ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » הגות

עולם חדש מופלא: דיסטופיה רלוונטית מאי פעם

75 שנה חלפו מאז פרסם אלדוס הקסלי את "עולם חדש מופלא". מפחיד לגלות כמה דומים אנחנו היום לצרכנים הנבובים, רודפי התענוגות, הקונפורמיסטים, המתוכנתים והמסוממים שהוא הציג בפנינו. בימים אלה יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר בתרגומו המקורי של מאיר ויזילטיר‬. להלן ההקדמה של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד

מרגרט אטווד | 19/6/2008 13:55

עולם חדש מופלא עטיפת הספר

שני ספרי חזון הטילו את צלם על עתידנו במחצית השנייה של המאה העשרים. האחד הוא הרומן
"1984" מאת ג'ורג' אורוֶול משנת 1949, חזון מחריד של מדינה טוטליטרית אכזרית השולטת במחשבותיהם של אזרחיה - ספר שנתן לנו את "האח הגדול", את "פשעי המחשבה", ה"ניוּספּיק", "החור בזיכרון", ארמון העינויים הקרוי "מיניסטריון האהבה", ואת החיזיון המדכדך של המגף הרומס את האדם לעד.

הספר האחר הוא "עולם חדש מופלא" (1932) מאת אלדוס האקסלי, שמתאר טוטליטריות שונה, רכה יותר - משטר של קונפורמיזם המושג באמצעות תינוקות מבחנה מהונדסים ושכנוע היפנוטי, ולא באמצעים אלימים דווקא, של צריכה נטולת רסן, המניעה בלי הרף את גלגלי הייצור; של מתירנות מינית כפויה מלמעלה, המחסלת את התסכול המיני; של חברה מעמדית מתוכננת מראש, ממעמד מנהלים בעלי אינטליגנציה גבוהה ועד תת קבוצה של צמיתים רפי שכל שתוכנתו לאהוב את עבודת הכפיים שלהם; ושל סוֹמא, הסם המעניק אושר מיידי בלי תופעות לוואי.

איזו תבנית תנצח, תהינו בלבנו. בימי המלחמה הקרה דומה היה שידו של "1984" על העליונה. אבל אחרי שחומת ברלין נפלה ב- 1989, הכריזו מלומדים על קץ ההיסטוריה, חגיגת הקניות היתה בעיצומה, וסמים רבים דמויי סומא כבר חילחלו לתוך החברה. אמת, האיידס חלק מהלומה למתירנות המינית, אבל בסך הכול דומה היה שהעתיד צופן לנו חברה צרכנית שטחית, הבלותית ושטופת סמים: "עולם חדש מופלא" עמד לנצח במרוץ.

עוד שינוי בתמונה התחולל עם ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק ב-2001. התברר שאחרי ככלות הכול, לא בנקל יהיה אפשר להיפטר מפשעי המחשבה ומן המגף הרומס פני אדם. מיניסטריון האהבה שוב איתנו, כמדומה, ואין הוא מוגבל עוד למדינות שמאחורי מסך הברזל לשעבר: למערב יש עתה גרסאות משלו.

עם זאת גם "עולם חדש מופלא" לא נעלם. קניונים נבנים בכל מקום שדחפורים מגיעים אליו. בשוליים הפראיים יותר של תחום הגנטיקה יש מאמינים מושבעים המלהגים על "עתירי גנים" ו"עניי גנים" - בני אַלפא ואֶפּסילון של האקסלי - והם עסוקים במרץ בתוכניות לשיפורים גנטיים, ואפילו - דבר שאף "עולם חדש מופלא" לא העלה על הדעת - לחיי אלמוות. הייתכן ששני סוגי העתיד האלה - הקשה והרך - יתקיימו בעת ובעונה אחת באותו מקום? ואיך ייראה העולם אז?

הגיעה אפוא השעה לחזור ולהתבונן ב"עולם חדש מופלא" ולבחון את טיעוניו בעד ונגד החברה שהוא מתאר, חברה המתוכננת תכנון טוטלי ומציעה "אושר עכשיו לכול". איזה מין אושר מוצע לנו כאן, ומה המחיר שאולי יהיה עלינו לשלם תמורתו?

