המציאות הסמויה מעין
12 חושים יש לאדם: חוש ההילוך, למשל, וחוש התשמיש וחוש השינה. חודש אייר הוא זמנו של חוש העיון, המזהה כי דברים אינם כפי שהם נראים, וכי יש בהם רבדים סמויים מעין
לפי הקבלה והחסידות, חוץ מחמשת חושי הגוף ניחן האדם השלם בשנים-עשר חושי-נפש. שנים-עשר חושי הנפש מקבילים לחודשי השנה העברית, וכל אחד מהם מתבטא במיוחד בחודש השייך לו. אנחנו כעת בעיצומו של חודש אייר, וחושו נקרא חוש העיון.
מה זה בדיוק עיון? אנו רגילים לחשוב כי לעיין פירושו לעלעל במילון. אך עיון זה בדיוק ההיפך: עניינו העמקה מחשבתית בנושא מסוים – התבוננות מאומצת ושיטתית בו עד שכל היבטיו נפרשים ונחשפים. המלה עיון נובעת מלשון 'עין', אך בעצם מה שעיון מעמיק מבקש לעשות הוא ללכת אל מעבר למראית העין, לחשוף עומקים של תבונה שאינם ניכרים ממבט ראשון. אפשר לומר שהעיון מבקש לפקוח, דרך חשיבה שיטתית ומרוכזת, מְעֵין עַיִן פנימית החוזה באיכויות שהעין הרגילה אינה רואה.
כעת, מה פירוש חוש עיון? הביטוי 'חוש' בקבלה מתייחס לכשרון או לזיקה למשהו – היכולת לחוש מהות כלשהי. להיות בעל חוש עיון פירושו לדעת לזהות כי דברים אינם כפי שהם נראים, כי יש בהם רבדים סמויים שיש לחפור על מנת לגלותם. אדם שניחן בחוש עיון יודע להריח את העומקים הגנוזים בדעות וברעיונות שהוא נתקל בהם. הוא יודע להשהות את השיפוט המיידי המתעורר בו ביחס אליהם, לבוחנם מכל צדדיהם, ולאתר היכן משתרבבת לשונית הסימנייה שתפתח אותם לרווחה.
דבר נוסף שמלמד אותנו רעיון חוש העיון הוא שכדי להעמיק במשהו באמת, לא מספיק לחשוב עליו באמצעות השכל הישר. מעבר לחשיבה השיטתית והמסודרת על אודותיו, יש לנסות לצוד את המהות התמציתית של רעיון - את הטעם שלו. חוש עיון מפותח יודע לנתח בהגיון, אך אינו שבוי של ההיגיון ויודע גם כיצד לעקוף אותו לטובת אבחון אינטואיטיבי של רוח הדברים.
לכל חודש מקביל גם אחד משבטי ישראל, המגלם יותר מכל את החוש השייך לו. השבט של חודש אייר הוא יִשָׂשכָר (דרך אגב, אין לבטא את השִׂין השנייה במלה זו אלא להגות את שתיהן כאחת, כך: יִשָׂכָר).
הקשר בין שבט יששכר לחוש העיון והמחשבה מפורש פעמים רבות במקורות. יששכר מתואר כשבט של תלמידי חכמים, ובברכת יעקב מתואר כ"חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד), ביטוי שרש"י מפרש "חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד". בני יששכר ניחנו, אפוא, באופן מיוחד בחוש העיון הלמדני בתורה והיו להם ה'כתפיים' להתמודד עם לימוד קשה.
