המשיח מתקן קודם את עצמו
ההיסטוריה מלאה באנשים שניסו לתקן את העולם. אך גאולת החברה מתחילה בעקיפין, מעבודה על עצמנו. בדיוק כפי שזיכוך הראיה מתחיל דווקא מפיתוח הקשבה. ניר מנוסי על דרך העקיפין המאפיינת כל תהליך עמוק
ההיסטוריה מלאה באנשים שחלמו להציג את המשנה הפוליטית האידיאלית, זו שתיצור את ההנהגה הציבורית המושלמת. זה החל בתור נסיונות ליצור את עיר-המדינה המוצלחת היותר, המשיך במאמצים לבסס את האימפריה היציבה ביותר, ובחלומות מרחיקי הלכת ביותר גם לאחד את העולם כולו תחת משטר אוטופי אחד. הדחף שהניע אנשים אלו לא היה בהכרח טהור, אולם אין להתכחש לכך ששורשו נעלה ביותר: להביא לתיקון הכלל, להשיג שלמות אנושית ואף רוחנית לא במישור האינדיוידואלי בלבד אלא גם במישור החברתי.
מדוע נוחלות כל השיטות והאידיאולוגיות הללו כשלון (עד כי בדורנו, תומכי הדמוקרטיה המפוכחים מציגים אותה כבר מראש, בצטטם את וינסטון צ'רצ'יל, כ"רע במיעוטו")?
בטור הקודם ראינו ש"הדרך הקצרה היא הארוכה", ואילו "הדרך הארוכה היא הקצרה": כלומר, שתהליכי עומק תמיד כרוכים בנקיטתה של דרך עוקפת, שבשלב ראשון מתרחקת מהיעד הרצוי וחותרת לסגל את המידה ההפוכה לו, ורק אז פונה אליו מחדש ומשיגה אותו בשלמות ובעומק.
כמו כל אידיאל נשגב אחר, גם אל עבר תיקון הכלל יש לנוע בדרך ארוכה וקצרה, המגיעה אליו במסלול עקיף, ולאחר שקודם כל ניגשים לתקן את הדבר ההפוך לו. במלים פשוטות, המסלול לתיקון הכלל עובר דרך תיקון הפרט. אדם הרוצה לתקן את החברה שהוא שייך אליה – מהרמה הקהילתית ועד הרמה הבינלאומית – מוכרח ראשית כל לרדת לעומקי נבכי נפשו הפרטית ולתקן את עצמו.
נסיון להגיע לתיקון הכלל מבלי קודם לכן לעמול על התיקון הפנימי העצמי, סופו לכפות על הציבור מסגרת חיצונית שאינה מהדהדת את עולמו הפנימי ולא נותנת עליו מענה. על מנת לפתח חוש לזרמי העומק של התרבות והחברה, על מנת לחוש את רוחם וצרכיהם של הבריות הסובבות אותו, על האדם קודם כל להכיר את עולמו הפנימי שלו ובמידת האפשר לתקנו.
מעניין לציין כי חיבור "המדינה" של אפלטון – ספר הפילוסופיה המדינית הראשון בהיסטוריה – בנוי בדיוק בצורה ההפוכה לזו. הוא מציג את האידיאל כתיקון הפרט, ואת בניית המדינה המושלמת כמסלול עקיף להשגתו. האם לא יתכן שגישה זו – המציגה את הכלל כאמצעי בשירות הפרט, ומבקשת לנתח את המישור האישי-פנימי דרך ניתוח האינטראקציה החברתית-חיצונית – פתחה את כל פרויקט תיקון הכלל (ובעצם גם תיקון הפרט) ברגל שמאל? גישה מדויקת יותר, כך נדמה, היא לראות בתיקון הכלל כאידאל הנעלה ביותר, אך כזה שלא ניתן להשיגו בלי חדירה לתיקון הפנימי של הפרט.
בהקשר זה ראוי להביא כאן סיפור מוסר קלאסי, המוצג תכופות כמשל חינוכי להכרת מגבלותינו, בתוספת 'טוויסט' חסידי ההופכו על פיו. הסיפור הקלאסי מספר אודות אשה שהחליטה שהיא תגאל את העולם (טוב, האמת היא שהסיפור המקורי מדבר על גבר, אבל לנו נראה יותר נחמד לספרו על אשה). מלאת מרץ וחדורת שליחות יצאה האשה לתקן את כל עוולות העולם. אך במהרה היא הבינה שהמטלה גדולה עליה בכמה מידות. כתוצאה, היא החליטה לתקן רק את מדינתה. היא ניסתה להבחר לשלטון ולחוקק חוקים טובים יותר, אך שוב נאלצה להכיר בכך שחסרונות המדינה רבים מדי מכדי שתוכל לתקנם לבדה. היא החליטה איפוא לתקן את עירה בלבד, וכך היא המשיכה להנמיך כוונות – לשכונתה, לבניין המגורים שלה ולבסוף למשפחתה. כאשר נוכחה לדעת שאפילו את בני ביתה אין לה סיכוי להציל,
כך נגמר הסיפור הקלאסי. אך ישנה מסורת נסתרת, העוברת לעת עתה רק בעל-פה, המביאה את הסיפור עם סוף אחר, או יותר נכון – מבקשת לספר מה קרה אחרי שהסיפור נגמר. לאחר זמן מה של התבוננות פנימית, מגלה גירסה זו, נוכחה האשה לדעת שאף היא בעצמה בור מגרעות ללא תחתית, וכי אין לה כל סיכוי לתקן עצמה בימי חייה. אם כך, היא החליטה, אם ממילא תיקונו של כל דבר בעולם הוא אינסופי, מוטב כבר לחזור לחזון המקורי של תיקון העולם כולו! לפי מסורת זו, כזו תהיה דרך פעולת המשיח. העדפת התיקון העצמי על פני תיקון העולם יהיה עבורה נקודת המוצא, אך מתוך שפלות רוח היא תכיר בכך שאין ביכולתה להציל עצמה וכי אין ברירה אלא לגאול את העולם כולו.
