החיים, היקום וכל שאר היקומים
אז בן כמה באמת היקום? - תלוי איזה: בעולם העשייה גיל היקום כ-14 מיליארד שנה; בעולם היצירה גילו כ-6000 שנה; בעולם הבריאה היקום נברא בכל רגע ורגע מחדש ואילו בעולם האצילות, הגבוה מכולם, היקום לא נברא מעולם
בקונפליקט התורה והמדע אחת השאלות שעולה ראשונה היא נושא גיל היקום. למעשה, לעתים קרובות היא גם השאלה האחרונה, כי הדיון מתפוצץ סביב נושא זה עוד לפני שמתחיל. ננסה להתמודד עם סוגיה זו באמצעות כלי המחשבה של הקבלה והחסידות.
כידוע, לפי החישוב היהודי המסורתי של חז"ל, גיל היקום הוא פחות מ-6000 שנה (5769 ליתר דיוק, נכון לעכשיו). לפי התורה נוצר היקום, כולל כל מגוון החיים שעל גבי כדור הארץ, בסדרה של מעשי בריאה נפרדים שנמשכה ששה ימים, ומאותו רגע החלה ההיסטוריה התרבותית האנושית.
עד לפני כמה מאות שנים, העולם המערבי כולו אחז פחות או יותר בתמונה זו. ברם, שיטת המחקר המדעית בהדרגה נטשה אותו לטובת תמונה שונה לגמרי. תמונה זו ידועה ומוכרת לכולנו, אך כדאי שהנתונים הבסיסיים יהיו מונחים לפנינו.
ראשית כל, לפי המדע היקום, כדור הארץ והחיים שאנו מכירים היום הם תוצאה של התפתחות הדרגתית ואיטית מנקודת מוצא פשוטה יחסית, לא תוצר של מעשי בריאה חד-פעמיים. שנית, המדע מבחין בין גיל היקום לבין גיל כדור הארץ, המחושב כצעיר הרבה יותר, ואף נעזר בשיטות חישוב שונות לשם תיארוכם, כדלקמן:
גיל היקום מחושב לפי קצב התרחקות הגלקסיות זו מזו. אם מחשבים את מהירות ההתרחקות ביחס למרחקן זו מזו יוצא שהן יצאו לדרכן ממקום מוצאן המשותף לפני כ-14 מיליארד שנה, וזהו גיל היקום המשוער לפי המדע היום.
גיל כדור הארץ מחושב בעיקר לפי שיטה המכונה תיארוך רדיומטרי (או רדיואקטיבי). שיטה זו נשענת על הכרת קצב הדעיכה הרדיואקטיבית של חומרים מסוימים. לגבי עצם נתון, חישוב כמות החלקיקים בו שעברו דעיכה רדיואקטיבית ביחס לקצב הדעיכה, מספק, בקירוב גדול, את גילו. על בסיס זה מחושב היום גיל כדור הארץ כ-4.5 מיליארד שנים.
המחלוקת בין עמדות התורה והמדע כה בסיסית, והפער בין המסקנות כה גדול, שנראה שאין כל בסיס להסכמה ביניהם בלי שהאחד יכפיף עצמו לגמרי לשיטת השני: כל שיטות יישוב התורה והמדע הקיימות היום, נוהגות לבחור בין ביטול המדע משום שאינו מוחלט, לבין קבלתן השלמה של התיאוריות המדעיות תוך שהן דורשות את התורה באופן שיתאים להן. מה שנבקש לטעון כאן הוא, ששתי תמונות העולם אכן אינן בנות השוואה, וזאת משום שהן נובעות מאופני הסתכלות שונות לגמרי.
אלא שבניגוד למסקנה המתבקשת, יש לדעתנו לראות את שתיהן כאמיתות חיוניות, התקפות במישורים אחרים של המציאות.
על מנת להסביר גישה זו עלינו להציג את המודל הקבלי העומד מאחוריה, המכונה מודל העולמות. פסוק בישעיהו אומר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז). הפסוק מבחין בין שלושה פעלי בריאה, שהם אף המרכזיים ביותר המופיעים בסיפור בראשית: ברא, יצר ועשה.
בקבלה מוסבר ששלושה פעלים מבטאים שלושה "עולמות" הנחים זה למטה מזה: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. על גביהם, מוסיפה הקבלה עולם רביעי (כנגד "כל הנקרא בשמי ולכבודי") שנקרא עולם האצילות, ושהוא כביכול בלתי נפרד מהאלוקות עצמה.
