יוז'י כוכב עליון: תיאו סטנלי על "יוז'י יממוטו - זה החלום שלי"
כשהבמאי תיאו סטנלי קיבל לידיו את פרויקט הסרט התיעודי על המעצב יוז'י יממוטו, הוא עשה זאת בחרדת קודש. התוצאה: 30 דקות מרגשות ומרתקות על המעצב היפני האניגמטי. ראיון מיוחד
בעידן שבו החשיפה הפכה לחלק הכרחי בהצלחת המותג שהמעצב עומד בראשו, יוז'י יממוטו הוא מהמעצבים המעטים שנחבאים אל הכלים וממעטים להיחשף. הוא מתראיין לעיתים נדירות בלבד, מתרחק מעיני מצלמות, ובכל זאת שומר באדיקות על מעמד של כוכב עליון כבר יותר משלושה עשורים.
כשהבמאי תיאו סטנלי, 35, קיבל לידיו את פרויקט הסרט התיעודי על יממוטו, הוא עשה זאת בחרדת קודש. אפשר להבין את הבמאי הצעיר, שזהו לו הפרויקט הראשון כבמאי, מאחר והאחרון שתיעד את יממוטו היה הבמאי וים ונדרס, בשנת 1989.
הסרט "יוז'י יממוטו - זה החלום שלי", שיוקרן במסגרת שבוע האופנה בחולון (יום חמישי, 27 באוקטובר), הוא תיעוד נדיר שצולם במשך שלושה שבועות בניו יורק ובטוקיו, בעת פיתוח קולקציית אביב-קיץ 2010 של המותג Y-3, שיתוף הפעולה המצליח בין המעצב לבין חברת "אדידס" שנמשך יותר מעשור. אחרי עבודת עריכה שנמשכה יותר משנה, מספר סטנלי בראיון ל-nrg סגנון על הדרך ליצירת 30 דקות מרוכזות וחמורות סבר העוסקות באחד האנשים האניגמטיים והמצליחים ביותר בעולם האופנה.
מפחיד להכנס לנעליו של במאי אגדי כמו וים ונדרס?
סטנלי צוחק לאות הסכמה. "ראיתי בזה הזדמנות מדהימה. יש לי הערכה עצומה לסרטים של ונדרס כמובן, ולכן הרגשתי גם שיש לי אחריות ליצור סרט מאוד שונה משלו, ולא ללכת באותו קו, כך ששני הסרטים מונעים מסגנון וגישה שונים לחלוטין. בסרט שלי לדוגמא ראיינו המון אנשים חיצוניים ובסופו של דבר החלטנו להתמקד רק ביוז'י עצמו ובדברים שהוא מספר למצלמה. זו בעצם כניסה אל העולם שלו מתוך ניסיון להבין את האישיות המורכבת שלו, וליצור מעין פורטרט פנימי ואישי של דמותו. נתתי במה מרכזית למונולוגים ולמחשבות הפרטיות שלו, בעצם כמו להיכנס אל תוך הראש שלו למשך חצי שעה".
הכניסה לראשו של יממוטו היא לחלוטין אינה פשוטה או מובנת מאליה. המעצב, בן
ב-1981 יממוטו ולצדו מעצבים כמו ריי קוואקובו (שהייתה אף בת זוגו עד תחילת שנות התשעים), החלו להציג תצוגות אופנה בפריז. כשהם מתנגדים לרוח התקופה ומתעלמים מהקוקטיות הפריזאית נוסח "דיור", הם הציגו בגדים אוונגרדיים שהכו את עולם האופנה בתדהמה. בעולמו המהפכני של יממוטו לא היה מקום לסטילטו, איפור כבד או כתפיים מודגשות בנוסח שנות השמונים, אלא לצלליות עצומות, פיסוליות ועתירות בד בפרופורציות שלא נראו קודם לכן מעולם המתרחקות מקימורי הגוף הנשי ומטשטשות זהות מינית.
מאז ומעולם התנהל יממוטו בעולם משלו, ובחר להתנגד לטרנדים עונתיים ולתחזיות. למרות זאת, הקווים שיצר, Yamamoto ו-Y's הפכו להצלחה מטאורית. במהלך השנים הוא נודע גם בזכות שיתופי הפעולה המוצלחים שיצר, ובראשם שיתוף הפעולה עם "אדידס", שהיה פרי יוזמתו האישית, בניסיון לחבר את עיצוביו לאופנת הרחוב, ול"שלושת הפסים", שראה לדבריו בכל מקום ברחוב היפני. במקביל שיתף פעולה גם עם מותגי אופנה כמו "הרמס" ומנדרינה דאק, ועם אמנים כמו הבמאי טקאשי קיטאנו והכוריאוגרפית פינה באוש.
