דוקטור כואבת לי הנעל
ניצולי הניינטיז לא יודעים את נפשם: ד"ר מרטינס עושות קאמבק. איתי יעקב, מעריץ ותיק, נכנס לנעליים שעשו היסטריה, כדי לגלות אם הן עדיין כאלה גדולות
14 שנה אחרי שקיבלתי את זוג נעלי הד"ר מרטינס הראשון שלי כמתנת בר מצווה, מתברר מתברר שלקסם אין תאריך תפוגה. במהלך חודש אוגוסט המיוזע, וכמחווה לקאמבק המפואר שהן עורכות בימים אלה, יצאתי לשחזר את רומן ההתבגרות שלי עם ד"ר מרטינס, הידועות גם בכינוי "דוקס", ולהעמיד את אהבת נעוריי במבחן הזמן. האם הן עדיין רלוונטיות, עשור אחרי ימי תהילתן הבלתי מעורערת בארונו של כל מתבגר מערבי.
לא שהייתי מרדן יתר על המידה בגיל 13, אבל בתיכון הדתי ברעננה שבו התחנכתי, לנעול ד"ר מרטינס היה משול לאכילת חזיר. לעולם לא אשכח את אותו יום באוקטובר השחור שבו הופעתי לכיתה עם תפילין ודוקס, שעטנז אופנתי ששם אותי ללעג. "אלו נעליים של בנות", צעק מישהו בנעלי "נייקי" והצביע על התפר הצהוב שחתם את נעליי השחורות.
מפדח או לא, אז הן סימנו את עולמי הצר שהורכב מרוקנרול, בני עקיבא ואילנה ברקוביץ' של "הצעקה האחרונה" (מדור האופנה המיתולוגי של "העיר" ). ההתאהבות המחודשת לא עברה חלק. העור הגס שפצע את הבהונות והסוליה הרחבה שגרמה לי להתבלבל לא פעם בין הקלאץ' לברקס, שכנעו
אבל מפתיע היה לגלות שגם במרחק של זמן, התגובות לא איחרו לבוא: "מאיפה הגרלת ד"ר מרטינס? פתאום?" היתה השכיחה ביותר, ואחריה זרמו סיפורי ערגה של מי שנעלו אותן בתקופת הזוהר של שנותה-80 וה-90. " זה היה הדבר הכי יפה שראיתי מימיי", משחזרת הסטייליסטית מעין גולדמן.
"בדומה לרגשות שמעוררים בי כיום בתי אופנה גדולים, ד"ר מרטינס היו צוהר מסנוור לעולם שלם של סמלים וערכים שרציתי לקחת בהם חלק. כמו להפוך בן רגע לחלק ממשהו גדול ממך, ומגניב ממך בהרבה".
"אני שומרת עד היום את הזוג הראשון שלי מגיל 14", מספרת צלמת האופנה ובמאית הקליפים תמר קרוון, 40, שרכשה את הזוג ההוא בלונדון בשנת 1981. הימים היו ימי הפאנק, וקרוון, שהתגוררה אז עם משפחתה בפריז, חלמה להיות פאנקיסטית. "אהבתי מאוד את סיד וישס והסקס פיסטולס, אבל הסיבה שבאמת התאהבתי בנעליים היתה שהן בנויות נכון: החלק התחתון שלהן רחב מאוד, וכשאתה שורך אותן לכל האורך הן נצמדות אל הקרסול. אני חושבת שזה היה כל הקסם. ואם לבשת מכנסי סקיני, אז בכלל".
היית נועלת אותן היום?
"אולי רק מלבישה בהן מישהי על סט צילומים, אבל בטח לא ברחוב". מאוחר יותר במהלך השיחה היא כבר מתרצה: "עכשיו כל מה שמתחשק לי זה ללכת לחפש אותן באחד הארגזים בבית ולנעול אותן עם שורטס".
שמרת את הזוג ההוא?
"ברור. יש לי מחלת נפש שאני לא זורקת כלום, בלי קשר למותג ספציפי".
מי שמובילה את הקאמבק הנוכחי של ד"ר מרטינס היא דייזי לאו, שסומנה בחודשים האחרונים כבייב התורנית של הטבלואידים הבריטיים. לאו, 19, בתו של סולן להקת "בוש" לשעבר, גווין רוסדייל ובת זוגו של המוזיקאי מארק רונסון, נבחרה לאחרונה להוביל את הקמפיין החדש והראשון מזה שנים של המותג הבריטי, בתקווה לנער את האבק שהצטבר עליו מאז ששקע בתרדמת אי שם בסוף שנות ה-90.