מה הכוונה במונח "עולמות"? מעבר לפירוש המתבקש, הדן בריבוי יקומים וכדומה – ניתן לחשוב עליו כמתייחס לריבוי השקפות עולם, או אופנים להסתכל על העולם האחד שישנו. כלומר, ניתן לחשוב על ארבעת העולמות כעל ארבע עדשות תודעתיות, שדרך כל אחת מהן נראה העולם כה שונה, עד כי ניתן לדבר על ארבעה 'עולמות'. למעשה, פירוש זה רמוּז בפסוק עצמו, בו נסובים שלושת הפעלים על אותו מושא – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
איזה מין תהליך מבטא כל אחד מהפעלים - בריאה, יצירה ועשייה? 'בריאה' היא חידוש יש מאין, הופעתו של משהו שלם מתוך ה'אין' האלוקי. בריאה הוא נס מוחלט, דילוג פלאי מאי-היות המציאות להיותה.
'יצירה' פירושה תהליך מסדר נמוך יותר, של שינוי יש - מיש בתוך המציאות. אך מדובר בשינוי שעובר מצורה מהותית אחת לצורה מהותית אחרת, או מאידיאה לאידיאה, אם תרצו (אכן, המלה היוונית המקורית לאידיאה פירושה צורה). גם כאן יש מידה של נִסיות, שכן המציאות מצייתת למערכת דפוסים מטאפיזיים הנחה מעבר לה.
'עשייה'
באיזו מעדשות העולם האלו משתמש המדע? בתולדות המדע אנו יכולים להצביע על מגמה כללית של מעבר מהסתכלות של עולם היצירה להסתכלות של עולם העשייה.
המדע היווני העתיק הסתכל על העולם בעיקר דרך עדשת היצירה: הוא הגדיר מראש קטגוריות אידיאיות (ארבעה יסודות, צורות גיאומטריות מושלמות, פרופורציות הרמוניות, מינים מובחנים ועוד) - וביקש לחפש אותן במציאות. עם הזמן מדע זה פשט את הרגל כשיטה להסבר עולם התופעות, ופינה מקומו למדע המודרני. מדע זה בוחן את העולם בעיקר דרך עדשת העשייה: הוא מעדיף להימנע מהנחת קיומו של עולם אידיאות מוגדרות, ולראות את החומר כעובר תהליכים סיבתיים רציפים, מבלי לעצור דרך תחנות בלתי נראות של 'מהויות'. כך, למשל, בעוד המדע העתיק הבחין באופן מוחלט בין דומם לצומח לחי לאנושי, המדע החדש רואה אותם כנחים על פני רצף אחד, שרק התודעה היא המחלקת אותו לממלכות, מינים, זנים וכדומה.
המעבר מתודעת היצירה לתודעת העשייה התגלה כמבורך ביותר: בפרק זמן קצר מאוד יחסית זינק המדע קדימה, וב-300 שנה הגיע להישגים שלא נראו כמותם ב-3000 השנים שקדמו להן. אם המדע החדש עובד סימן שהוא אמיתי, כלומר שיש באמת תהליכים נטורליסטיים - 'עשייתיים' במציאות ושהמדע מצליח לתארם. יש מציאות שרק דרך עדשת העשייה רואים אותה.
נשוב לנושא גיל היקום. שאלת גיל היקום אינה נמצאת לגמרי בתחומו של המדע האמפירי, שכן מדובר בתופעה שחלפה ולא ניתן לשחזרה. כל שהמדע יכול לעשות הוא להתבונן בתהליכים שאנו מזהים כעת ועל בסיסם לערוך אקסטרפולציה (כלומר, הקשה מהידוע אל הבלתי ידוע) אחורנית בזמן – לשער מה התרחש בעבר, בהנחה שאותה חוקיות שאנו עדים לה כעת שררה גם אז. כך בדיוק עושות שיטות התיארוך שצוינו לעיל ומגיעות לתוצאות שציינו, שיטות המוסכמות באופן גורף על רובם ככולם של אנשי המדע.
ההנחה שהחוקיות של היום שררה בעבר היא מאוד משמעותית. היא קרויה בפילוסופיה של המדע אחידות הטבע (uniformity of nature). הנחה זו קובעת כי חוקי הטבע חלים באופן אחיד בכל מקום ובכל זמן. כלומר, החוקיות שאנו חוזים בה היום בטבע ובמעבדות שלנו תקפה גם בגלקסיית אנדרומדה והיתה תקפה גם לפני מיליארד שנים (ליתר דיוק, המדע מכיר בנקודות 'סינגולריות' בהן נשברת אחידות הטבע, אך הוא תמיד מבקש לעגנן במסגרת סדר-על המסביר אותן – כלומר להכפיפן לאחידות מסדר גבוה יותר).
אם נתרגם רעיון זה למונחים הקבליים שזה עתה הצגנו, הרי שהצבת עקרון אחידות הטבע פירושו החלת עדשת העשייה על המציאות כולה, כולל מה שסמוי מעינינו, ואימוץ ההנחה שכל התהליכים בעולם הם אך ורק תהליכים מסוג של 'עשייה'. לאור הצלחתה של עדשת העשייה בתחום הנצפה, מהלך זה הוא הגיוני ביותר. אכן, יהיה זה תמוה ומאולץ אם המדע לא יעשה אותו. אך צריך להבין שזה מה שהוא: החלה באמצעות אקסטרפולציה של תמונת עולם העשייה על היקום בכללותו.