בסרט "זה החלום שלי" בוחר יממוטו לדבר בין השאר בפתיחות מפתיעה על ההשלכות הקשות של מלחמת העולם השנייה על חייו ועל ילדותו. הוא גדל כבן יחיד לאם קשת יום, תופרת שהתאלמנה מאביו שנהרג במלחמה בטוקיו. ההרס שזרעה המלחמה הקשה עליה לספק לו, כמו אמהות רבות באותה תקופה, צרכים בסיסיים כמו מזון ובגדים. "הקדרות שמאפיינת את יממוטו היא גם זו שמניעה את היצירה שלו" אומר סטנלי. "זה חלק מהחזון שלו, והוא אינו חושש להביע אותו. זו גם הסיבה בעיני שהוא עובד בעיקר עם צבע שחור. זה עוזר לו לבטל אלמנטים שמפריעים לעין לראות את המבניות והצללית שהוא יוצר".
איך גורמים לאדם שנמנע מן התקשורת לשוחח בפתיחות כזו בפני המצלמה?
"יוז'י הוא לא אדם שפתוח למדיה, ובאמת לא הייתי בטוח איך הוא יגיב לנוכחות שלנו. אחד הכלים החשובים עבור במאי דוקומנטרי הוא לייצר אמון, וזה מתפתח באיטיות: אסור לדחוק במצולם. בחרתי לצלם את הסרט עם מצלמות היי-אנד דיגיטליות שמוסיפות לערך הסינמטי שלו, ולאסתטיקה שמאוד מחוברת ליממוטו. זה ציוד שלא מאפיין בדרך כלל סרטים דוקומנטריים, וזה חלק חשוב בשפה החזותית של הסרט.
"בשלב מסוים נוצר מומנטום בו הוא הרגיש כאילו אנחנו לא שם, ובזכות זה יכולנו לתפוס רגעים מאוד אישיים. הפתיחות שלו אלינו נבנתה בשלבים: יצרנו ספייס שמכבד אותו, וכשהוא הבין אותי, את הטון והאסתטיקה של הסרט, הוא שיתף פעולה באופן מפתיע. הוא נפתח ודיבר על דברים קשים שלא ציפיתי ממנו בהתחלה, כמו המוות למשל או תוצאות המלחמה בטוקיו ואיך הן השפיעו על משפחתו. זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי בידיים מסמך חשוב. במובן מסוים זה הפך להיות מעין פרק נוסף בחייו של אמן באחרית ימיו, כי יותר משהוא הסתכל קדימה, הוא השקיף אחורה על חייו".
איך ניגשים לפענח דמות כל כך מורכבת? בסרט הוא מצטייר כחידה.
"ניסיתי להבין את הדמות שלו, את הדרך שבה הוא בנה את העולם שלו כאמן. הקונספטים שמניעים אותו מגיעים מחלל פנימי, אינטימי. מבלי להיות קרוב אליו באופן אישי, הרגשתי שאני מכיר אותו מתוך המחקר המעמיק שעשיתי עליו ועל העולם שלו לפני הצילומים. הדרך שבה הוא עובד היא חמורת סבר וטהורה לחלוטין. בשלב מסוים הבנתי למשל שאין שום צבע בסביבת העבודה שלו, ושגם לאנשים סביבו אסור ללבוש בגדים צבעוניים בקרבתו, בגלל שצבע מושך את העין שלו ומשנה לו את הרעיונות".
על אף גילו הצעיר, לסטנלי ניסיון ארוך שנים בעולם האופנה, הכולל פרסומות וסרטוני אופנה למותגים ומעצבים מובילים כגון ורה וונג, דונה קארן, "גאפ" ועוד. אל עולם האופנה הגיע באופן מפתיע בגיל 15, לאחר פגישה מקרית עם הצלם הנחשב ברוס וובר, שצילם אז בהרי מונטנה, שם גדל סטנלי. וובר הציע לו לשמש כאסיסטנט, ומאז משתפים השניים פעולה עד היום בפרויקטים שונים.
"יוז'י יממוטו הוא בעיני אמן לכל דבר. הוא אמן שהמדיום שלו הוא בגדים ולא אופנה. זו הסיבה גם שהסרט לא עוסק בתעשייה הזו, היא כמעט ולא רלוונטית ליצירה שלו".
מה הרגע שהכי הפתיע אותך במהלך עשיית הסרט?
"ידעתי שיוז'י מאוד אוהב מוזיקה, בעיקר בלוז. הוא מדבר על מוזיקה ככלי שבו הוא משתמש, כמו על חבר נפש. הוא אדם מאוד רציני, והוא לא שומע מוזיקה לעולם בזמן העבודה כי זה מסיח את דעתו מהרעיונות המקוריים שיש לו בראש. בוקר אחד, כשהגענו לסטודיו בטוקיו אחרי טיסת לילה מניו יורק, במין רגע נדיר שלא יכולתי לדמיין שיקרה הוא פשוט הרים את הגיטרה שהייתה שם והתחיל לנגן ולשיר בלוז. זו גם הסצנה האהובה עליי בסרט - רגע שמראה את הקסם והאישיות שלו. רגע של אור אמיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם