הדרך לפנימיות הלב עוברת בשכל
בכל תהליך רוחני אמיתי, הדרך להגיע אל מדרגה התפתחותית חדשה אינה בניסיון להשיג אותה ישר אלא ללכת בעקיפין. למשל, השביל אל פנימיות הלב עובר דווקא דרך השכל והאינטלקט
בינות הסוגיות ההלכתיות הממלאות את דפי התלמוד שזורים סיפורי אגדה רבים. סיפורים אלו נדמים כאתנחתות קלילות אך למעשה מהווים חלק בלתי נפרד מהתלמוד – תורה שיש לעיין בה וליישמה בחיינו. נתבונן כעת בסיפור אחד כזה (מתוך מסכת עירובין, דף נג, עמ' ב) ובאמצעות הכלים שהעניקה תורת החסידות ננסה לראות מה ניתן להפיק ממנו.
מספר רבי יהושע בן חנניה כי היה מהלך בדרך וביקש להגיע אל עיר אחת. ברגע מסוים הגיע לפרשת דרכים ולא ידע איזו היא הדרך המובילה אל העיר. ראה רבי יהושע ילד היושב על אם הדרך ושאל אותו, "באיזו דרך אגיע לעיר"? הצביע הילד על הדרך האחת ואמר, "דרך זו קצרה וארוכה", ואז הצביע על השניה ואמר, "דרך זו ארוכה וקצרה". ללא היסוס בחר רבי יהושע בדרך הראשונה, הקצרה וארוכה. אכן, חיש מהר ראה לפניו את העיר. שמח וטוב לבב הוא החיש את צעדיו, אך במהרה התאכזב: הדרך לא הובילה אלא לגנים ולפרדסים המקיפים את העיר מבחוץ, ללא כל אפשרות להכנס פנימה. חזר רבי יהושע לאחוריו וגער בילד, "אמרת לי שזו הדרך הקצרה"! "אמרתי שהיא קצרה וארוכה", השיב הילד. נשק רבי יהושע על ראש הילד ואמר לו, "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים, מגדולכם ועד קטנכם"! סוף סיפור.
אגדה תמימה למראה זו טומנת בחובה שיעור חשוב אודות הדרך הנכונה להשגת יעדינו. לעבר כל מטרה נכספת, היא מספרת, ניתן להתקדם בשתי דרכים. הדרך האחת היא לנסות להשיג אותה באופן ישיר, ללא עיכובים או הכנות, לנוע לעברה בקו ישר. אלא שדרך זו מגיעה רק לחיצוניות היעד, אל ה"גנים והפרדסים" המקשטים אותו מבחוץ. עצם הישירות הזו, כך נדמה, כמו מעידה על מידה של חוסר-בשלות בנו ומבטיחה השגה שטחית של היעד (נשים לב שבסיפור, בחירתו של רבי יהושע בדרך הקצרה נובעת מקוצר-רוח מצדו – הוא לא מקשיב למלים שנאמרים
הדרך השניה אינה מובילה במישרין אל היעד. למעשה, ברגע הראשון נראה שהיא אינה מובילה אליו כלל, רק מרחיקה אותנו ממנו. היא תובעת מאתנו להפנות את גבינו אל היעד, ולפחות לפי שעה ללכת למקומות אחרים. אך כל זה הינו חלק ממסלול עקיף שדרך זו נוקטת בו, ובשלב מסוים היא מתחילה להתעקל ולפנות אל היעד מחדש. אכן, כשהיא מגיעה אל היעד היא מובילה הישר לשער הראשי שלו ומאפשרת לחדור לפנימיותו. הצעידה בדרך זו כמו מזככת את ההולך בו ומקנה לו את הבשלות הנדרשת כדי להשיג את מטרתו באמת ובתמים, באופן שלב הדברים מתגלה לו, לא החיצונות בלבד. דרך זו נדמית ארוכה אך לבסוף מתגלה כקצרה ביותר.
ראוי לציין שאף כי הדרך הארוכה היא האמיתית והבטוחה, הרי עדיין, בלשון חז"ל, "כל הדרכים בחזקת סכנה". ישנה סכנה אופיינית הרובצת דווקא לפתחו של ההולך בדרך הארוכה: שמא אריכות הדרך ועקיפותה יסיחו את דעתו, שמא הם יטעו אותו לחשוב שמא תחנות הביניים הן בעצם היעד. ההליכה בדרך זו מחייבת את הצועד בה לנקוט במשנה זהירות פן יפול לפח זה.
נבחן כעת דוגמא אחת של פרשת דרכים בעבודה הרוחנית של האדם התובעת את נקיטת הדרך הארוכה והקצרה. ננסה להסביר מהו בדיוק עיקוף הדרך שלפי תורת החסידות יש לנקוט בו, מהי הסכנה הגלומה בו, ומהי העצה שהיא מציעה כדי להנצל ממנה.
המונחים לב ושכל מבטאים, בהתאמה, את המישור האמוציונלי והאינטלקטואלי באדם. ישנה מחלוקת עתיקה, הפושטת ולובשת צורות וניסוחים לאורך ההיסטוריה, לגבי איזה מהם נעלה יותר. בעת העתיקה מקובל להבחין בין תרבות דיוניסית-רגשית לתרבות אפולונית-שכלית; בעידן המודרני אימצה את הטענה לעליונות השכל תנועת הנאורות, ואת טענה לעליונות הלב הרומנטיקה. עיקרי המחלוקת בין הצמדים זהים: האם השכל הוא המפוכח ומרחיק הראות יותר, או שמא הלב?
