המוטציה האלוהית: בין אלוהים לתיאורית האבולוציה
תפיסת החיים והאדם כתוצר של אבולוציה מקרית מציגה את העולם כגוש חומר אטום ומת המקהה כל תחושה שיש בנו צד רוחני. האם ניתן לראות את אלוהים כמעורב בתהליך האבולוציה?
למעט הוגים ספורים ביוון העתיקה, הניח המדע קודם למאה ה-19 כי המינים הביולוגיים בטבע הינם קבועים ובלתי משתנים. במאה ה-19 החלו מספר הוגים להציע את הרעיון כי המינים אינם קבועים אלא התפתחו הדרגתית לאורך תקופת זמן ארוכה, וכי הסתעפו ממקור משותף. דארווין לא היה הראשון שהציע רעיון זה, אך הוא היה הראשון שהציע מנגנון סיבתי שיכול להסביר אותו: הברירה הטבעית.
רעיון זה אומר שתכונות חדשות, המופיעות מדי פעם באקראי באורגניזמים, עומדות בפני מבחן מציאות ה'בורר' אותן: אלו הפוגמות בכושרו ההישרדותי של אורגניזם (מוטציות שליליות) חולפות עמו מן העולם, אולם אלו המסייעות לו לשרוד (מוטציות חיוביות) עוברות בתורשה לצאצאיו ומתפשטות. בהינתן מספיק זמן, טען דארווין, מוטציות חיוביות יכולות להצטבר לכדי שינויים גדולים, עד כדי הופעתו של מין חדש.
באופן זה ניתן לדמיין את כל המינים כמסתעפים בהדרגה מצורת חיים ראשונית פשוטה. כך למשל האדם, טען דארווין, הוא ענף מפותח של משפחת הקופים, שבתורה התפתחה מצורות חיים ראשוניות יותר וכן הלאה. כאשר אוחדה תיאורית האבולוציה עם מדע הגנטיקה בראשית המאה ה-20 נולדה תיאורית האבולוציה כפי שהיא קיימת היום.
רעיון האבולוציה מבחינה אחת הוא חזק יותר ממדע אמפירי רגיל ומבחינה אחרת חלש ממנו. רעיון הברירה הטבעית, הקובע כי מה שמסוגל לשרוד שורד, חזק יותר ממדע אמפירי: מדובר בטאוטולוגיה, היינו טענה האמיתית תמיד, כמו 'כסא הוא כסא' (ושבנוסף אף נצפתה מאז רבות באופן אמפירי, אם כי בתוך מינים קיימים בלבד). רעיון השתנות המינים ומוצאם המשותף חלש יותר ממדע אמפירי: מדובר בתיאור מצב שלא ניתן לצפות בו או לשחזרו במעבדה, ולכן גם לא לאשש או להפריך אותו.
כידוע לכולנו, רעיון האבולוציה על חלקיו הוביל להתנגשות חזיתית בין המדע לבין הדת והאמונה. הסתירה לתיאור התנ"כי של הבריאה היא הבעיה הפעוטה ביותר בעימות זה: רעיון האבולוציה נדמה כמייתר לגמרי את דמותו של בורא עולם, וכן מבטל את התפיסה לפיה האדם נבדל באופן מהותי מהחי והדומם. הוא מתאר עולם נטול השגחה, בו האדם לא נברא מתוך כוונה אלא מתפתח מאליו, בידי "שען עיוור".
האם רעיון זה יכול בכלל להשתלב עם תמונת עולם של אמונה?
על מנת להתחיל ולשלב את רעיון האבולוציה עם התורה, עלינו לנוע בשני אפיקים משלימים: מצד אחד לנסות להכיל את המדע במסגרת התורה, ומצד שני להכיל את התורה במסגרת המדע. נפתח בשאלה, האם התורה יכולה להכיל באופן כלשהו את רעיון האבולוציה המדעי?
המקום שמתבקש לעיין בו בתורה בהקשר זה הוא, כמובן, סיפור בראשית. אלא שבעמודים אלו מתגלים שני סיפורים: אחד המתאר את בריאת העולם בשבעה ימים, ושני (המתחיל בפרק ב', פסוק ד') שאינו מחלק לימים ומספק תיאור שונה של הדברים, בפרט של בריאת האיש והאשה.
פרט מעניין המבדיל בין הסיפורים הוא הפעלים בהם הם משתמשים לתיאור בריאת האדם. הסיפור הראשון משתמש בפועל ב.ר.א, המבטא בריאה יש מאין ("ויברא א-להים את האדם בצלמו" בראשית א, כז), ואילו הסיפור השני משתמש בפועל י.צ.ר, המבטא שינוי צורה יש מיש ("וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה", בראשית ב, ז). כל אחד מפעלים אלה ייחודי לסיפור שלו ואינו מופיע בסיפור האחר.
