קללת הילד הבוכה: איך צומחת אמונה עממית מודרנית?
מה מקור האמונות שהתפתחו סביב דיוקן הילד הבוכה ואיך הפך ציור הקיטש המפורסם לציור מקולל בעל כוחות על-טבעיים?
הילד הבוכה. אל תביטו לו בעיניים
מי לא מכיר את תמונת הילד הבוכה? אחד משיאי הקיטש של כל הזמנים שללא התנצלויות של טעם טוב היה תלוי עד לפני שניים-שלושה עשורים בבתים בישראל ויותר מזה - בבריטניה. מסתבר שיצירת האמנות הפופולרית הזאת זכתה לתהילה, גם אם מהסוג המפוקפק. כמו חפצי אמנות עתיקים שונים ומשונים, כמו הספיר הסגול של דלהי, גם על תמונת הילד הבוכה נאמר שמוטלת עליה קללה.
לפי אמונה עממית רווחת, כשתמונה נופלת מהקיר זהו סימן למוות מתקרב, בעיקר אם מדובר בתמונת דיוקן. תמונות דיוקן שנראות כאילו העיניים של הדמות המצוירת עוקבות אחר המתבונן הן מוטיב נפוץ בסרטי אימה. מכיוון שפולקלור הוא עסק דינמי, באיים הבריטיים התפתחו בשני העשורים האחרונים אמונות שקשורות בדיוקן המפורסם של הילד הבוכה. ההתפתחות מיוחסת בין היתר לצהובונים הבריטיים שדאגו לטפח את המיתוסים סביב הקיטש הדומע.
קללת הילד הבוכה הופיעה לראשונה בספטמבר 1985 בעיתון ה-Sun. הכותרת זעקה: "הקללה הבוערת של הילד הבוכה". הכתבה סיפרה על רון ומיי הול, שהאשימו ציור זול של פעוט עם דמעות מתגלגלות בשריפה שכילתה את ביתם ברותרהם שבדרום יורקשייר. תמונת הילד הבוכה נותרה ללא פגע תלויה במקומה. סיפור השריפה, שבדרך כלל לא היה עושה כותרות, הפך לחדשות לוהטות מפני שפטר, אחיו של רון הול, היה כבאי בתחנת רותרהם. קצין בתחנה, אלן ווילקינסון, סיפר שנתקל באינספור מקרים שבהם תדפיסי הילד הבוכה נותרו שלמים בבתים שנחרבו על ידי שריפות. העיתון ציין שכ-50 אלף תמונות של הילד הבוכה עם החתימה G Bragolin נמכרו באזורי מעמד הפועלים בצפון אנגליה.
אז איך צומחת אמונה עממית מודרנית? כתב העת פורטיאן טיימס הרכיב את הביוגרפיה של מיתוס הילד הבוכה. זה מתחיל באמצע שנות ה-80, כשהעיתונים The Sun וה- Daily Mirror נאבקו ביניהם על משיכת קוראים. ה-Sun פרסם שורה ארוכה של סיפורי מסתורין ביזאריים ממקורות לא אמינים שחלקם הצליחו לקנות להם מקום מכובד בתרבות הפופולרית. הילד הבוכה הגיע בדיוק בזמן. עורכי ה-Sun ידעו שהסיפור הזה הולך לרוץ רחוק.
לאחר סיפור השריפה מספטמבר 1985, פרסם העיתון עוד כמה סיפורי המשך, שתיארו איך המוני קוראים מבועתים, שהתמונה תלויה בבתיהם, הציפו את המערכת בפניות. כולם פחדו שהם קוללו מפני שיש בבתיהם תמונה של פעוט עם דמעות הזולגות במורד פניו. המילים "קללה", "פחד" ו"בעתה" גרמו לקוראים לחשוב שיש קשר בין תמונת הילד למאורעות על-טבעיים.
סיפור לדוגמה הוא זה של דורה מן שטענה שביתה נשרף שישה חודשים לאחר שקנתה תמונה של הילד. דורה מן סיפרה שכל התמונות בביתה נהרסו פרט לזו של הילד הבוכה. שרה קסק סיפרה שהיא, גיסתה וחברתה היו כולן קורבנות לשריפות לאחר שרכשו עותקים של התמונה המפורסמת. עוד ועוד סיפורים הודפסו ונוצר רושם של מעין מגיפה מוזרה.
לאחר שהצטברו סיפורי השריפות, החלו לצוץ סיפורים אחרים שלפיהם מי שרכש את התמונה נמצא בסיכון גבוה לפציעות. אישה מפיאגנטון סיפרה שלאחר רכישת התמונה אבריו המוצנעים של בנה בן ה-11 "נתפסו על קרס". גברת רוז פרינגטון כתבה ל-un מכתב ובו סיפרה, "מאז שקניתי אותה ב-1959 שלושת בני ובעלי נפטרו. לעתים קרובות תהיתי האם היא מקוללת". קוראת אחרת סיפרה שניסתה לשרוף שני תדפיסים של הציור המקולל, אך גילתה שהם אינם עולים באש.
ה-Sun התעלם מנתונים לגבי הגורמים של השריפות שאותם ציין אלן ווילקינסון עצמו, כגון סיגריות דולקות. לווילקינסון לא היה הסבר מדוע התמונה לא נפגעת מהלהבות. כעבור זמן מה הסתבר שלא רק התמונה המוכרת גורמת לצרות, אלא גם ציורים אחרים של ילדים בוכים. בינתיים התחילו לייחס לתמונה כוחות על-טבעיים וסגולות שונות ומשונות. למרות שהציורים המקוללים היו מעשי ידי ציירים שונים, אחד ההסברים שמצאו כתבי ה-Sun אצל "מומחים" לעל- טבעי הוא שכנראה הצייר פגע בילד המצויר ולכן דבקה בציור קללה.
שאיפותיו המסחריות של עיתון צהוב אחד
העניין הוסיף להתגלגל. דווחו מקרים נוספים של שריפות בבתים עם תמונת הילד, בעיקר ברותרהם, שם החל הכל. מחלקת הכבאות האזורית פרסמה הודעה ולפיה שריפות לא נגרמות על ידי גורמים על-טבעיים אלא בעיקר כתוצאה מרשלנות, כמו גופי תאורה שמודלקים בסמוך למיטות.
בנוגע לכך שהתמונה לא נשרפת, הם הסבירו שהילד מודפס על לוח מחומר דחוס במיוחד שקשה מאוד להבעירו. אבל הכבאים לא יכלו להילחם באש שהצית הטבלואיד הפופולרי.
לאחר שפורסם סיפור על תמונה שגרמה להתלקחות מסעדה
בגרייט יארמאות', מערכת העיתון פרסמה מודעה המבקשת מבעלי התמונות לשלוח אותן אליהם - הם כבר ידאגו להשמיד אותן.
עד מהרה כל חדרי המערכת התמלאו בתמונות שנשלחו מכל רחבי המדינה. יום השריפה נקבע להאלווין, אלא מה. משאית עמוסה בתדפיסים הביאה את דיוקנאות הילד הבוכה למשרפה מחוץ ללונדון והן הובערו באופן חגיגי. ה-Sun כיסה כמובן את האירוע ולאט לאט הסיפור החל לדעוך.
סיפורו של פולקלור עממי מודרני שהוצת ודעך בגלל שאיפותיו המסחריות של עיתון צהוב אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