מודל קבלי-חסידי פשוט מאפשר ליישב את המחלוקת תוך הכרה בנקודת אמת בכל אחד מהצדדים. הבסיס למודל מצוי באמרת ספר הזוהר, לפיה "מח שליט על הלב": השכל גבוה מהרגש, ולכן המחשבות צריכות לפקח על הרגשות, לנתב אותם ובמקרה הצורך לבלום אותם. בלשון הזוהר נדמה כלל זה כאוניברסלי ומוחלט, תמיכה חד-משמעית בעמדה לפיה השכל נעלה מהלב.
כעת באה תורת החסידות ופיתחה את הנושא. החסידות הבחינה בין שני מישורים של רגש, אותם היא כינתה 'חיצוניות הלב' ו'פנימיות הלב'. חיצוניות הלב פירושה גלי התודעה, הרגש, החוויה והאסוציאציה הנגישים לנו באופן ישיר – זורמים, קוצפים ומתנפצים על פני השטח. פנימיות הלב לעומת זאת מתייחסת לזרמי עומק רגשיים הרוחשים מתחת לפני השטח, שקטים וסמויים מן העין. רגשות אלו אינם פרי הלך רוח פרטי ואינם באים וחולפים, אלא נוגעים באמיתות עמוקות ונצחיות וחשים את רוחן.
החסידות הסבירה כי אמרת הזוהר אודות מעלת המח על הלב תקפה רק לגבי חיצוניות הלב. בכל הנוגע לפנימיות הלב, היא קבעה, היחס הוא הפוך: "פנימיות הלב שליטה על המח". תבונת הלב הפנימית מתעלה מעל תבניות השכל הנוקשות ומסוגלת לתפוס את מושאי המחשבה ביתר עמקוּת, מלאוּת וחיוּת. את המרחק שהשכל מציב בינו לבין מושאו חוצַה פנימיות הלב ובחוש פנימי תופסת את התמצית הפנימית המפעמת בו, הנעלמת מעיני השכל (ישנה גם הבחנה מקבילה בין חיצוניות השכל לפנימיותו, אולם אין היא מענייננו כעת).
מהמבנה חיצוניות-הלב / מח / פנימיות-הלב עולה כי השכל הוא שלב מעבר הכרחי בדרך לפנימיות הלב. במלים אחרות, הדרך הארוכה והקצרה אל הלב עוברת דרך השכל. אם מנסים להגיע ישירות אל התובנות העל-שכליות שלנו – אפילו אם אנו עושים זאת דרך השקטת הסערות הרגשיות, התבוננות עצמית מעמיקה וכדומה – אין אנו מגיעים אלא למפלסים שונים של חיצוניות הלב. הדרך היחידה לחולל את המעבר אל הפנימיות האמיתית, הנבדלת לאין ערוך מהחיצוניות, היא דווקא להתרחק מהחוויה הרגשית על גווניה, לחדול מלחזר אחר חוויות מיסטיות של הארה או נבואה, ולרכז את התודעה בהתבוננות שכלית בדברים. פעילות זו לא רק מסננת רגשות שטחיים או מתעתעים בדרך לגילוי רגשי העומק, אלא גם מזככת את המניעים שלנו בחיפושנו אחר פנימיות הלב, מטהרת אותנו מנגיעות המבקשות אותה לשם צבירת החוויה או הגדלת שמנו (אחת הדרכים לדרוש את דימוי הגנים והפרדסים שסביב העיר היא להבינם כנהייה אחר גינונים ופרסים). מתוך פעילות שכלית זו נפשנו נעשית כלי ממורק הבשל להכלת את פנימיות הלב, ובבוא העת זו נפתחת ומאפשרת לנו לבוא בשעריה.
מה הסכנה הגלומה בהליכה דרך השכל? הסכנה היא כמובן להפוך את ההשגה השכלית ליעד הסופי, להסתפק בהבנה אינטלקטואלית וקרירה של הדברים. בנוסף, קיימת הסכנה כי רכישת ההשכלה תהפוך אף היא להיות כלי להגדלת גאוותנו ושמנו, כלומר להוביל לגנים ופרדסים משל עצמה. העצה שהחסידות מציעה כדי להתחסן מפני סכנה זו, להבטיח כי לא נשתקע בדרך השכלית ונשכח את יעדנו האמיתי, מפתיעה ומדויקת כאחת: להרבות במתן צדקה. אין כמתן צדקה כדי לנער אותנו משרעפינו השכליים ולפתוח את לבנו. מעשה הנתינה כופה על השכל להרפות מהתעסקות במופשט, ולהפנות מבט רחום אל אדם שהתעסקות זו אינה מועילה לו במאום. דבר זה מאפשר להשתחרר מהאמון המופרז בשכל, אך לא באופן המשיב אותנו אל רגשותינו האנוכיים אלא פותח את לבנו אל הזולת. פתיחה זו, בשילוב עם פעולת הזיכוך שהשכל חולל בנו, מזכים אותנו בהגעה אל פנימיות לבנו שלנו.
דוגמא זו ממחישה במעט את האופן בו משל פרשת הדרכים ניתן ליישום בתחום אחד של עבודה פנימית. בעזרת השם, נבחן בשבוע הבא מספר דוגמאות נוספות.
לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