דוגמה נוספת לכך שהדרך הארוכה היא הקצרה, ולאופי הדיאלקטי של ההשגה הרוחנית, באה לידי ביטוי ברעיון של זיכוך הראייה.
בספר במדבר אומר ה' על משה נביאו "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". המפרשים התקשו נוכח הביטוי "ותמונת ה' יביט": הרי נאמר מפורשות "ופני לא יראו" – אי אפשר לראות את ה'!
החסידות הציעה פירוש מופלא לפסוק זה. "תמונת ה' יביט", היא ביארה, פירושו לראות את העולם מנקודת מבטו של הבורא, לחזות בתמונה הנפרשת כביכול לנגד עיני ה'. במלים אחרות, מדובר על יכולת לצאת מהסתכלות אנושית וארצית ולאמץ פרספקטיבה אלוקית על הבריאה.
להביט בעולם דרך עיניים אלוקיות דורש את זיכוך ההסתכלות – מעבר מראיה חיצונית של הדברים לראיה פנימית שלהם. במונח ראיה חיצונית אין הכוונה רק למראה הפיזי; יש שלל דרגות של חיצוניות, זו פנימית מזו. גם לראות את המצב הרגשי של הזולת כפי שהוא כרגע זו עדיין ראיה חיצונית שלו. ראיה פנימית אמיתית עוקפת את כל השכבות החיצוניות, וחוזה בלב הדברים ממש. הנביא נקרא חוזה משום שהוא מתבונן מהלב שבחזה וכתוצאה גם רואה את לב הדברים.
כיצד מתבצע זיכוך ההסתכלות? הדרך הארוכה והקצרה לכך מתחילה בהתרחקות מהסתכלות – הפניית העורף לפן החזותי והנגלה של הדברים לטובת הפן הפנימי והנסתר שלהם, שאינו מתגלה לראיה אלא דוקא לשמיעה. אין הכוונה כאן כי עלינו להסתגר בחדר חשוך, או להסתובב עם רטיות על העיניים. הכוונה היא לאמץ דפוס חיים המעתיק בהדרגה את מרכז הכובד שלנו מראיה חזותית של הדברים להקשבה לתוכנם הפנימי.
במפגש עם בני אדם, למשל, עלינו לשאוף להסיט את ההתמקדות האינסטינקטיבית שלנו ממראיהם החיצוני לטובת האזנה רגישה לקולם, ועוד יותר בעומק לקול הדממה הדקה של נשמתם המביעה עצמה מבעד לקולם. במישור רחב יותר, המעבר מהסתכלות להקשבה פירושו התרחקות מהתרבות המדגישה ומעצימה את המראה החזותי – הטלויזיה, הקולנוע, התאטרון, הקניון – לטובת תרבות מילולית של שיחה, קריאה וכתיבה. בעוד המראה מוציא אותנו מעצמנו, הקול, וכן המלה הכתובה, חודרים לתוכנו ומשיבים אותנו פנימה.
חידוש המגע עם הפנים וההתרחקות מהחזותיות פועלות לזכך את חוש הראייה שלנו ולפתח בנו יכולת התבוננות מעמיקה יותר. מצוידים ביכולת זו, אנו יכולים בסופו של דבר גם לשוב אל ההסתכלות החיצונית ממקום חדש ומבורר יותר.
ניתן לראות שהתורה כולה מבקשת להוליך אותנו בדרך ארוכה וקצרה זו. מעמד הר סיני – עליו נאמר "לא ראיתם כל תמונה" – היווה מעבר דרמטי מעולם אלילי חושני וחזותי לתרבות מילולית החגה סביב ספר. אכן, התורה מכונה בפי חז"ל "שמועה", ובכל אימת שהם רוצים להשמיע חידוש תורה הם אומרים "בוא שמע". אך מעבר חד זה מראיה לשמיעה אינו אלא שלב בדרך השבה אל הראיה בצורה מתוקנת. דבר זה מתחיל להיות ניכר בספרי הקבלה והחסידות. ספר הזוהר גדוש בתיאורים חזותיים של השגות רוחניות גבוהות (אם כי בניגוד ליצירות מקבילות באומות העולם, כמו ספרי האלכימיה, ללא שום ציור), והוא מציג חידושי תורה במלים "בוא ראה". מדובר בראיה רוחנית המשיגה את תכני התורה באופן עמוק ושלם יותר מהקשבה להם, ואליה כיוון מעמד הר סיני מלכתחילה: "וכל העם רֹאים את הקולֹת". היעד הסופי עוד יותר הוא לשוב לראיה גשמית ממש: הצבת התורה בתוך כלים ומשכן, פרי מלאכת המחשבת של בצלאל – האמן שזיכך ראייתו בצל הא-ל.
לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
