תחי המהפכה!
עשר שנים למד רבי ישראל בעל-שם-טוב את סודות הקבלה במערה בהרי הקרפטים. יום אחד הפסיק להיות צדיק נסתר והחל לרפא חולים, להעניק ברכות ולהפיח רוח שמחה בכל מי שפגש. כך התחילה ביהדות המהפכה החסידית שנמשכת עד היום
מתחת למיטתנו קבור אוצר. אנחנו מתמסרים לשיטות רוחניות מהמזרח, עדים לעלייתן ונפילתן של דתות חדשות במערב, מוצפים מכל עבר בשלל סדנאות לעבודה פנימית. אך רובנו אינם מודעים לקיומה של תנועת התחדשות רוחנית עצומה בעמנו שלנו, הפועלת למעלה ממאתיים וחמישים שנה: תורת החסידות.
לפני הרפורמים והקונסרבטיבים, לפני ההשכלה והציונות, לפני הפסיכולוגיה וחקר המודעות, הופיע בעיירות היהודיות במזרח אירופה יהודי מיוחד שהפך על פיהן את כל התפיסות המוכרות לגבי עבודת השם, מהות הנשמה ואופן תיקונה. כינויו היה רבי ישראל בעל-שם-טוב (בעש"ט בקיצור) וחבורת חסידיו הפכה במהרה לתנועה רחבה המונה מאות אלפים ושכתביה פרושים על פני כרכים רבים. מרבית הספרים קשים לקריאה עבור מי שלא גדל על ברכי המקורות, אך בשנים האחרונות החלו 'מתרגמים' את תורת החסידות לשפה הרווחת. תיבת האוצר שתחת מיטתנו מונחת כעת לפנינו, מזמינה אותנו לפותחה.
מסופר כי לפני הולדת הבעש"ט היו חיי הגלות כה קשים, שעם ישראל כולו היה במצב עלפון. גזירות, רדיפות ופוגרומים החלישו את יהודי התפוצות, עושים את חייהם לקשים, מדממים ומוכי עוני. החוויה אף חילחלה ללב היהודים פנימה והתבטאה בצורת גלות נפשית – נתק בין השכל לבין הרגש והנשמה. נתק פנימי זה שב והקרין כלפי חוץ והתבטא בצורת פער חברתי: יושבי בית המדרש הלמדנים חשו התנשאות כלפי היהודים הפשוטים, התנכרו להם וזילזלו בהם.
אך הנה, גם בשעת עלפון מתקיים הפסוק "אני ישנה ולבי ער" – שורש הנשמה אינו רדום אלא פשוט כלוא, מחכה שישחררו אותו. על כן סגולה לעורר אדם מעלפונו היא ללחוש באוזנו את שמו הפרטי, הנוגע ישירות בעצמיותו. זו הסיבה שהורידו לעולם את נשמת הבעש"ט, ששמו היה 'ישראל': לעורר את כלל ישראל מעלפונו.
דמותו של הבעש"ט אפופה מיסתורין, וכל שאנו יודעים אודותיו שאוב מסיפורים. הוא נולד בי"ח אלול תנ"ח (1698) באוקראינה של היום, וכבר בגיל 5 התייתם מאביו ומאמו וגידולו נמסר לבני עיירתו. יום אחד, כשהיה בן 7, שוטט ישראל הקטן ביער ופגש הלך מסתורי שזיהה את מעלתו ואימץ אותו, מצרפו לחבורה הסודית של הצדיקים הנסתרים – קדושים גדולים הנדמים כאנשי מלאכה פשוטים. הוא התבגר במחיצתם ובגיל 18 מונה למנהיגם.
בתפקיד זה ביצע את המהלך המהפכני הראשון שלו: הוא הורה לצדיקיו לצאת מהתבודדותם ביערות ולהתחיל להתערות בישובי היהודים (להמיר את ה'יער' ב'עיר'). משמעות הדבר היתה הפיכת עבודת הצדיק מעניין פנימי ואישי לחיים של נתינה, ברוח דברי חז"ל, "האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" (בהקשר בלתי-נמנע לאירועי השעה: מהפכת השליחים שחולל בדורנו הרבי מליובאוויטש, שהוציאה זוגות חרדיים מחיק קהילותיהם החמימות ללכת לעזור ליהודים ברחבי העולם, אינה אלא שחזור צעד מוקדם זה של הבעש"ט).
המאורע החשוב הבא בחייו של הבעש"ט, כך מסופר, ארע ביום הולדתו ה-26. ביום זה התגלה אליו בחזיון הנביא אחיה השילוני (מי שקרע את ממלכת ישראל לשניים בימי שלמה המלך) והורה לו להגיע למערה מסוימת בהרי הקרפטים, שם ילמדוֹ סתרי תורה. עשר שנים היה פוקד רבי ישראל את המערה מדי יום ולומד את סודות הקבלה, עד שיום
דמותו הייחודית משכה אליו תלמידים רבים. יהודים פשוטים זיהו מייד את האיכויות המיוחדות של רוחו ודבקו בו ביתר קלות; למדנים ניגשו בחשדנות גדולה יותר, מבקשים לבחון אם מדובר באיש תורה אמיתי או חלילה בנוכל. אך מרגע שעמדו על טיבו, לא יכלו הפוגשים בו שלא לחוש כי פנים חדשות לגמרי הגיעו לעולם. כל מי שהבעש"ט נכנס לעולמו מייד ראה כיצד אור חדש נוגה בקצוות חייו, כיצד דפי התורה הישנים שלו מתעלעלים בפראות מתוקפה של רוח חדשה המנשבת בהם.
