישן והירח עלה מלא, בהיר ומדהים. החלטנו לעצור על גבעה במדבר יהודה כדי להרגיש קצת את השקט, את המדבר, את עצמנו, לפני שחוזרים הביתה. רועי הוציא את הגיטרה, תומיה ישן על הרגליים שלי. שרנו, דיברנו על הקשיים שלנו, בלי להתלונן או להאשים, על הפחד והאכזבות, על החלומות ועל האהבה. היינו קרובים ובכינו. אמרנו אחד לשני שעכשיו אנחנו יודעים שלא משנה מה יקרה יש לנו אותנו - לאהוב באמת, להיות שם תמיד אחד בשביל השני. יש אהבה וזה המון. אולי הכל.

לא ידענו, לפחות לא באופן מודע, שיום אחר כך הכל ייגמר. וטוב שלא ידענו, כי אז בטח היינו עסוקים בלפחד ולדאוג במקום להיות באותו רגע מושלם.

יום אחר כך, שעתיים אחרי שרועי לקח את תומיה ונסע למכולת שבישוב ליד, נכנס הביתה שוטר ששלף כרטיס אשראי ושאל אם הוא של בעלי. הוא התיישב וסיפר באריכות את פרטי התאונה שהסתיימו במשפט "שניהם נהרגו במקום". הרגשתי כאילו שלפו אותי מתוך המציאות אל תוך שסרט שהוא לא שלי. אני חושבת שעד הלוויה המשפט היחיד שיכולתי לומר היה "זה לא יכול להיות".

מה שחיבר את כל החלום הנורא הזה למציאות, וחייב אותי להתחבר לגוף, לעולם שכאן, היה החלב שמילא את החזה שלי וחייב אותי לקום כל כמה שעות ולרוקן.

אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך אבל אני בכיתי המון. עם כל קימה בלילה, שבה לרגע עוד נדמה היה לי שקמתי להניק, ושוב המציאות החדשה מתנפצת לי בפנים ואני לוקחת בבכי את המגבת לרוקן לתוכה את החלב.

הסרט הזה הוא כן שלי. אלו היו החיים שלי. ואני נשארתי כאן כדי לחיות אותם. למה אני נשארתי והם הלכו? לא יודעת. אבל אני זוכרת שהיה שם רגע בהיר

של בחירה - שאם אני כאן, נשארתי, ולא "הלכתי" איתם, אז אני כאן בשביל לחיות. ולא סתם, אלא לחיות הכי עמוק, הכי נכון, הכי אמיתי שאני יכולה.

מה זה אומר? אני לא יודעת.

סמכתי על הדרך, על אלוהים, על הבריאה, על היקום. אם הוא לקח לי אותם - עכשיו שיראה לי  למה הוא השאיר אותי ומה אני אמורה לעשות כאן. אז עוד לא ידעתי שגם אני כאן בשביל לגלות לעצמי וש"הדבר" שנשארתי בשבילו - הוא קודם כל בשביל להיות מי שאני, כאן בעולם הזה.

בבוקר שלפני ההלוויה ישבתי רגע עם עצמי והרגשתי נהר ענק של אהבה זורם בתוכי, מוחשי, מלא אור ושמחה ועוצמה שכאילו לא שייכת לרגע כזה, רגע של הבוקר שלפני ההלוויה. אז הבנתי שהאהבה לא הלכה לשום מקום. שהיא בתוכי כל הזמן. איתם ובלעדיהם. האהבה היא בי. קיימת. היא חלק ממי שאני. איתם או בלעדיהם.

ושם התחיל המסע. המסע שלי אל עצמי, בעולם הזה שהם עכשיו לא נמצאים בו - לפחות לא באופן פיזי.

חודש אחר כך הגיעה לישראל המורה הרוחנית ביירון קייטי. על פי התמונות שראיתי והספרון הקטן שקראתי, היא נראתה לי אמריקאית מדי, טכנית מדי, שטחית מדי, שכלית, בלי לב, בקיצור היא וכל השיטה שלה נראו לא מתאימים לי בכלל. ובכל זאת בדרך שלא ברורה לי מצאתי את עצמי נוסעת מגילוי המצבה ביום השלושים למותם של רועי ותומיה, אל הכנס של ביירון קייטי בשפיים.

אלה היו יומיים שבהם התהפכו לי החיים, ושבהם החל להיבנות גשר ממערבולת המחשבות הכואבות אל דרך חדשה. ראיתי אישה שנמצאת במקום של חופש אמיתי, מעבר לסיפורים. ההשראה להיפגש  עם המקום הזה שקיים בי - גדלה וחילחלה פנימה.

נוכחתי שהמראה החיצוני הטכני של "העבודה" הוא למתבונן מבחוץ בלבד, וברגע שצוללים פנימה נפתחים עולמות אינסופיים של לב, רוח, רגש ותובנות מכל רובד אפשרי. שיטת "העבודה" של ביירון קייטי היא שיטה לחקר האמונות הכוזבות שמעצבות את חיינו והיא נעשית באמצעות ארבע שאלות פשוטות.  