בעובדה זו טמונים שני שיעורים
סיפור הראשית השני מניח, אפוא, לבנה ראשונה בגשר בין התורה והמדע, לפחות לעניין זה של רציפות האדם עם הטבע. אך כמובן זה עוד רחוק מלהניח את דעת המדע, שאינו אוהב את הרעיון שיש יוצר לאדם, וגם לא את הרעיון המופיע של "ויפח באפיו נשמת חיים", ממנו משתמע דואליזם החורג מהמטריאליזם המדעי הצרוף. המדע מוכן לקבל רק תיאור של מוצא האדם מתוך תהליכים סיבתיים רציפים ונטולי דילוגים. תהליכים אלו מכונים בקבלה תהליכי "עשייה". בטור הקודםראינו כיצד המונחים הקבליים "עולם הבריאה", "עולם היצירה" ו"עולם העשייה" מבטאים סוגים שונים של חשיבה על המציאות, כאשר גישת המדע המודרני היא זו של עולם העשייה.
אם התורה נושאת את הפכי הבריאה והיצירה, האם אין בכוחה להכיל גם את תיאוריות העשייה? נראה שכן. ראשית כל, אם נעיין בסיפור הבריאה הראשון, נראה כי כאשר הקב"ה מתכנן בו את האדם מילותיו הן "נעשה אדם" (בראשית א, כו) – כלומר, יש לו תוכנית סודית לבנות את האדם באופן טבעי.
מעבר לכך, הפסוק עליו מבוססים שמות העולמות – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז) – כמו מציע לנו שהאדם לא רק נברא ונוצר כפי שמתואר בבראשית, אלא גם נעשה. אפשר לומר שהתורה מזמינה את המדע לבוא ולהשלים אותה דרך הגשת סיפור העשייה החסר (חיזוק לדבר הוא שהמלה 'אף' המבדילה את עולם העשייה היא בגימטריה טבע, רמז לכך שמכאן ולמטה הכל צריך להיות בהסברים טבעיים).
למעשה, אפשר להרחיק לכת עוד יותר ולטעון, כי לא זו בלבד שהתורה סובלנית להסברי עשייה מדעיים, אלא שלא מן הנמנע מבחינתה שההסבר יהיה אבולוציוני. למעשה, לפחות בשני מקורות מוסמכים מאוד בתורה יש חיזוק לפתיחותה לרעיון מוצא האדם מן הקוף. הראשון הוא מדרש חז"ל, המציע שחלק מחוטאי מגדל בבל התנוונו לכדי קופים. אם אדם יכול לעבור דבולוציה לקוף מדוע לא להפך?
המקור השני הוא האר"י הקדוש – גדול מקובלי העת החדשה, עליו סומכים חסידים וליטאים כאחד – בו הוא אומר מפורשות שיש דרגות-בינים בין קומות הדומם, הצומח, החי והמְדַבֵּר (האדם), כאשר דרגת הביניים בין החי למדבר היא לשיטתו הקוף! כלומר, יש רצף בין כל הברואים שעל גביו האדם והקוף שכנים, וניתן תיאורטית להחיל רצף זה על ממד הזמן.
מקורות אלו מציעים כי התורה אינה סוגרת דלתותיה בפני רעיון האבולוציה. אין הכוונה שהיא חושבת שהוא בהכרח נכון, רק שהיא לא פוסלת אותו על הסף. מה שהיא כן פוסלת הוא את הפירוש האתאיסטי של רעיון האבולוציה, המנתק ומבודד את ההסתכלות המדעית של עולם העשייה מפרספקטיבות גבוהות יותר.
תפיסת החיים והאדם כתוצר של אבולוציה חומרית גרידא מציירת ציור נורא של העולם, המציגו כגוש חומר אטום ומת, מוחק את ההבדל בין האדם לחי ולדומם, ומקהה כל תחושה שיש בנו צד רוחני. זה ממש פשע לגדל את ילדינו על תמונת עולם זו, המטביעה בנפש חווית-עומק של סתמיות קוסמית. על מנת לאחות מחדש את החיבור בין עולם העשייה לבין העולמות העליונים ולהחדיר לתוכו את אורם, עלינו לעבור לאפיק המשלים: שילוב התורה במסגרת המדע.