למעשה, היה לבני יששכר כשרון מיוחד לסוג מאד מסוים של חכמה: הם תוארו כ"יודעי בִינה לָעִתִים" (דברי הימים א יב, לג). הביטוי 'בינה לעתים' מתייחס לחכמת עיבור השנים וקביעת החודשים, הנדרשת כדי לחשב את לוח השנה העברי. אך מדובר ביותר מענף של אסטרונומיה: הבינה לעתים היא סוג של חכמה פנימית גבוהה הקשובה לפעימות החיים ויודעת להוריד רעיונות גבוהים אל תוך המציאות המשתנה. בשיא עומקה, חכמת העיבור היא היכולת 'לזווג' (לעבר) תפיסות מנוגדות ולהכלילן לאחת. בני יששכר ניחנו בחכמה זו, והיא המבטאת את יעדו הסופי של חוש העיון שלהם.
מה מאפיין את הבינה לעתים? בקבלה, "בינה" היא שם אחת הספִירות העליונות, בת זוגה של ספירת ה"חכמה". יחדיו, הן מהוות את שני מקורות החשיבה הבסיסיים ביותר. החכמה והבינה
כאשר רעיון חדש מפציע בנפש בשלב החכמה, אף כי לרגע אנו חווים אותו בשלמותו, אין אנו מסוגלים לתארו לאחרים או להגשימו. בשלב הבינה אנו כמו מאמצים נקודת מבט נוספת, זו של הזולת שבנו, אם תרצו – וכמו מתוך ניסיון להסביר לו את הרעיון פורטים אותו לפרטיו ומלבישים אותו צורה ממשית. זהו מאפיין חשוב נוסף של חוש העיון: הוא מאפשר לחשיבה 'לצאת מעצמה' ולהסביר עצמה למישהו אחר.
אף כי לכל אחד ואחת יש חכמה ובינה, החכמה נוטה להיות חזקה יותר אצל גברים בעוד הבינה חזקה יותר אצל נשים. חז"ל למדו זאת מהפסוק המתאר את בריאת חוה: "ויבן ה' א-להים את הצלע". "ויבן", הם פירשו, זה מלשון "בינה", ומשמעות הפסוק היא: "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש".
כיצד נוכל להבין את הרעיון שכוח הבינה חזק יותר אצל נשים? בפשטות, ההסבר הוא שזיקתן הישירה לחוויית ההיריון והלידה מעניקה לנשים את היכולת לפתח ולהגשים אידיאות שכלתניות, שמצד עצמן נוטות 'לרחף' מעל הקרקע. בנוסף, האפשרות הפיזית הייחודית להכיל בגופך אדם אחר יוצרת במישור המחשבתי יכולת אמפתית להכיל נקודת מבט שונה משל עצמך וליצור מולה חשיבה דיאלוגית (שוב, סוד העיבור).
דימוי נוסף לחכמה ולבינה הוא שמש וירח, בהתאמה, אף הם דימויים אוניברסליים של זכר ונקבה (אכן, המלים 'חכמה' ו'בינה' שוות ביחד בגימטריה 'חמה' ו'לבנה'). כפי שזרע החכמה הבלתי-מפותח הוא חסר תועלת, כך גם אור החמה בלתי נסבל לעין אנוש; וכפי שהלבנה 'מתעברת' מהחמה ומורידה את אורה לעולם באופן רך ונסבל, כך גם הבינה מתעברת מהחכמה ומגשימה את השגותיה.
זיהוי הבינה עם הלבנה מתקשר כמובן ישירות לאמור לעיל, כי "בינה לעתים" היא חכמת חישוב הירחים. קשר נוסף בין הלבנה לביטוי "בינה לעתים" הוא שבניגוד לשמש המאירה תמיד באותה עוצמה, הלבנה נתונה לתנודה מתמדת של מילוי ומיעוט – "עתים" שונים. בינה לעתים היא איפוא לא רק הבנה במסלול הירח, אלא בכלל רגישות לתנודות הזמן ותהפוכותיו.
דימויי האשה והירח, וכן הביטוי "בינה לעתים", נפגשים כולם בפסקא נודעה מקהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות..." (קהלת ג, א-ח). אם נתבונן בקטע השלם נראה שיש בו בדיוק 28 "עתים", הנחלקים ל-14 חיוביים ו-14 שליליים.
