ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » מונגוליה

מונגוליה באופניים: ברכבת לאולן באטור

יאיר (יאיא) רן, 23, מחצרים ואמוץ יגב, 24, ממשמר הנגב חברים מהתיכון. אקסטרים עושה להם את זה, נופים פרועים מרגשים אותם ויעדים עם מעט מטיילים הם אלה שיגרמו להם לטוס עד סוף העולם. אחרי שנגמר שלב ההכנות, הטיול במונגוליה עומד לצאת לדרך

אנחנו באולן באטור, בירת מונגוליה. לפני כמה שעות הגענו. התחושה לגבי המסע אמיתית יותר מתמיד. מחר אנחנו יוצאים, והכל מוכן. האופניים, הציוד, המפות. על הג'י. פי. אס. נמצאות כל הנקודות של המסלול. עברנו ברכבת על תוכנית הטיול שוב ושוב. אנחנו יודעים מה לעשות, ועדיין... לא יודעים כלום. אם היינו יודעים מה יהיה בדיוק, אם לא היו לנו ולא יהיו לנו תקלות בדרך, אם העסק יהיה כל כך פשוט - כל המסע הזה בהחלט יאבד הרבה מהעניין.

העסק לא פשוט. כל צעד וצעד נלמד כאן בפעם הראשונה: כמה אוכל אנחנו צריכים לקחת עבור שלושה ימים? כמה מים? כמה בנזין? האם לעשות מדורה בערב או לא? כמה סוללות לקחת, ואיך אנחנו אמורים לטעון אותן שם? ומי יכול לתת לנו תשובות? רק אנחנו. המון אנשים עוזרים ויכולים לעזור. כל מי שרק מתבקש עונה במקום, ובכל זאת, רק אנחנו יכולים למצוא את הפתרונות בשטח. וגם זה, אגב הופך את העניין ליותר מעניין, לפחות מבחינתנו.

מחר אני על האופניים, וכל מה שאראה יהיה רק נוף פתוח בלי אנשים. אולי במקרה הטוב אשמע את אמוץ שר בקול שיר של יהודה פוליקר. "לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי. בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת..." אז אם הבנתם את האנלוגיה הפשוטה הזאת, ואני בטוח שהבנתם - אתם מבינים את המצב הרגיש בו אנו נמצאים. מחר, חברים, זה קורה.

מה היה לנו חוץ מההפסד הצורם של אריק ומחיאות הכפיים למונגולי שניצח בפרק הקודם? לא אקצר, ואספר לכם באריכות דברים, שהעמסת האופניים על הרכבת לא הייתה משימה פשוטה. כלומר, פשוט זה לא היה. אבל את הבדיחה הזאת כבר כתבתי בכתבה שעברה (פרסומת סמויה: כל מי שלא קרא - שיקרא, כאילו דה?).

בסינית יש המושג "חוטונג", סמטאות קטנות, צרות, ובלילה גם מפחידות (מזל שלא היינו שם בלילה). תחנת הרכבת היא בהחלט לא חוטונג, אבל המקום בו מעמיסים את המזוודות הכבדות לרכבת המונגולית שחוצה את סין, וזה אומר מעל 35 ק"ג או לחילופין אופניים, המקום הספיציפי הזה הוא האמא של החוטונג. החוטונג של החוטונג.

למצוא את המקום הזה באמצע סין, איך להגיד, פשוט לקח לנו קצת זמן, אבל בסוף זה קרה. לאחר מכן בילינו בבייג'ין שעות אחרונות, משחק כדור יד נשים התגלה הרבה יותר מעניין ממה שחשבנו, ואפילו למדנו להסתדר עם המסעדות הסיניות, ועם האוכל.

הזמנו קרון של ארבעה, לאמוץ ולי ולעוד שני חבר'ה שיישפר מזלם והם ייזכו לשבת איתנו באותם שני מטרים על שני מטרים בנסיעה של 30 שעות. זכינו לשכן בקרון בדמותו של בחור מאוד חביב ממונגוליה, שדיבר אנגלית טובה. כתבתנו לעצמנו מילון עברי מונגולי בעזרתו, וגם תיחקרנו אותו לגבי הארץ המובטחת שאליה אנחנו נוסעים. הוא הבטיח שיום אחד הוא יבוא לישראל.

הנסיעה ברכבת לא היתה פשוטה. הפקידים הסינים תמיד נראים מאיימים, ובין מונגוליה לסין יש מעבר גבול שכולל חילוף גלגלי שיניים לרכבת, כי המסילה המונגולית קטנה מהסינית בערך ב-20 ס"מ מכל צד.

בהפסקה הארוכה הזאת, שתינו לאור ירח מלא את מיטב הבירות הסיניות, ביחד עם זוג אמריקני וכמובן, עם המונגולי שלנו, וכך חגגנו אמוץ ואני את ימי ההולדת של שנינו. מזל טוב. תודה. בנסיעה הארוכה ברכבת הספקנו שנינו לגמור לקרוא את הספרים שהבאנו איתנו. גם כמעט גמרתי לקרוא את הספר של אמוץ, "האלכימאי" של פאולו קואלו. אין ספר מתאים מזה לסיטואציה בה אנו נמצאים. הפסקתי לקרוא בציטוט של מלך שלם, ממלכי צדק: "כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך". מחר אני מקווה שיהיה לי זמן להמשיך.

הגענו לאולן באטור. גסטהאוס כבר יש, מים ואוכל לנסיעה גם יש, אפילו בנזין יש, באמת הכל. נצא הערב לאיזו כוסית בירה, נישן טוב, ומחר אנחנו על האופניים. פתאום מחר הטיול הזה, שידעתי רק להשוויץ בו כל הזמן, מתחיל, וחובת ההוכחה היא עלינו הפעם, ולא רק על השם  "מסע אופניים במונגוליה".  מחר, חברים, המסע מתחיל. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...