הזבוב שבלעתי במונגוליה: יומן מסע לא מצחיק
הגענו לחארחורין, חבורת כלבים מונגולים מוכי שגעון הלינו ביללות על אכזריות אדוניהם. אך גולת הכותרת עוד היתה לפנינו: השחיטה המסורתית של הכבשה. אדם שחף מבלה ומזדעזע במונגוליה
“מקווה שהן ישמרו עלי” - אני משיב. תחושת לחץ תוקפת אותי כאשר אני נדרש למלא את תפקיד הגבר המגונן. האם ברגע האמת אני אגיב כמצופה, או שמא אנוס על נפשי נטול כבוד, משולל הערכה עצמית, חי לעד עם תחושת בושה שלא תמחה. ב"בנות", ניר התייחס לשתי שותפותיי למסעות בימים הבאים, הלוא הן נועה וגלי. משעשע היה לגלות כבר בדקות ההיכרות הראשונות שיש לנו מכר משותף. גלי ונועה, שתיהן בוגרות חוגי סיור, שועלות מדבר שאין כדוגמתן, כבר ראו דברים בזמן הטיול - גלי מטיילת כבר אחד עשר חודשים, היא התחילה בצרפת, נועה שלושה חודשים, ושתיהן בוגרות מרכז אסיה.
היציאה באה אחר הכנות חפוזות ולחוצות, כרגיל במקרה שלי. השעה הייתה שש בערב כשקנינו כרטיס לאוטובוס, שיצא באחת עשרה בבוקר יום למחרת. נכון לאותו הרגע היינו צריכים להשיג גזייה, אוהל ומפות. אני הייתי צריך להשיג מעיל. כל אלו בזמן שאנו מרוחקים חצי שעה ממרכז העיר, והעסקים נסגרים בשבע. חילצנו בדוחק את רוב הדברים, אך נאלצנו להסתפק במפות בקנה מידה גדול ביותר. סנטימטר אחד על המפה ייצג חמישה קילומטר. פחות טוב. אני תוהה אם אי פעם אוכל להתנער ממכת הגורל המביאה אותי להכנות לחוצות לבערך כל דבר שאני עושה. גם את התיק לטיול ארזתי שעה וחצי לפני היציאה לשדה.
בבוקר יום חמישי יצאנו לדרך. מסע באוטובוס שיצא באיחור של רבע שעה נמשך כשבע שעות, ונתן לי מושג קלוש על מהות נסיעה חוצה ארץ, בארץ עם אפס תשתית. בתרבותינו כבישים הם מובנים מאליו. נהג האוטובוס המונגולי נדרש בראייתי לאוסף כישורים שלא מבייש טייס. למידת השטח, הכרת נתיבים משתנים תדיר, תמרון האוטובוס במרחב (חווינו זוויות מאוד קיצוניות עם האוטובוס), תיקון תקלות בזמן אמת. מהחלונות ניבטים מרחבים עצומים.
הגענו לחארחורין גשומה ואפורה, והזדרזנו למצוא מחסה. חבורת כלבים מונגולים מוכי שגעון התקוטטו ביניהם ללא רחם. ניסיתי להסביר לאחת המקומיות את רצוננו למצוא קורת גג להלילה. משום מקום הגיחה אישה יפהפייה שענתה לשם סובד. מיקוח קצר, והשגנו את המחיר שרצינו ללילה כולל ארוחות: ששת אלפים טוגרוג (ארבעה וחצי דולר לשם
ארוחת ערב, התייעצות בדבר המשך צעדינו, שיחה טובה. העליתי שירים מהנגן אל הכתב כדי שנוכל לשיר קצת בלילה, געגועים קלים לארץ, המסתכמים בינתיים בארבעה שירים של גזוז. השעה שתיים לפנות בוקר, אני יוצא החוצה ונחשף ללילה מונגולי חשוך, גופו מלא ביללות כלבים המלינים על יחס האכזרי של אדוניהם. השמיים המונגוליים הצפוניים מתעתים בי. השקיעה המאוחרת משפיעה חזק על תפיסת הזמן. דמודומים אחרונים של אור נסוגים קרוב לעשר בלילה.