תוסיפו לזה את השיבה העכשווית לניינטיז ואת ציון 40 השנה לייסודה של תת התרבות הבריטית, הסקינהדס, שמזוהה יותר מכול עם ד"ר מרטינס, וקיבלתם רטרו לפנים.
אבל למפץ הנוכחי קדם מהלך שכמעט לא זכה לתהודה תקשורתית, והוא שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין המותג המחלים לבין מעצב האופנה היפני יוז'י יממוטו. הרומן בין השניים החל כבר בשנת 2005, כאשר כל קירות חנות המעצב ברחוב אטיין מרסל בפריז כוסו בארגזי נעליים של המותג, שניצבו בקומתו השנייה כחיילים ממושמעים.
החיבור בין הבגדים האפלים והדה קונסטרוקטיביים של יממוטו והכוחניות הצבאית שמנפקות הדוקס היה מחשמל. בסתיו שעבר הושקה גם קולקציה משותפת: יממוטו הוזמן לעצב לחברה מגפיים עם חרטום שפיצי וכן מגפיים בשילובי צבעים של שחור ולבן, אדום ושחור, שנמכרות במחיר מטורף של 300 ליש"ט (קצת יותר
מעצבת החברה קלייר ראסל מספרת מלונדון כי בשנה הקרובה צפויים שיתופי פעולה נוספים עם מעצבים מובילים ביניהם המעצבת הגרפית הצעירה לואיס בודי ומעצב האופנה הבלגי ראף סימונס, שעומד גם בראש בית האופנה הגרמני "ג'יל סנדר". הבחירה בסימונס אינה מפתיעה.
הוא הדובר המרכזי של סצינת המעצבים הצעירים בעולם ובאירופה בפרט, העוסקים בהשפעת Youth Culture תרבות נעורים, על עולם האופנה. לפני חמש שנים טבע עם אוצר האמנות פרנצ'סקו בונאמי את המונח "המין הרביעי", בתערוכה בעלת אותו שם שהתקיימה בפירנצה.
"אם אנו מחשיבים את הזכר, הנקבה וההומוסקסואליות כמין הראשון, השני והשלישי", כתבו בקטלוג התערוכה שלהם ,Adolescent Extremes The Forth Sex "המין הרביעי חייב להיות מתבגרים, שהם מעל לכל מין. הם אינם בנים או בנות קטנים והם עדיין אינם נשים או גברים. הם שייכים להווה, אבל באופן סימבולי הם הזרעים של העתיד".
המפגש ביןYouthCulture לד"ר מרטינס נוצר בסוף שנות ה-60, אז אומץ המותג, כאמור, על ידי הסקינהדס הבריטים. עד אז התקיימו השניים בשתי ספירות נפרדות שקשה היה לצפות חיבור ביניהן. הגיוני כמעט כמו לבקש ממתבגר זעוף להיכנס לנעליים של אמו קשת היום ולצאת איתן לקרוע את העיר.
נעלי ד"ר מרטינס פותחו על ידי ד"ר קלאוס מרטינס הגרמני בסוף שנות ה-40, אחרי מסע סקי באלפים שבו נקע הדוקטור את רגלו. הוא הבחין כי הנעליים הצבאיות שנעל באותו זמן לא היו נוחות מספיק, ולאחר שהחלים החליט לעצב דגם משופר-נעליים עשויות עור רך עם סוליה עשויה ככרית אוויר.
ההצלחה איחרה לבוא. קלאוס לא אמר נואש ושנתיים לאחר מכן, בעקבות פגישה עם חברו מימי האוניברסיטה, ד"ר הרברט פאנק, החליף את הסוליה לסוליית גומי. הסוליה הנוחה הפכה ללהיט בקרב עקרות הבית הגרמניות, ו-80 אחוז מן המכירות נרשמו בקרב נשים מעל גיל 40. המכירות התחילו לנסוק, ובשנת 1952 פתחו השניים מפעל ייצור במינכן.
שבע שנים לאחר מכן החברה גדלה והשניים יצאו להפיץ את הבשורה ברחבי העולם. מפעל הנעליים גריג'ס גרופ בע"מ הציע לרכוש מהם את הפטנט לייצור בבריטניה. במפעל הוסיפו לנעליים סמל מסחרי של צלב צהוב דמוי פרח ולשונית עליה נכתב Air Wair.
ב-1 באפריל 1960 יוצר בבריטניה הזוג המלכותי הראשון - דגם מספר1460 עם שמונה עיניים, עשוי עור נאפה, שהוא הדגם הפופולרי עד היום. הנעליים זכו לביקוש עצום בקרב עובדי צווארון כחול כמו דוורים ושוטרים.
החיבור עם תרבויות המשנה הצעירות שהתפתחו בעיקר באנגליה באותן שנים, היה גורם ממריץ לשילובן של ד"ר מרטינס בסצינת האופנה. אל מרד הנעורים של פוסט מלחמת העולם השנייה, שהתחיל כבר בשנות ה-50 בארה"ב ובאנגליה, התלוו לצד המוזיקה המתריסה גם קודים תרבותיים ואופנתיים.
הסקינהדס של סוף שנות ה-60 אימצו לעצמם את קוד הלבוש של מעמד הפועלים ומהגרי הודו המערבית, ונעלו ד"ר מרטינס. הגל השני של סקינהדס בסוף שנות ה-70, והיווסדו של הפאנק באותה תקופה, הפכו את הנעליים לאביזר מייצג, שלא לומר כלי נשק בהתקוטטויות חוליגניות כנגד מהגרים והעולם כולו. התופעה חזרה על עצמה בשנות ה-90 כשהנעליים, יחד עם מכנסי הדגמ"ח וחולצות הפלנל המשובצות, כיכבו באופנת הגראנג' שהכתיבה את הטון מסיאטל בצפון אמריקה, מחוזקת בלהקות כמו "פרל ג'אם" ו"נירוואנה".
עם החזרה הנוכחית לשנות ה-90, קאמבק שמאופיין בשובן של סדרות טלוויזיה כמו "בוורלי הילס90210", מועדוני אלטרנטיב, טופ מודלס ומוזיקת רוק, גם הד"ר מרטינס זוכות לתחייה. "האייטיז היה די דוחה וכך גם הרטרו שהיה לו לאחרונה. הדבר הבא זה הניינטיז, עם המועדונים, הסמים ומוזיקת האלטרנטיב", קובע הדי.ג'יי אמוץ טוקטלי, 29, שבשנות ה-90 והאלפיים פרסם כתבות בנושא תרבות שוליים ומועדונים, כיום מפיק את מוסף "סופשבוע" של מעריב, ובין לבין לא הוריד כמעט את הד"ר מרטינס שלו מרגליו.
"המעניין הוא שאנשים שחוזרים לאותה תקופה הם אלה שחיו אותה לפני עשור. הם שבים אל מחוזות ילדותם, רק מבוגרים בעשר שנים".
למה אתה נועל ד" ר מרטינס?
זה מסמן אותך כצעיר יותר? "29 זה עדיין צעיר. אבל אני נועל אותן כי הן נוחות והן מתאימות לכל מערכת לבוש שלי, נראות טוב גם עם מכנסי ג'ינס ארוכים וגם עם דגמ"ח קצר".
טוקטלי הוא בין היחידים שלא בגדו במותג עת הפציע טרנד הסניקרס בתחילת שנות האלפיים. עם מותו של הגראנג' לא איחרה לבוא הנפילה של ד"ר מרטינס, ובסוף שנות ה-90 החלה הידרדרות כלכלית. המותג סגר חנויות רבות בעולם, בהן גם חנות הדגל המפורסמת בשכונת קובנט גארדן בלונדון, שהיוותה מעין מכה למעריצי המותג.
"החברה שקעה, כי לא היה להם מה להציע מבחינה אופנתית", מנתח רמי ברחודר, מנכ"ל ובעלים של רשת הנעליים Weekend, היבואנים והמפיצים הבלעדיים של המותג בישראל משנת 2001 (בשנות ה-90 הפיצה אותם חברת "דפנה" ). " הבעיות הכלכליות של החברה והניסיון לצאת לייצור בסין גרם לבעיות בייצור ולהתמקדות בפתרונותיו, ופחות בפיתוח העיצוב ".
אבל יש גם צד שני למטבע. "השינוי המשמעותי ביותר שהביא הייצור בסין הוא אפשרויות פיתוח וייצור נרחבות, אשר מאפשרות לנו כמעצבים לגוון את העיצוב והפיתוח של הדגמים", אומרת ראסל.
מה הטרנדים הבולטים העונה?
"הדגם הפופולרי הוא עדיין 1460 עם שמונה עיניים, שהוא דגם אייקוני. אבל אנחנו מעדיפים לא לנהור אחרי טרנדים, אלא להיות נאמנים לאמת של זהות המותג. יש בקולקציה מחווה לשנות ה-50 ולמראה הרוקנרול של התקופה. בעונה הזו אנחנו משלבים רוכסנים, תחרות ואפילו עקבים, כמו בדגם Deeboot, שהוא גרסת העקבים לדגם הקלסי. הוא זוכה להרבה פרסום ויחסי ציבור בבריטניה ובאירופה, והוא בעל מראה נשי יותר. טרנד נוסף הוא קו הווינטג' שלנו, שמיוצר בכמויות קטנות באנגליה, ונקרא "מייד אין אינגלנד".
למרות הגעגועים לד" ר מרטינס, הקהל שנועל אותן כיום מורכב משניים וחצי פאנקיסטים בכיכר דיזנגוף, פליטי מועדון הרוקסן וכמה משוגעים לנוסטלגיה. "נכון להיום בני נוער לא קונים ד"ר מרטינס," קובע ברחודר.
"הצרכנים של המותג הם בעיקר בני 30 פלוס שמתרפקים על הנעורים שלהם. הם קונים כל מה שאנחנו מביאים. אם זה סנדלים עם מוטיב הפרח הצהוב בסוליה או נעליים בצבעי אדום או סגול. זה קהל שרוצה להיחשף למוצרים החדשים של מרטינס. הקהל הצעיר של בני הנוער לא יודע מה זה ד"ר מרטינס, אז הוא לא קונה אותם".
"כמו תמיד זה בסוף יחלחל למטה ויעבור סינתזה", טוען טוקטלי בעצב. "כמו שאנחנו חשבנו בשנותה?90 שזה מגניב ללכת עם פדלפון, אותם ילדים שגדלו על אגדת נירוונה של שנות ה-90 יעשו אדפטציה לנעלי הד"ר מרטינס. אבל אם כולם ילכו עם זה עכשיו, נראה לי שזה כבר לא יהיה מגניב ואני לא אנעל אותם".
דברים דומים אומרת גם קרוון: "אני בכלל נגד ריבייבלים. קניתי אותן אז כי התרגשתי מהפאנק, מהתקופה. אם הן יעשו קאמבק גדול, בטח יטחנו את האהוב הישן שלי ויוציאו את כל הרומנטיקה ממנו. זה כמו טי שירט של הראמונס וסיד וישס שחברת פול אנד בר עשתה בזמנו. כשהייתי בת 14 זה היה הדבר האמיתי, חייתי את זה, ועכשיו כל פרחה שלא שמעה עליהם אף פעם לובשת אותם. זה הפך לצ'יפ".
גולדמן , לעומת זאת, אופטימית. אולי כי כמוני, הזיכרונות מהדוקס עדיין חקוקים בה כמשהו רומנטי. אבל כמו קרוון, היא מתייחסת אליהן כמו אל אקס מיתולוגי. אוהבת, אבל מרחוק. "לא נראה לי שאנעל אותן עכשיו" היא אומרת, "אבל כבר קניתי שתי גרסאות מעודכנות בחנויות יד שנייה. לא כי לא התחברתי מיד בחזרה לאסתטיקה שלהן, אלא משום שהיחס שלי היום למותגים הוא שונה.
אני מעדיפה שמה שאני לובשת או נועלת לא יהיה כל כך קל לזיהוי. ברור לי שהקאמבק הזה לא יאריך את שנות התיכון שלי, וכמו כל שאר הטרנדים שמגיעים ארצה, ודאי שוב ילעסו ויירקו אותם החוצה. אני גם מאמינה שהיום הן לא יתפסו באותה דרך שהן תפסו אז - באהבה, בנאמנות ובמסירות. היום הן אולי יהיו גימיק למביני עניין. אבל בשבילי גם הזוג המעופש והחבוט ביותר עדיין מריח כמו רוח נעורים ".
נא להמתין לטעינת התגובות