במלים אחרות, הפסקא משקפת מחזור ירח אחד, הנמשך, בקירוב, כ-4 שבועות ונחלק אף הוא לשבועיים 'חיוביים' של הוספת אור ושבועיים 'שליליים' של הפחתת אור. בנוסף, הפסקא נפתחת בביטוי "עת ללדת", רמז מובהק לאשה (מה גם שמהופכו, "עת למות", היינו מצפים שיהיה כתוב בו 'עת להוולד', ולא כך הוא). העובדה שהפסקא מסתיימת בביטוי "עת שלום" רומזת כי כוח הבינה הנשי, המקיף סוגיה מכל צדדיה ובוחן כיצד הם משתלבים לכדי מבנה אחד – הוא גם מה שמסוגל להביא שלום לעולם.
מעניין לציין כי מי שיזם את עיבורו של יששכר היתה אמו, לאה, כש'קנתה' מרחל את התור להתייחד עם יעקב והצהירה באוזניו "אלי תבוא" (בראשית ל, טז). פעולה זו בעצמה ביטאה חוש של "עת ללדת", הבנה כי עתה הזמן הנכון להוריד את נשמת יששכר לעולם.
דברים אלו מתווים לנו את דמותו של חוש העיון: מדובר בחוש התבוננות בעל אופי נשי, הנוטל רעיונות מופשטים וגבוהים, משכללם ומורידם למציאות מורכבת ומשתנה. בכך גם ניכר הקשר בין החוש לחודשו: חודש אייר הוא החודש היחידי העומד כולו בסימן ספירת העומר. לצד משמעותה החקלאית של ספירת העומר היא מהווה תקופה של התבוננות בקיומנו הנפשי, הרגשי והמוסרי - ותיקונו.
באמצעות חוש העיון אנו יכולים לקחת את השאיפות והאידיאלים השכליים שלנו ולבחון באיזו מידה הם חדורים באמת בחדרי לבנו. למעשה, מקובל לראות בימי העומר טיפוס הדרגתי אל עבר השגתה של הבינה. מתואר בקבלה כי ישנם "חמשים שערי בינה" – חמישים שערים תודעתיים שיש לעבור דרכם בטרם מגיעים לבינה – וזהו בדיוק מספר ימי העומר.
חוש העיון מוצג לעתים גם כ'חוש ההרהור'. המלה הרהור משמשת במקורותינו בשני אופנים הפוכים בדיוק. לעתים היא מופיעה בביטוי השלילי ביותר "הרהור עבירה", ולעתים בביטוי החיובי ביותר "הרהור תשובה". המשותף לשני סוגי הרהורים אלו הוא שהם חותרים לחרוג ממסלול חיינו הקיים ולהסיט אותנו למסלול חדש. הרהור העבירה הוא פלישה של מחשבה הרסנית לשכלנו בעתים שהוא מבקש ללכת בדרך ישרה וטובה, והרהור התשובה הוא תמונת המראה שלו – הבלחתה של חשיבה אופטימית ובונה אל תוך מצב בו שכלנו נע במעגל של ייאוש ומרה שחורה.
הדמיון בין שני סוגי ההרהור פירושו שעם כל הניגודיות שבהם, ניתן להמיר את האחד בשני. זהו המובן האחרון, ובמובן מסוים המשמעותי ביותר של חוש העיון/הרהור. אם אדם שקוע במרה השחורה של הרהורי עבירה ומשתמש רק בשכלו ההגיוני, הוא לא יצא מהם. אך אם הוא מסגל לעצמו חוש הרהור מפותח, הוא יוכל לסדר מחדש את אותיות 'מרה שחורה' וליצור מהן 'הרהור שמח': לקחת את עצם התכנים השליליים המעסיקים אותו ולראות כיצד ניתן להפוך אותם לחומר גלם לחשיבה חיובית.
רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראיה (תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש המעשה (אלול), חוש התשמיש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