יום למחרת היה מלווה בתחושה גופנית פחות טובה שלי, ועיקרו היה רכישת מזון להמשך הדרך. למחרת היום יצאנו לדרך בעצלתיים. לכל אורך הזמן הזה אפפה אותי תחושה כבדה. מה אתה עושה שאתה לא חש בטוב בזמן הטיול? תנוח? וכמה זמן? ואם אתה מרגיש יותר טוב זה אומר שאפשר לצאת? עתידים היינו לעבור ימי הליכה אינטנסיביים עם משקל כבד על הגב. בעצלתיים יצאנו את חארחורין לכיוון דרום, לאורך עמק אורחון היפה, כאשר תחושה כבדה זו מלווה אותי. בעת היציאה חלפנו על גבי גבעה מרשימה ממנה ניתן היה להביט על כל העיירה מצפון ועל תחילת העמק מכיוון דרום. הנוף שניבט היה רק מתאבן לקראת יופיו של העמק העתיק להתגלות בפנינו.
התוכנית הייתה לתפוס טרמפ לעיירה בשם באט אולדזי, ומשם להתחיל לצעוד לכיוון אזור בו יש מפל. משם לטפס לכיוון מנזר בהרים, בשום טובחון חיד ואז ללכת סביב בערך מאה קילומטר בכיוון צפון מערב ולהגיע לבירת המחוז, טסטרלג. חמושים היינו במצפן מצ’וקמק ומפה טופוגרפית בקנה מידה פחות ממיטבי בלשון המעטה. סמכנו על "ניווט אנושי", כך זה נקרא בשפתה של גלי. הרפתקאות זה אנחנו.
הליכה לא ארוכה ותפסנו טרמפ עם בחור מונגולי שאת שמו אני לא זוכר. השמות המונגוליים נמחקים מזכרוני יותר מהר מכיתובים על הקרח. שאלתי אותו לשמו בערך עשר פעמים ובכל זאת, כלום. עשרים קילומטר הוא לקח אותנו סך הכל, ודרש בתמורה מחיר מופקע. התמקחנו והורדנו אותי למחיר סביר, למרות שיצאנו שלמנים. מוכרח אני לציין שהוא הפגין נהיגה מרשימה בפרייווט, ואפילו לא היה מדובר פה ברכב ליסינג. חוצה שלוליות של בוץ, מטפס על גבהות. נכון שפה ושם הגשנו מכה בשאסי, אבל סך הכל היה בסדר.
להצעת המחיר המופקעת שלו התלוותה הצעה ללון עם משפחתו. היססנו כי הרגע נקנסנו. לאחר שביצענו ווידוא שאכן מדובר בהזמנה אמיתית ללא תשלום נעתרנו. החלטה חכמה בדיעבד, כי ההסכמה סיפקה מפגש ראשון בלתי אמצעי אם המונגולים החיים במרחבים ולא המונגולים העירוניים שפגשנו באולן באטר. המפגש כלל שיחה צולעת שוברת שיניים, משחק כדורסל עם סל מאולתר וכדור מעוות באמצא מרחב ענק וגולת הכותרת מעל לכל צל של ספק: השחיטה המסורתית של הכבשה המונגולית.
בני מזל היינו כפליים. לא כל יום נשחטת כבשה, ובטח שלא כל יום פוגשים כזה איש מקצוע מומחה שעבודת ידיו כה מהוקצעת. אדם צמחוני אני ובכל זאת התרשמתי עמוקות. כולנו התרשמנו. אזהרה לבעלי לב חלש: השורות הבאות עשויות לכלול תיאורים מעט קשים. הכבשה מושכבת על גבה. השוחט שולף את סכינו ומבצע חתך המאפשר הכנסת ידו בתוך הבטן. הוא מכניס ידו פנימה, חותך עורק ראשי ביותר ומוציא (מה ידו עושה במעמקי הכבשה גילינו רק בדיעבד). תוך שניות ספורות הכבשה מפסיקה את פרפוריה האחרונים. מוות עצוב, אך שקט, נקי מקילוחי דם.