כאמור, מבחינת המדע מהלך זה הוא הגיוני ופרודוקטיבי. אך מבחינתנו כאנושות, שהמדע אינו אלא אחד מהכלים שלה, זהו צעד הרסני. לאמץ את עקרון אחידות הטבע כמוחלט וחובק-כל פירושו לכלוא עצמנו ביקום סגור ומבודד, ללא כל פתח הצצה אל חרך נשמה: מאסר עולם בעולם העשייה. אילו היה צעד זה מחויב המציאות או השכל לא היינו אומרים דבר. אך הוא נתון לבחירה.
אקסטרפולציה אינה תצפית ואינה ניסוי, ולתוך החשכה שהיא מבקשת להאיר ניתן להחדיר גם אלומות אור אחרות, לאמץ עדשות אחרות. ראשונה בהן היא עדשת היצירה. מנקודת מבטה של עדשת היצירה עקרון אחידות הטבע אינו מחייב. בהחלט אפשר לקבלו כתקף בדרך כלל (עולם היצירה מקיף ומכיל את עולם העשייה), אך יש גם מקום לראותו כמופר במקומות או בזמנים מסוימים, כמפנה מקום לחדירתם של נסים וגילויי השגחה פרטית, כמציית לסדר מוסרי ולא רק סיבתי, כחומר ביד יוצר בעל כוונה בניהול העולם.
אחד הדברים שניתן לעשות עם עדשת היצירה הוא לקבל את הקוסמוגניה התנ"כית והחז"לית כאפשרית: ניתן להעלות על הדעת שבמשך ששת הימים הראשונים של היקום שררה בו חוקיות שונה מזו השוררת היום, בה הדברים התנהלו בקצב מואץ יותר; שלאור זאת העולם נברא לפני כ-6000 שנה ולא 14 מיליארד; וכן הלאה. מאוד מוזר לעשות זאת מנקודת מבט של עדשת העשייה, אך מאוד הגיוני לעשות זאת מנקודת מבט של אמונה בתורה – המבקשת להעניק לה את שלמות הסתכלותה מבלי לנגוס ממנה אברים.
הבחירה דוקא בתמונת העולם התורנית אינה מחויבת השכל כמובן. עדשת היצירה מאפשרת מגוון אינסופי של אפשרויות, והמדען יטען, ובצדק, שאין שום דרך רציונלית להכריע ביניהן. אלא שעולם היצירה אינו תחומו של המדען והקריטריונים שלו אינם רלוונטיים כאן. בעולם היצירה קובעת הבחירה שלנו איזה תיאור מטאפיזי של המציאות, על השלכותיו הקיומיות, ברצוננו לאמץ. העדפתה של התורה על פני שיטות אחרות נובעת מתוך בחירה בה כמכלול של תמונת עולם, משאב רוחני ודרך חיים.
מודל העולמות כעדשות מאפשר לחשוב מחדש על אודותיהם של קונפליקטים כגון זה של התורה והמדע. במקום לנסות להכריע איזה מהם אמיתי, הוא מאפשר להכיר במספר תיאורים סותרים במקביל, שכל אחד מהם מתבקש ותקף מבעד לעדשתו. אף במקרה זה, אנו מבקשים לומר ששתי שיטות התיארוך קבילות במסגרת השקפת העולם שלהם. "יצרתיו אף עשיתיו", שניהם כאחד.
העובדה כי המודל השלם כולל ארבעה עולמות מזמין אותנו להשלים את החסר ולשאול, מהו גיל היקום בשני העולמות העליונים יותר, הבריאה והאצילות?
הסתכלות בעולם הבריאה לא רק מבינה את העולם כנברא יש מאין, אלא כנברא באופן תמידי בכל רגע ורגע. הגחתו מתוך האין פירושה שבכל רגע נתון הוא כביכול יכול לקרוס אליו חזרה, ואם כן שקיומו מוחזק בידי האין בכל עת. משמעות הדבר היא שמנקודת מבט של עדשת הבריאה, היקום נברא עכשיו, עם זיכרונותינו וכל רשמי העבר.
מנקודת המבט של עולם האצילות, הבריאה כלל אינה נפרדת מהבורא. בלשון החסידות, בעולם האצילות רואים כי ה"צמצום [יצירת החלל הפנוי בתוכו נברא העולם] אינו כפשוטו" – ההוויה היא עדיין ותמיד אור אין סוף פשוט. במלים אחרות, דרך עדשת האצילות היקום מעולם לא נברא (כלומר עדיין לא יצא ל'בר', לחוץ, אלא עדיין מכונס בתוככי בוראו).
סיכום השוואת חישובי גיל היקום לפי העולמות:
אצילות: היקום מעולם לא נברא
בריאה: היקום נברא עכשיו
יצירה: היקום בן כ-6000 שנה
עשייה: היקום בן כ-14 מיליארד שנה
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