ברגע שהסכמתי לשאול באמת, בתמימות, כילד שעכשיו מגלה את העולם, את השאלות לגבי אמונות ומחשבות מוצקות שהיו כעובדה בלתי מעורערת עבורי, וברגע שגם הסכמתי לענות באמת -  לא מתוך האוטומט הרגיל – אלא מתוך התבוננות במה שמתקיים ברגע הזה  - נפרצו חומות הבטון השומרות על הסיפורים שלי ונפתחה דלת גדולה אל החדש והלא ידוע.

המסע האינטנסיבי שלי נמשך בין מנזר בודהיסטי בצרפת לבין למודי תניא אצל רב, בין התבודדות בארונצ'לה שבהודו, לבין מורים, מטפלים וחברים פה בישראל. כל אחד מהם בדרכו נתן לי מתנות בלתי נשכחות לדרך. אחת הבחירות המשמעותיות ביותר הייתה לנסוע ללמוד אצל ביירון קייטי בגרמניה.

ימים שלמים, מבוקר עד לילה, התגלו אחת אחר השניה מחשבות ואמונות שרובצות בתוכי, גורמות לי סבל, מכאיבות לי ומדכאות אותי: "זה תמיד יכאב", "אני צריכה אותם בשביל להיות מאושרת", "אני צריכה את האהבה שלו בשביל להרגיש שמחה/אושר/מלאות/אהבה", "אני לבד, תמיד אהיה לבד", "לא יאהבו אותי שוב באמת" - כל האמונות שאני צריכה משהו אחר ממה שקיים עכשיו בשביל שיהיה לי טוב, שהאושר שלי תלוי במישהו או במשהו שיקרה, או קרה, מבחוץ.

והיו מחשבות על העתיד, שכביכול אני יודעת מה יהיה בו (לבד, בלי אהבה, כאב שלא ייגמר) כשלמעשה אין לי מושג אפילו יקרה מחר - ממש כמו שבאותו רגע מושלם על ההר לא ידעתי מה עתיד לקרות. ראיתי שאני יכולה להמשיך להחזיק בכל אותן אמונות מכאיבות, להרגיש קורבן ולשקוע ברחמים עצמיים, ואני יכולה גם לחקור אותן ולראות מה מתגלה.

ראיתי שהסיפורים והמחשבות המכאיבות מתחילות להרפות ממני ולפנות מקום גדל והולך. כשחזרתי לארץ היו פה חברים, מורים, שותפים לדרך שעזרו ותמכו. חקרתי עשרות מחשבות בכל יום עם עצמי ועם חברים לדרך. היו תקופות בהן מילאו אותי תחושות החופש, האושר ושמחת המפגש עם האמת והיו תקופות ששקעתי אל הכאב, עזבתי את "העבודה" וחייתי את חוסר האמון, הספק ותחושת החוסר.

אריק וורד פלד, מקימי ומנהלי המרכז הישראלי ל"עבודה" של ביירון קייטי היו כמו שני מלאכים שנמצאים לתת יד כשצריך, בכל פעם שאני שוקעת, שוכחת ונופלת, נמצאים שם לאהוב ולהזכיר שיש דרך.

ברגע הנכון גם הגיעה לחיי עוד מתנה גדולה. התחלתי טיפול, ובהמשך גם התחלתי ללמוד אצל שי אור, סוג של קוסם אנושי. אני אומרת קוסם כי במקום בו אין שום אינטרס - קסמים קורים. ביירון קייטי כבר דיברה על זה מזמן אבל עכשו חוויתי את זה בתוכי - מה זה אומר לצור מרחב מרפא אמיתי. מקום בו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים לא בשביל שאשתנה, לא בשביל שאהיה אחרת, ולא בשביל שאחרים ישתנו. מקום בו יש אהבה ללא תנאי ומתוך האהבה הזאת, שלא מבקשת דבר, יש מרחב לצמיחה ולריפוי, אם רק נבחר בו. החל להיפתח משהו חדש בהבנה שלי לגבי מה זה אומר להיות מי שאני בעולם הזה. זה נעשה ברור ומובן יותר בתוכי. כך חזרתי אל "העבודה" ממקום חדש.

הפרידה מהסבל, ההרפיה מהסיפורים והיציאה מתחושת הקורבנות אינה הדחקה. זה לא אומר להפסיק להתגעגע ולאהוב. אני לא מדברת על לשים "טיפקס" על הכאב ולחייך כאילו דבר לא קרה. אני מדברת על מפגש עמוק עם עצמי, עם מה שבאמת קיים. גיליתי מקום שבו ניתן להיפגש עם הכאב, שהוא לא שקיעה אל מערבולת אינסופית של מחשבות מייסרות וחיטוט בפצעים, והוא לא ניסיון לברוח ממנו, לפתור אותו, למחוק אותו או "להתעלות מעליו". במפגש כזה, גיליתי, יש חופש, אהבה אושר ועוצמה - גם כשכואב. כי יש לי את עצמי שנשארה פה, וזה טוב, גם אם הם כבר לא כאן.

שני בן-חיים ואריק פלד, פסיכולוג, מקים ומנהל מרכז "העבודה" של ביירון קייטי בישראל, יעבירו סדנה לאנשים שחוו אובדן אדם יקר. בסדנה תועבר שיטת "העבודה", תרגילים מגוונים מתוך השיטה ומתוך דרכים נוספות להיפגש עם אובדן ממקום חדש.

הסדנא תתקיים ב-11-12 ביולי בתל אביב. פרטים באתר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...