ביד אמן ובידענות הוא פושט את עורה , סכינו החדה מוצאת תמיד את החתך הנכון. השלב הבא הוא שליפת האיברים הפנימיים והכנסתם לקערה. עתידים הם להפוך לאחד מהמטעמים הידועים של המטבח המונגולי, לא שטעמתי או שאטעם. המשיך הוא בניקוז הדם שהתנקז ואז עבר לבסוף לחיתוך הראש. רושם מיוחד הותיר בי המדור האחרון במערכת העיכול של הכבשה, שהכיל צואה שטרם נפלטה. היה מוזר לי שדוקא זה היה האיבר הפנימי הגדול יותר בתוך הכבש.
אותו שוחט התגלה בהמשך כמשתייך לקבוצת האנשים שמגע ידיהם זהב הוא. בשניות הוא סייע לי לנוע להבעיר אש ולהקים את אוהלנו. המשך הערב היה אכילת ארוחה לא מוצלחת שבישלנו עקב שימוש ברסק עגבניות משומר שטעמו היה נורא ואיום, וצחוקים רדודים ושתיית וודקה מונגולית עם זה שתפסנו איתו טרמפ ואחיו טורצ’.
בבוקר יום המחרת התחלנו לצעוד, כשעוד שמונים קילומטר לפנינו בדרך לבאט אולדזי, מקווים נואשות לתפוס טרמפ. מצחיק היה שלא משנה כמה התקדמנו, כל אדם בו נתקלנו אמר לנו שהמרחק ליעדנו הוא שמונים קילומטר. זכור לי שגופנית לא חשתי טוב. עקבות תחושת חולשה בצירוף משקל מאוד גבוה שסחבתי על הגב גרמו לי לרצות אף עוד יותר שיעצור לנו נהג. שני מיניבוסים חולפים על פנינו, מפרים את השקט ולא עוצרים. איחלתי להם דברים רעים.
ניצלתי כל הפסקה וכל הזדמנות שהיתה לי לישון, חשתי חלש למדי. כשנועה הציעה לעשות הפסקה לטבול בנהר הסכמתי מיד. חנינו שם בערך שעה, ואז, ממש כאשר התארגנו ללכת, מן השמים נחת עלינו טרמפ, שתי תיירות מקסיקניות ורכב שטח עם מדריכה ונהג. דחסנו התיקים בתוך תא המטען ומעל רכב קשרנו בגגון, ואז תורנו היה להידחס פנימה. נועה ישבה על גלי במושב האחורי ואני התכנסי בתא המטען. כשהנהג התניע חיוך רחב ורפה התפשט על פני וכל מה שחשבתי זה שאני מת על מונגוליה ושאף אחד שם לא מכבד את החוק או הבטיחות הבסיסית בדרכים, מתוקף כך התאפשר לנו להידחק לטרמפ החלומי הזה שהסיר מכתפי תחושה שעשרים פילים רובצים עליהן.
נסיעה לא חלקה במושב האחורי. קצת כמו להפליג בצוללת על השטח בים גבוה. מעט בחילה. באחת העצירות, במקום בו צפיפות הזבובים השורצים הקשתה על טווח הראייה מעל לשלושה מטר, בלעתי זבוב תוך כדי דיבור ואצתי להקיא, תוך כדי צחוקם של הסובבים אותי. הרגשתי מצויין. הגענו למנזר המבוקש אך לא נשארנו כי המקסיקניות החזיקו בדעה שהן עשויות סוכר ועשויות להינמס במגע הגשם. סופו של דבר נחתנו באזור המפל המבוקש, אני קצת מבולבל מהנסיעה, שאת חלקה ביליתי ישן כשנועה או גלי בסבבים יושבות על ברכי, עד כדי כך היתי עייף.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתאות החבורה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