את "עולם חדש מופלא" קראתי בראשית שנות החמישים, כשהייתי בת ארבע עשרה. הספר עשה עלי רושם עמוק, אף על פי שלא את הכול הבנתי עד תום. לזכות כישורי כתיבתו של האקסלי יש לזקוף את העובדה שאף על פי שלא ידעתי מהי תחתונית - ולא ידעתי גם שהרוכסנים,

כשהופיעו לראשונה, גונו בפי המטיפים בטענה שהם בחזקת התגרות בשטן מפני שבעזרתם קל כל כך להסיר את הבגדים - בכל זאת ראיתי בעיני רוחי תמונה חיה של "התחתונים המרוכסנים", הבגד התחתון הנשי שבחזיתו רוכסן יחיד שקל כל כך לקלפו מעל הגוף: "עוד רוכסן! העגלילות הוורדרדה התפרקה לשתיים כמו תפוח חצוי במחי סכין. רגל ימין נחלצה ואחריה רגל שמאל: תחתוני הרוכסן היו מוטלים על הארץ בלי רוח חיים, כאילו הוצא מהם האוויר".

אני עצמי חייתי בעידן של "ביריות תחתונים אלסטיות" שבלי מאבק אֶפִּי לא היה אפשר להיחלץ מהן, ולאמיתו של דבר, אף לא להיכנס לתוכן, ולכן היה החומר הזה מלהיב באמת. הנערה המסירה את התחתונים המרוכסנים היא לנינה קראוּן, יפהפייה כחולת עיניים, תמימה במידה מוזרה ובה בעת חושנית ומפתה - "קפיצית" מכנים אותה מעריציה הרבים. לנינה אינה רואה שום סיבה שלא לשכב עם כל מי שמוצא חן בעיניה ובכל הזדמנות, מפני שלנהוג כך פירושו להיות מנומס בלבד, ושלא לעשות כך משמעו להיות אנוכי.

הגבר שהיא מנסה לפתות כשהיא מסירה את תחתוניה הוא ג'והן "הפרא", שגדל הרחק מחוץ לתחומי ה"תרבות" וניזון מנאומי שקספיר על הצניעות לעומת הזונה, מפולחני בני זוני ומהלקאה עצמית, והוא מאמין בדת וברומנטיקה ובסבל שבלעדיו אין אדם ראוי לאהובתו, וסוגד ללנינה עד שהיא משילה מעליה את התחתונים המרוכסנים בקלילות מופקרת שכזאת. מעולם לא עמדו שתי מערכות איברי מין מלאי תשוקה בניגוד יסודי כל כך זו לזו. וזה הציר שעליו סב כל סיפורו של האקסלי.

"עולם חדש מופלא" הוא אוטופיה של עולם מושלם או היפוכו המגונה, דיסטופיה, הכול לפי השקפת עולמו של הקורא: שוכניו יפי תואר, וחייהם בטוחים ונטולי מחלות ודאגות, אם כי בדרך שהיינו רוצים להאמין שלא היתה מקובלת עלינו. יש המפרשים את המילה "אוטופיה" במשמעות "שום מקום", "אוֹ־טוֹפּיה" ביוונית; אחרים גורסים שהמילה מכילה את התחילית "אֵאוּּ", כמו ב"אֵאוּגֵנִיקָה", ואז פירושה "מקום נקי" או "מקום טוב". אפשר שסֶר תומס מוֹר בן המאה השש עשרה השתעשע במילים כשקרא לספרו "אוטופיה": מקום טוב שאיננו קיים.

בתור צורה ספרותית יש ל"עולם חדש מופלא" רשימה ארוכה של אבות קדמונים ספרותיים. "המדינה" של אפלטון, ספר חזון יוחנן בברית החדשה ומיתוס אטלנטיס הם האבות הקדומים של הסוגה הזאת; קרובים יותר לזמננו הם "אוטופיה" מאת תומס מור, וארץ הסוסים המדברים, ההוֹינהַנהוּנים הרציונליים להפליא ב"מסעי גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט, ו"מכונת הזמן" מאת ה"ג וֶלס, שבו בני "המעמדות העליונים" יפי התואר משתעשעים להם כפרפרים באור השמש בשעות היום, ואילו בני "המעמדות הנמוכים" המכוערים מפעילים את המכונות שמתחת לפני הקרקע ומגיחים בלילה כדי לטרוף את בני הטובים.

במאה התשע עשרה - כשהשיפורים במערכות הביוב, ברפואה, בטכנולוגיית התקשורת ובתחבורה פתחו דלתות חדשות מדי שנה - נולדו אוטופיות רציניות רבות מרוח האופטימיות השלטת, ובראשן News from Nowhere מאת ויליאם מוריס ו־Looking Backwards - מאת אדוארד בֵּלאמי.

כל עוד האוטופיות מותחות ביקורת על החברה הקיימת בזמנן ובכל זאת אינן רואות בעין יפה את סיכויי המין האנושי בעתיד, יש שהן גובלות בסאטירה, כמו ספריהם של סוויפט ומור וּוֶלס; אבל כל עוד הן מאמצות להן את ההשקפה שאפשר להביא את האדם לידי שלמות, ועל כל פנים לשפר אותו במידה ניכרת, הן דומות לרומנסות אידיליות, כמו ספריהם של בלאמי ומוריס.

מלחמת העולם הראשונה מציינת את קץ עידן החלום האוטופי הרומנטי אידילי בספרות, אבל סמוך לאחריה יצאו לדרך כמה תוכניות אוטופיות בחיים הממשיים, ותוצאותיהן היו הרות אסון. המשטר הקומוניסטי ברוסיה והשתלטות הנאצים על גרמניה החלו כחזונות אוטופיים.

ואולם כמו שכבר גילו רוב האוטופיות הספרותיות, חזון השלמות האנושית מתנפץ אל סלעי המחלוקת. מה ייעשה למי שאינם מאמצים את השקפותיך או אינם מתאימים לתוכניותיך? נתניאל הותורן, שהיה בוגר מפוכח של המפעל האוטופי המציאותי בחוות בְּרוּק, ציין שהמייסדים הפוריטנים של ניו אינגלנד - שביקשו לכונן את ירושלים החדשה - החלו את מפעל הבנייה שלהם בהקמת כלא וגרדום.

חינוך מחדש בכפייה, גלות והוצאה להורג, הם מבחר הבררות המקובל באוטופיות למי שמתנגד לכוחות הקיימים. עכברושים יכרסמו את עיניך - כמו ב"1984" -אם אינך אוהב את "האח הגדול" (ב"עולם חדש מופלא" העונשים רכים יותר: נון־קונפורמיסטים צפויים לגלות באיסלנד, ושם הם רשאים לדון בתכלית קיומו של האדם עם אנשי רוח כדוגמתם - במין אוניברסיטה כביכול - בלי להציק לבני אדם "נורמליים").

אוטופיות ודיסטופיות, למן "המדינה" של אפלטון ואילך, התפתחו בהכרח לפי אותם עקרונות יסוד כמו החברות הממשיות. כולן חייבות לענות על אותן שאלות: היכן גרים בני אדם, מה הם אוכלים, מה הם לובשים, מה הם עושים בענייני מין וגידול ילדים? בידי מי השלטון, מי עושה את העבודה, מה יחסם של התושבים לטבע, ואיך מתפקדת הכלכלה? אוטופיות רומנטיות, כמו News from Nowhere של מוריס ו-A Crystal Age מאת ו"ה הדסון, מעמידות ציור קדם רפאֵליטי, שבו התושבים מתהלכים בגלימות מתנפנפות וחיים במגורים טבעיים שתיאוריהם נשמעים כמו בתי כפר אנגליים עתירי זכוכית מעוטרת, ומרבים לעסוק במלאכת יד ובאמנות.

הכול יהיה טוב, כך אומרים לנו, אם רק נשכיל להיפטר מן התיעוש ונחזור לחיות בהרמוניה עם הטבע ונפתור את בעיית ריבוי האוכלוסים (את הבעיה הזאת פתר הדסון בפשטות על ידי ביטול המין - חוץ מזוג מסכן אחד בכל בית כפר, שנגזר עליו לפרות ולרבות(.

אבל כשהאקסלי כתב את "עולם חדש מופלא" בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הוא היה, במילותיו שלו, "אסתטיקן פּירוני ומשועשע", ונמנה עם קבוצה של כוכבים עולים צעירים ומבריקים שהסתחררה סביב קבוצת בְּלוּמסבֵּרי, וחבריה הפיקו הנאה מן ההתקפה על כל דבר ויקטוריאני או אדוארדיאני. משום כך "עולם חדש מופלא" משליך מעליו את הגלימות המתנופפות, את מלאכות היד ואת חיבוק העצים.