מה היה האור החדש שהביא הבעש"ט? לא היה זה אלא פנימיותה של התורה העתיקה שנחה על שולחנות בתי המדרש מזה אלפי שנים. כאשר ראה הבעש"ט כי נשמת האנשים כבר קבורה ומכוסה, הבין כי הגיעה השעה לגלות את נשמת התורה, שרק בכוחה לעוררה לחיים.
כך למשל, הוא לימד מתוך ספרי הקבלה כי הקב"ה הינו "אור אין סוף" – הוויה נצחית הממלאת את הכל ונוכחת בכל. הקב"ה אינו נמצא רק בספרי התורה ובתוך כתלי בית המדרש, אלא בכל מקום, בכל אדם ובכל מאורע. מול כל דבר שאנו פוגשים עלינו לשאול, מהו הסוד האלוקי המסתתר כאן? כיצד הדבר הזה נועד לסייע לתיקון נשמתי, או לסייע לי בתיקון אחרים? אין פירוש הדבר שהכל טוב ונפלא – ישנם בהחלט דברים חשוכים ורעים במציאות; אך חשכתם אינה גמורה, ואם נעמיק להתבונן נראה שגם בהם מסתתר ניצוץ של אמת שניתן 'לגאול' אותו בכך שלומדים ממנו.
שיעור חשוב נוסף בתורתו היה שכל עוד הידע התורני אינו חודר באמת לפנימיות הלב, לא זוכה האדם לתיקון אמיתי של מידותיו. אדם יכול להיות תלמיד חכם וידען עצום, ואף לסגל גינונים של ענווה וצדיקות, אך בתוכו פנימה להיות חדור בגאווה על 'התקדשותו'. לעומת זאת, אדם פשוט וחסר השכלה יכול להיות כה תמים ושפל-רוח בעבודת השם שלו, ששיעור קומתו יעלה על זה של הרב הגדול ביותר. מסיבה זו, היה הבעש"ט שולח את תלמידיו החכמים להתבונן בפשוטי העם וללמוד ממידות הצניעות והתום שלהם (ולאחר מכן גם ללמדם ולהחכימם, שכן בסופו של דבר, השילוב הטוב ביותר הוא של תמימות וחכמה גם יחד).
באותם ימים היו מסתובבים בעיירות "בעלי מוסר", שהיו נעמדים על במות בתי הכנסת ונושאים נאומי תוכחה רוויי ביקורת. מעבר לכך ששיטת הטפה זו אינה פותחת את לבו של איש אלא להפך, רק מכווצת אותו מאימה, הבעש"ט גם הבחין בשקר שנעשה בנפשו של הדובר, שבהתנשאותו מעל ההמון התיימר להיות מתוקן בעצמו. הבעש"ט היה חושף בפני המטיפים את פגמי נפשם שלהם, מראה להם שאין להם זכות להטיף ואולי אפילו ביכולתם ללמוד מהעם. כך הצליח גם להחדיר ענווה בחכמים וגם לפתח שיטה אחרת לגמרי של קירוב, המלמדת זכות ומדגישה את הטוב.
הבעש"ט הראה לתלמידיו שחכמתו "לא בשמים היא" אלא מתגלה בתוך פסוקי התורה והמפרשים, כאשר רק מזיזים מעט את עדשות הקריאה המסורתית. המלה "מצווה", למשל, אינה רק מלשון צו וציווי, הניתנים כפקודה מלמעלה, אלא גם מלשון צוותא ובאה לעלות את האדם ולצוותו-לחברו עם אלוקיו; ההוראה לאברהם "לך לך" אינה רק קריאה ללכת בשבילך ולטובתך, אלא גם קריאה ללכת אליך, אל עצמותך הנסתרת; המימרה "דע מה למעלה ממך" אינה רק הוראה המקטינה את האדם נוכח בוראו, אלא גם חידוש הלוחש לו, "דע, מה למעלה – ממך": כל מה שקורה למעלה ומתגלגל אליך, הכל זה בעצם ממך, שיקוף של מציאותך הפנימית.
החסידות היתה מהפכה שלא שברה את כלי המסורת, אלא יצקה לתוכם אור, תודעה וחוויה חדשים. שיווי משקל זה בין חדשנות לשמרנות הוא שאיפשר לחסידות להמשיך ולהתקיים עד היום, בעוד מהפכות אחרות התפוגגו וחלפו מן העולם.
הבעש"ט הלך לעולמו ביום חג שבועות תק"כ (1760) בעיר מז'יבוז' שבאוקראינה, שם הוא קבור. הוא היה בן 62 במותו, ומילותיו האחרונות היו הפסוק מתהלים "אל תבואני רגל גאוה". מותו של הבעש"ט רק סימן את התחלת שגשוגה של החסידות. כל אחד מתלמידיו הבכירים המשיך את דרכו, מפתח את תורת החסידות ומוסיף לה גוון לפי אופיו ושורש נשמתו. לכל זרם בחסידות אופי ודגשים אחרים, אך בה בעת כולן מבטאות את רוחו המקורית של הבעש"ט.
ראוי לציין כי תכני הטורים במדור זה יונקים בעיקר מתורת חב"ד, הידועה כחסידות השכלית ביותר יחסית (ראשי התבות של חב"ד הן חכמה-בינה-דעת). תורת חב"ד מתייחדת בנסיונה לגבש את תורת החסידות לכדי הגות שיטתית, וזאת כאמצעי נוסף להעמקת ההפנמה הנפשית. עם זאת, אנו רואים בזרמי החסידות השונים משלימים, ומוצאים ערך גבוה בלימוד מכל אחד מהם. אי לכך, הרעיונות המוצגים כאן ישובצו תדיר בתובנות ואימרות הלקוחות משלל זרמי החסידות.
לאתר "גל עיני"
נא להמתין לטעינת התגובות
