חשיפה לדרום: מסעדת שירי בבאר שבע
תתארגנו על כובע בוקרים, סוס בריא ותשוקה לנקניקיות מרגז איכותיות ואנטריקוט עסיסי, ודהרו אל מסעדת שירי בבאר שבע. המערב הפרוע מעולם לא היה דרומי, טעים וכשר יותר
יש מעט מאוד מסעדות בארץ, מעט מדי, שמבינות שהסחורה שהן מוכרות היא פנטזיה. ולא סתם פנטזיה: אלא פנטזיה מושרשת, אמיתית.
יש לך, ולא יעזור כלום, איזו פנטזיה על מסעדת פועלים (סירי אלומיניום מהבילים, חלה טרייה, גברים בחולצות פלנל מנגבים רוטב בשתיקה, אישה מבוגרת מייבשת ידיים בסינר), ויש לך, אולי, גם פנטזיה על איזו מסעדת בשרים עלומה באזור המוסכים של באר שבע. איזו מסעדה שפתח קצב ותיק, מישהו שאחרי ארבעים שנים של בחירה וחיתוך, החליט שהגיע הזמן לא רק להתקין נקניקיות מרגז אלא גם להדגים איך לצלות אותן.
איך היית מצפה ממסעדה כזו להיראות? יש שתי אופציות: האחת, כוך קטן של ארבעה שולחנות רעועים במה שהיה פעם המחסן של הקצביה. השנייה, לא תאמינו, קיימת באמת. מקום שנראה כאילו הרוח של הקוסם מארץ עוץ העיפה אותו מהמערב הפרוע, צבעה אותו בצבעי מדבר ארץ ישראליים, ושמה אותו באזור המוסכים של באר שבע.
מקום גדול וארוך, עם תקרות גבוהות, שחלקו האחורי מוקדש לבר, ויושבים בו שני רוכבים שעדיין לא התייאשו מהאוצר של סיירה מאדרה. מקום שצריך לכפות על כל ארכיטקט פוץ-מודרניסטי לעלות אליו לרגל כדי להבין איך מסעדה יכולה להכניס אותך לאווירה גם בלי "פיסול באור של מרחב ההתוודעות". מקום שכשאתה נכנס אליו ומריח את ריח הבשרים הנצלים, אתה יודע שזהו זה: רינגו חזר לבאר שבע.
ואז אתה משחרר את חגורת האקדח, יושב ליד השולחן, ומתחיל ליהנות מהאוכל באחת ממסעדות הבשרים הכשרות הטובות בארץ. האוצר של סיירה מאדרה-פוטה מאדרה: תנו לי את המרגז של שירי.
ועוד לפני המרגז (שאפילו אני, כנתנייתי, לא יכולתי שלא להוריד בפניו את הכובע רחב השוליים), נגיעה שמראה שמשהו בכל זאת השתנה מאז רכב רינגו בפעם האחרונה לקניוני באר שבע: משהו שנקרא רול הבית.
אני הייתי קורא לו רול באר-שבעי, או רול הנגב, כדי להדגיש את הייחוד, אבל גם כך זו מנה שמשקפת את כל מה שצריך לקרות במטבח הישראלי, ועוד יותר מכך, עד כמה שירי היא הרבה יותר מסתם עוד מסעדת בשרים טובה.
זו מנה שמורכבת מגליל בצק דק ממולא בתערובת בשר כבש פיקנטית. תגידו סיגר? טעיתם. כי היחס שונה (יש יותר בשר מבצק), כי ההגשה מודרנית ואלגנטית, ובעיקר מפני שמתחת לרול הזה יש טחינה ירוקה, מתובלת בקצת עמבה.
השלמות של טחינה ועמבה-האם ניתן כבר לומר שעמבה היא הוואסאבי הישראלי?-ידועה באזורנו מאז בריאת הסביח, אבל גם צ'מפיוני-סביח מובהקים יודו שבשירי הצליחו למצוא את נקודת העונג: בדיוק הכמות הנכונה של עמבה, שנותנת לתערובת הטחינה קצת חמצמצות, בלי טיפת שתלטנות.
כשהתערובת הזו של מרירות הטחינה, ערנות הפטרוזיליה וחמיצות העמבה עוטפת בצק עלים פריך שבתוכו תערובת בשר עסיסית, אתם יכולים לתאר לעצמכם שאפילו גברים קשוחים כמו רינגו לא מצליחים להסתיר עווית בקצה העין. לא, לא דמעה. גרוע מזה: רמז לחיוך.
ממול הגיעו נקניקיות מרגז. מרגז הן אמנות גדולה, אבל יש בנוגע להן שני כללי זהב: האחד הוא העובי, השני הוא מידת
אחרי שתי מנות ראשונות מוצלחות כל כך, ואחרי ששרק לסוסו שהשיב לו בצניפה עליזה, רינגו לקח ליד את הסכין. ברגע הראשון הוא חשב לזרוק אותו דרך החלון על איזה טבח תל-אביבי שמתמחה ב"קציפה מעודנת עם ניחוח", במחשבה שנייה הוא השתמש בו כדי לחתוך פרוסת אנטריקוט של 450 גרם.
הייתי שולח את כל מסעדני אוגוסט התל-אביביים, אלה שמוכרים לתיירים הצרפתים המסכנים מסעדות בשר כשרות ומייאשות, לקורס קצר אצל שירי. שילמדו שבשר כשר לא צריך להיות יבש, לא חייב להיות אנמי, ובכלל, שבשר כשר לא מוכרח להיות עצוב. הבשר המיושן והמטופל למופת של שירי נחתך תחת סכינו של רינגו לקוביות מדויקות, פריכות, שחמחמות ונוטפות עסיס.
מהאורווה שוב נשמעה צהלת סוסו הנאמן: החמור רצה ביס. ממול הגיעו ארבעה גלילי קבב: שניים רומניים, שניים עירקיים. קבב טוב, עסיסי, מתובל. אבל כל קבב באר-שבעי, כידוע, נמדד תמיד מול הקבב המיתולוגי של סמי וסוסו, אותו קבב רומני עתיר שום, שאחרי שאכלת ביס אחד ממנו יכולת לשכוח מסקס (חוץ מאשר עם צבועים) לשלושה שבועות.
לרינגו, בזמנו, זה לא הפריע. לסוס קצת יותר. הצבועה הייתה טיפ?טיפה נמוכה לו. אבל הקבב האדיר ההוא של סמי וסוסו, נאמר לזכות הקבב של שירי, הוא מיתולוגיה, ומי יכול על מיתולוגיות?
רינגו סיים את פירורי הקבב האחרונים, ניקה את הסכין במכנסיו, וכמו שהסתיים פעם אחד מספרי רינגו הנפלאים, עלה על סוסו שבע ומאושר ודהר במהירות לכל הכיוונים.
שירי, פנחס החוצב 5, באר שבע. טל ': 08-6234935
רול הבית: 28 שקל
נקניקיות מרגז: 28 שקל
סטייק אנטרקוט: 450 גרם 114 שקל
קבב מעורב: 42 שקל
3 סודה: 24 שקל
טיפ: 40 שקל
סה"כ: 276 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
