ראשי » סגנון » ניו אייג' » קבלה וחסידות

חוש ההילוך: התנועה במישורים הפנימיים

חוש הנפש של חודש סיון הוא חוש ההילוך, שזכה למוניטין גדולים בזכות הציווי לך-לך שנתן אלוהים לאברהם. הקבלה מבינה אותו כלך אל עצמך, אל מי שאתה באמת – ואמנם חוש ההילוך מכוון ליכולת לצעוד ולהתקדם במישורים רוחניים

ניר מנוסי | 4/6/2009 8:54

ללכת אל האני הפנימי הגבוה שלנו. מתוך: המופע של טרומן

מבין שנים-עשר חושי הנפש שהקבלה מתארת, החוש המקביל לחודש סיון נקרא חוש ההילוך. מה פירוש חוש הילוך? מובן שאין הכוונה רק להליכה פיזית כפשוטה, שהיא יכולת שכל אדם בריא מפתח באופן טבעי. הכוונה היא להליכה פנימית, היכולת לצעוד ולהתקדם במישורים רוחניים. אדם שיש לו חוש הילוך מפותח נמצא תמיד בתנועה, תמיד חושב לאן הוא עוד יכול להתפתח. התפתחות אינה רק שכלול כישרונותינו או חיפוש אחר קידום בקריירה, אלא התבגרות רוחנית – השאיפה להיות טוב יותר, אמיתי יותר, קרוב יותר לאני הפנימי והגבוה שלנו.

חוש ההילוך מהווה תרופת נגד לשתי נטיות שליליות באדם: הנטייה להיסחף עם שטף החיים, והנטייה להיתקע במקום ולקפוא על שמרינו. הוא קורא לנו לעקור רגלינו ממקומנו ותמיד לצעוד קדימה, גם נגד הזרם. כפי שרופאים ממליצים לצאת להליכה יומית, כך גם בריאות הנפש תלויה בצעידה מתמדת אל הגבוה והטוב יותר.

ללכת אל הבלתי צפוי

חוש ההילוך הוא חוש יהודי במיוחד. הציווי הראשון לעברי הראשון היה ללכת: "ויֹאמֶר ה' אל אברם, לֶךְ לְךָ מארצךָ וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראךָּ" (בראשית יב, א). בניגוד לנֹח, שהיה לו נוח עם מצבו הקיים, אברהם הקשיב לקריאה ללכת הרחק מהמוכר לו, ודווקא כך להגיע לעצמו (כך מפרשים בחסידות את הציווי "לֶךְ לְךָ" – לך אל עצמך, אל מי שאתה באמת). למעשה, ציווי זה הוא שהפך את אברהם ל'עברי' – כלומר אחד שתמיד רוצה ללכת אל מעבר למציאות הקיימת.

חוש ההילוך הוא במידה רבה מה שעושה אותנו אנושיים. לדבר, לכתוב, לצייר ואפילו לאהוב – כל אלו הנן פעולות הטבעיות לנו כפי שמעשי החיה טבעיים לה. רק כאשר אנו תובעים מעצמנו לחרוג אל מחוץ למעגל המוכר והטבעי לנו, אנו מממשים את צלם האלוקים שבנו. אי ההסתפקות במצבנו הנתון אף מעלה אותנו מעל דמות המלאכים: בעוד הללו מתוארים בתנ"ך כ"עומדים", כלומר מקובעים

במדרגתם הרוחנית, בני האדם מתוארים כ"מהלכים", כלומר מסוגלים לעלות עוד ועוד.

למעשה, חוש ההילוך כה נעלה עד כדי שהוא מתואר כמסוגל להפתיע אף את ה' בעצמו. כתוב שכשהיה אברהם בן 99, לאחר חיים שלמים של התהלכות בדרכי ה', התגלה אליו ה' והורה לו (לצד הצו למול את עצמו), "התהלך לפָנַי". לאחר שעוקפים את כל המלאכים ומגיעים לעצמותינו הייחודית, מגיע ההילוך לשיאו בכך שמתחילים ללכת לפני ה' כביכול ולהוביל אותו לתוך עולמינו שלנו – להוליכו, בצעדי חיינו, למקומות חדשים ובלתי צפויים.

ממשות החיה ומתהלכת בעולם

שנים-עשר החודשים והחושים מקבילים לשנים-עשר שבטי ישראל, והשבט של סיון ושל חוש ההילוך הוא זבולון. כיצד קשור זבולון לחוש ההילוך? קודם כל, שבט זבולון היה ידוע כשבט של סוחרים, וסוחרים דרכם להתהלך בעולם (סחור-סחור, מכאן שמם). אכן, המלה התנ"כית השנייה לסוחר, "רוכל", נובעת מהמלה "רוגל", כלומר הולך ברגל (כפי ש"ריכול" נובע מלשון "ריגול", ולכן הרכלן הנו "הולך רכיל" – כלומר מרגל ברגל אחר אנשים כדי לרכל עליהם).