מרגרט אטווד ארכיון

האדריכלות שלו עתידנית - מגדלים מוארים באור חשמל וזכוכית זוהרת באור ורוד רך - והכול מתרחש בתוך נוף עירוני לא טבעי עד קיצוניות ומתועש עד קיצוניות. בדי ויסקוזה ומשי אָצֵטט וחיקויי עור הם האריגים הנבחרים בעולם הזה; בתי דירות, מצוידים היטב במוזיקה סינתטית ובברזי בושם, הם מקומות המגורים שלו; ואמצעי התחבורה הם מסוקים פרטיים. תינוקות שוב אינם נולדים, אלא מגודלים במדגֵרות, בקבוקיהם נעים לאורך פסי ייצור מכל מיני סוגים ואַצווֹת, הכול לפי צורכי ה"כוורת", והם מוזנים ב"הפרשה חיצונית", ולא ב"חלב". המילה "אֵם" - שהוויקטוריאנים סגדו לה כל כך - הפכה לניבול פה מתועב; ומין חסר הבחנה, שנחשב לתועבה בעיני הוויקטוריאנים, נעשה עכשיו נוהג תקין ומקובל.

"'היום הוא טפח לי על הישבן,' אמרה לנינה. "'הנה לך, את רואה!' חגגה פאני את ניצחונה. 'זה מראה לך מהי העמדה שלו בעניין. הוא דוגל בדבקות מלאה במוסכמות.'"

רבות מן הבדיחות העצבניות של "עולם חדש מופלא" עוסקות בהיפוכים שכאלה - נראה שהן זיעזעו את קהל הקוראים הראשון יותר משהן נשמעות מזעזעות באוזנינו שלנו - אבל עדיין הן מושחזות למדי.

החסכנות הוויקטוריאנית התחלפה בחובת בזבוז, המונוגמיה "עד שהמוות יפריד בינינו" של הוויקטוריאנים נהפכה ל"כל אחד מאיתנו שייך לכולנו", הדתיות הוויקטוריאנית תועֲלָה לפולחן של אלוהות מומצאת - "פורד שלנו", על שם איל המכוניות האמריקאי הנרי פורד, אלוהי פס הייצור - והיא באה לידי ביטוי באורגיות קהילתיות.

אפילו הפזמון "אורגיה־פּוֹרגיה" שמזמרים בשעת הפולחן ל"פורד שלנו" הוא היפוך של שיר הילדים הידוע Georgie Porgie, שבו הבנות בוכות כשמנשקים אותן. ואילו עכשיו מי שמסרב לנשק אותן - כמו הפרא - הוא שגורם לדמעות לזלוג.

לא פעם המין תופס מקום מרכזי באוטופיות ובדיסטופיות - למי מותר לעשות מה, עם מי ובאילו איברים, אלה הם מן הנושאים העיקריים המעסיקים את דעתם של בני אדם. מאחר שהמין וההתרבות הופרדו ונשים שוב אינן יולדות - עצם הרעיון מעורר בהן גועל - נעשה המין אמצעי לבילוי ולהנאה בלבד. ילדים קטנים עירומים עוסקים ב"משחק ארוטי" בין השיחים כדי לטעום את טעם המין מוקדם ככל האפשר. מקצת הנשים עקרות - והן בחורות נחמדות מאוד, גם אם נוטות קצת לצמח זיפי זקן.

האחרות עוסקות ב"תרגילי מאלתוּס" - צורה של פיקוח על הילודה - נוטלות הורמוני "תחליף היריון" כשהן מדוכדכות ומתהדרות בחגורות אופנתיות עשויות תחליף עור, ועליהן אשפות קטנות חמודות הגדושות באמצעי מניעה. ומי שאינה מקפידה על תרגילי מאלתוס שלה, יכולה תמיד ללכת אל "מרכז ההפלות" היפהפה הבנוי זכוכית ורודה. האקסלי כתב לפני היות הגלולה, אך הופעתה קירבה אלינו את שוק המין החופשי המדומיין שלו בכמה צעדים (ומה על הומוסקסואלים? האם בפתגם "כל אחד מאיתנו שייך לכולנו" הכוונה באמת לכל אחד מאיתנו? האקסלי אינו מאיר את עינינו בעניין זה).

מובן שהאקסלי עצמו עדיין היה נטוע במאה התשע עשרה: הוא לא היה יכול לרקום את חלום המוסריות המהופכת שלו לולא היתה מאיימת גם עליו. בזמן שכתב את "עולם חדש מופלא", עדיין היה נתון בהלם בעקבות ביקורו בארצות הברית. בייחוד הטילו עליו אימה הצרכנות ההמונית ומנטליות העדר וההמוניות שבה.

השתמשתי במילה "חלום" בכוונה תחילה, מפני ש"עולם חדש מופלא" - אם גומעים אותו בשלמותו - השפעתו דומה להזיה מבוקרת. כל כולו שטח פנים; אין בו עומק. כמו שאפשר לצפות ממחבר בעל ראייה לקויה, חוש הראייה שולט בתיאורים: הצבעים עזים, אור וחשכה מתוארים בחיוּת.

הקול שני בחשיבותו, בייחוד בטקסים הקבוצתיים, באורגיות וב"מַגעונים" - סרטים שבהם הצופה חש את תחושותיהן של הדמויות שעל המסך, כגון "חתונת הגורילות" ו"חיי האהבה של הלווייתן הראשתן".
שלישי בחשיבותו הוא חוש הריח: ניחוח בשמים נישא בכול, ופה ושם מוזלף קורטוב של בושם; באחד המעמדים הנוגעים ללב בין ג'והן הפרא ובין לנינה היפה הוא טומן את פניו המעריצים בתוך בגדיה התחתונים המדיפים ניחוח אלוהי בשעה שהיא ישנה שנת ישרים, הלומת מנה גדולה של סומא, שנטלה בין השאר מפני שלא יכלה לשאת את הריחות האיומים של החיים האמיתיים ב"שמורה" שאליה לא הגיע העולם החדש.

אוטופיות ודיסטופיות רבות מדגישות את האוכל (טעים או איום; ואצל ההוֹינהַנהוּנים של סוויפט, שיבולת שועל), אבל ב"עולם חדש מופלא" התפריט אינו מוצג לראווה. לנינה וזיווּג החודש שלה, הנרי, אוכלים "ארוחה מצוינת", אבל פרטיה אינם נמסרים לנו (בשר בקר הוא הניחוש שלי, בגלל הרפתות העצומות של הפרות המספקות את ההפרשות החיצוניות). למרות שפע המין הזמין הגוּפים ב"עולם חדש מופלא" נטולי ממשות במידה מוזרה, מה שמדגיש את אחת האמירות של האקסלי: בעולם שבו הכול זמין אין משמעות רבה לשום דבר.

המשמעות, לאמיתו של דבר, בוטלה ככל האפשר. כל הספרים חוץ מחיבורים בענייני טכנולוגיה נאסרו - וראה את "פַרֶנהַייט 451", ספרו של רֵיי בּראדבּורי משנת 1953; המבקרים במוזיאונים נטבחו כולם, וראה את אמירתו של הנרי פורד, "ההיסטוריה היא שטויות במיץ". אשר לאלוהים, נוכחותו היא בגדר "היעדרות; כאילו לא היה שם כלל" - כמובן חוץ מבעיני ג'והן הפרא החדור דתיות עמוקה, שגדל ב"שמורה" של אינדיאנים בני זוּני מחוץ לתחומם של תושבי העולם החדש. שם החיים נמשכים במתכונתם הישנה, והם עמוסי "משמעות" מן הסוג העז ביותר.

ג'והן הוא הדמות היחידה בספר שיש לה גוף אמיתי, אבל הוא מכיר את גופו באמצעות הכאב, ולא באמצעות העונג. "שום דבר כאן אינו עולה מספיק," הוא אומר על העולם החדש המבושם שאליו הובא בתור "ניסוי".

"חיי הנוחות" שמציע מוסטפא מונד, אחד מעשרת ה"מפקחים" של העולם הזה וצאצא ישיר של השומרים של אפלטון - אינם מספקים את ג'והן. הוא רוצה בחזרתו של העולם הישן, ועמו הזוהמה, המחלות, הרצון החופשי, הפחד, המצוקה, הדם, הזיעה, הדמעות - הכול.

הוא מאמין שיש לו נשמה, וכמו רבים בספרות של ראשית המאה העשרים שהיו בעליהם של דבר כזה - כדוגמת המיסיונר בסיפורו של סומֶרסֶט מוֹהֶם "מיס תומפסון" משנת 1921, שתלה את עצמו לאחר שחטא עם יצאנית אחת - נאלץ גם ג'והן לשלם את מחירה של האמונה הזאת.

בהקדמה ל"עולם חדש מופלא" שכתב האקסלי בשנת 1946, לאחר אימי מלחמת העולם השנייה ו"הפתרון הסופי" של היטלר, הוא מותח ביקורת על עצמו, על שבאוטופיה או בדיסטופיה שלו משנת 1932 העמיד שתי ברירות בלבד - "חיים מטורפים באוטופיה" או "חיי אדם פרימיטיבי בכפר אינדיאני אמנם אנושיים יותר בכמה מובנים, אבל במובנים אחרים מוזרים ומופרכים לא פחות" (לאמיתו של דבר, הוא מעמיד ברירה שלישית של מעין חיים - החיים בקהילת אנשי הרוח הדחויים באיסלנד - אבל ג'והן הפרא המסכן אינו רשאי לנסוע לשם, והחיים האלה לא היו מוצאים חן בעיניו ממילא מפני שאין בהם הצלפות פומביות).

האקסלי של 1946 המציא מין אוטופיה חדשה, ובה ה"שפיות" היא בגדר האפשר. במילה "שפיות" כוונתו ל"מידה גבוהה של תבונת מעשה" המוקדשת לחתירה "מודעת ורציונלית" להשגת "התכלית הסופית", שהיא מין מיזוג עם "הטָאוֹ או הלוֹגוֹס הפנימי, האלוהות הנשגבת או הבּרַהמין".

אין פלא שלימים הִרבה האקסלי לעסוק בסם מֶסקַלין וכתב את The Doors of Perception, ובכך היה מקור השראה למסוממים ולמוזיקאי הפופ של שנות השישים שביקשו את אלוהים בשינוי הכימיה של המוח. עניינו בסומא לא צמח כמדומה סתם כך.

אבל אנו, אלה מאיתנו שעדיין מתנהלים על פני המישור הארצי - ולכן עדיין מסוגלים לקרוא ספרים - נותרים לפי שעה עם "עולם חדש מופלא". איך מחזיק הספר הזה מעמד שבעים וחמש שנה אחרי שנכתב? ועד כמה התקרבנו בחיים הממשיים אל הצרכנים הנבובים, אל רודפי התענוגות והבטלה, אל המטיילים במרחבי ההזיה ואל הקונפורמיסטים המתוכנתים שהוא מציג בפנינו?

התשובה על השאלה הראשונה, בעיני, היא שהוא מחזיק מעמד היטב. הוא עדיין מלא חיים, רענן ומדהים במקצת כמו כשהיה כשאני, לדוגמה, קראתי אותו לראשונה.

התשובה על השאלה השנייה, קורא יקר, נתונה בידך. התבונן במראה: מי ניבט אליך משם, לנינה קראון או ג'והן הפרא? אם אדם אתה, ודאי תראה משהו משניהם, מפני שתמיד רצינו שהדברים יהיו כך וגם אחרת. אנחנו מבקשים להידמות לאלים, המתהלכים להם במרומי האולימפוס שאננים, יפים לנצח, מתעלסים באהבים ומוצאים בידור ושעשוע במצוקתם של אחרים. ובה בעת אנו רוצים להיות אותם אחרים השרויים במצוקה, מפני שאנו מאמינים, כמו ג'והן, שלחיים נודעת משמעות שמעבר למשחק החושים, וסיפוק מיידי של מאוויינו לא יהיה בו די לעולם.

ברוב גאוניותו הציג אותנו האקסלי בפני עצמנו בכל כפל המשמעות שלנו. רק אנו מכל היצורים בעולם סובלים מן הזמן הקרוי עתיד מושלם. שום כלב אינו מסוגל לדמיין לו עולם עתידי של כלבים שבו חוסלו כל הפרעושים והכלביות הגיעה סוף סוף לכלל מיצויה המפואר.

אבל בזכות המבנה המופלא של שפותיהם יש בכוחם של בני האדם לצייר להם בדמיונם מצבים משופרים של עצמם, ועם זאת הם מסוגלים גם לפקפק בנשגבוּת יצירותיהם שלהם. כישורי הדמיון הכפולים האלה הם שבוראים לנו יצירות מופת של הגות כמו "עולם חדש מופלא".

ועוד מובאה מן "הסופה", שממנו שאב האקסלי את שם ספרו: "אנו עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות". ואפשר להוסיף: גם הסיוטים.