חידושו של דארווין היה נעוץ, כאמור, בהצגת מכניזם של התפתחות אבולוציונית: ברירתן הטבעית של מוטציות. אם נתבונן בשני מושגים אלו – המוטציה והברירה הטבעית, נראה כי בהם נעוצה "חילוניותו" של רעיון האבולוציה:
לפי האבולוציה המוטציות הן מקריות לחלוטין, במובן שאינן מתרחשות כתוצאה מדחף להתפתחות או כדי לקדם התפתחות. הן פשוט קורות. בין אם הן נגרמות משגיאה סטטיסטית בשכפול הגנטי בשעת הרבייה, ובין אם מגורם חיצוני כמו קרניים רדיואקטיביות המגיעות מהחלל - הן מתרחשות במקרה.
הברירה הטבעית מוצגת אף היא כהתרחשות עיוורת. היא אינה אלא מבחן המציאות האדיש, במסגרתו הכשיר לשרוד שורד ואילו זה שאינו כשיר אינו שורד. מדובר בתהליך אוטומטי ומכאני, שאין לכאורה שום יסוד לייחס לו רצון או כוונה.
שני מושגים אלו הם כמו דלתותיו הראשיות של בית האבולוציה, שנכון לעכשיו נעולות בסורג ובריח בפני כל פלישה של אמונה בכוח עליון. אך ניתן לפתוח דלתות אלו, ודוקא דרכן להכניס לתוכה את האמונה. מה שעלינו לעשות הוא לאתר את שני הרעיונות התורניים המסוגלים להתחבר טוב יותר עם שני מושגים אלו ואז להחדירם לתוכם, כנשמה לתוך גוף.
בעולם התורה והאמונה, הדבר הדומה ביותר לרעיון המוטציה הוא רעיון הבחירה החופשית. אף כי שני המושגים הם הפכים מוחלטים – מוטציה היא שינוי אקראי ובחירה חופשית היא מכוונת, הם מבטאים עקרון זהה: חדירה פתאומית ולא צפויה של משתנה חדש למערכת קיימת, המסיט אותה לכיוון חדש. מוטציה משנה את הדפוס הגנטי של אורגניזם ומקנה לו תכונות חדשות, ובחירה חופשית משנה את דפוס החיים של האדם ומעלה אותו על מסלול חיים חדש.
המדען המטריאליסט אוהב להסביר שבחירה חופשית באמת אף היא בעצם מקרית, די כמו מוטציה. אך מדוע לא להעלות את האפשרות ההפוכה, קרי – שמוטציה היא בעצם סוג של בחירה חופשית? היינו, שכאשר מתרחשת באורגניזם מוטציה חיובית זה משום שהאורגניזם במובן מסוים "רצה" בה. אין הכוונה לבחירה מודעת ורצונית, אלא לבחירה של "נשמת" האורגניזם, כביכול.
נשמה זו לכאורה חשה לאן היא חפצה להתקדם ו"מזמנת" לעצמה את המוטציה הנדרשת לכך. פירוש זה יכול לפתור את אחת החידות הגדולות ביותר באבולוציה: מדוע בשני מיליון השנים האחרונות (זמן קצר מאוד בקנה מידה אבולוציוני) השתכלל האדם במהירות אדירה, בעוד מינים אחרים בקושי התפתחו? לפי הרעיון שהאורגניזם מזמן לעצמו מוטציות, סביר שככל שמין מפותח ומודע יותר כך הוא יזכה ליותר ויותר מוטציות חיוביות.
הרעיון התורני המתקשר ביותר למושג הברירה הטבעית הוא ההשגחה הפרטית. רעיון ההשגחה הפרטית פירושו שכל דבר המתרחש בחיינו, ולו הקטן ביותר, מכוון מלמעלה. כלומר, האלוקות אינה שורה על המציאות באופן כללי בלבד אלא אף שוכנת בתוך כל פרט בתוכה, ודרך זאת מעצבת את עולמה.
אם מחברים רעיון זה לעובדת הברירה הטבעית, מצטייר שברירה זו אינה סתמית ומכאנית אלא חלק מסדר שנועד להגשים את רצון הבורא. למעשה, ניתן לראות בסדר הטבעי כולו חלק מגילוי השגחת השם בעולם – האופן בו היא מתגלה בעולם העשייה. חוץ מזה שהשם בורא את היקום יש מאין, ויוצר את המינים כמהויות נפרדות, הוא גם עושה-משכלל את המינים הקיימים באמצעות הכלי המכונה בפינו ברירה טבעית.
תיאורן מחדש של המוטציות והברירה הטבעית כבחירה והשגחה מותיר את עובדות האבולוציה כמות שהן, אך מבארן מחדש במסגרת תמונת עולם חדשה, המחדירה מחדש את הקב"ה לתוך הטבע.
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