אך שבט זבולון לא סתם התהלך בעולם בחיפוש אחר סחורות ולקוחות. מסופר כי היתה לו שותפות מיוחדת עם שבט יששכר (השבט של החודש הקודם, שחושו הוא חוש העיון). שני השבטים ראו שאין הם מצליחים לחלק זמנם בין פרנסה ללימוד תורה, אז הם עשו עסק: בני יששכר ישבו בארץ וילמדו תורה ובני זבולון יעסקו במסחר ויפרנסו אותם, וכך זכות הלימוד תתחלק בין שניהם.

העסקה נשמעת מפוקפקת: שבט יששכר מתפתח מבחינה רוחנית ואילו שבט זבולון שקוע בארציות? אך האמת היא, שזבולון ויששכר לא חלקו רק את זכות לימוד התורה, אלא גם את עצם קיום התורה. שבט יששכר אמנם למד יותר תורה להלכה, אך בשל אורח חייו היה מסוגל לקיימה למעשה באופן מוגבל בלבד. לעומת זאת, דוקא שבט זבולון, שבט הנדודים והמסחר, התמודד מדי יום ומדי שעה עם אתגר החדרת האמונה לעולם הזה – עם הפיכת ההלכה העיונית להליכה מעשית על קרקע המציאות. להתנהג ביושר ובצדק עם חברים ומשפחה זה דבר פשוט יחסית; לעשות זאת תוך התמודדות עם ניהול חברה, כספים, שכירים ולקוחות זה כבר משהו אחר לגמרי.

גדולת המסחר הישר משתקפת באמירה תלמודית ידועה, לפיה השאלה הראשונה שאדם נשאל בעולם הבא היא, "האם נשאת ונתת באמונה" – כלומר, האם ניהלת את העסקים שלך (המשא והמתן) ביושר ובנאמנות? שאלה זו היא הראשונה לפיה נמדד האדם, לפני השאלות כמה תורה הוא למד וכמה חכמה הוא רכש! את הדימוי של "בית דין של מעלה" ניתן להבין גם כמשל לדין וחשבון שאנו צריכים לתת בפני מצפוננו שלנו. שאלת ניהול הכספים הישר היא, לפיכך, הראשונה שאנו צריכים לבחון באמצעותה את עצמנו.

חשוב להסביר שהשאלה אינה תקפה לסוחרים בלבד. המלה בה משתמש הסיפור התלמודי המקורי עבור 'מסחר' היא "פרקמטיא", שורש המלה "פרגמטיות", כלומר מעשיוּת בכלל. במידה בה אנו אנשי מעשה, אם כן, כולנו בבחינת בני זבולון, ובכוחנו לקחת את עיקרי האמונה שלנו ולתת להם 'כיסוי' מעשי – להפכם מדיבורים בעלמא לממשות החיה ומתהלכת בעולם.

אם התקדמות רוחנית משולה להליכה, הרי שהיא צריכה להיות דומה לה – להתקדם צעד אחר צעד, בפעימה תדירה, עם שיווי משקל בין ימין ושמאל. אך מה הן ה'רגליים' של הנפש המחוללות את צעידתה? אילו שני כוחות בנפש מהווים את רגל ימין ורגל שמאל שלה כביכול, שתנודה ביניהם תשמש כהליכתה?

מערכת הספִירות הקבלית מקבילה, בין השאר, לגוף האדם. במערכת זו, שתי הספירות המייצגות את ה'רגליים' הרוחניות של האדם מכונות נֵצח והוד. נצח היא רגל ימין, שכביכול מבטאת את רצוננו לכבוש את המציאות ולנצח בשאיפותינו, והוד היא רגל שמאל, המבטאת את נכונותנו להפסיד ולהודות במגבלותינו (ואף להביע עליהן הודיה).

אם מתבוננים בחוש ההילוך דרך מושגים אלו, הרי שהליכה רוחנית פירושה תנועה רצוא ושוב בין השאיפה להצליח לבין הכורח להודות בכישלון. לאחר כל הצלחה עלינו לאזן נפשנו דרך הכרה במגבלותינו ובחסרונותינו, אך מצד שני אל לנו לשקוע לתוך רגש זה, אלא מיד לגשת בתנופה מחודשת אל היעד הבא. באופן זה אנו נמצאים מתקדמים נפשית כל הזמן.

במישור פנימי יותר, מבטאות ספירות הנצח וההוד את תכונות הביטחון והתמימות, בהתאמה. השאיפה לנצח מבטאת בטחון עצמי בכוחות שיש בנו, וההודאה מלאת ההוד במגבלותינו מבטאת אמונה תמימה שהכול לטובה.

לפי זה, הרי שההליכה הרוחנית בנויה מתנודה בין התמלאות ברגש בטחון עצמי, הרגשה שיש בנו את כל הכוחות הנדרשים כדי להצליח בכול, לבין נשיאת עיניים מעלה בהודאה תמימה בכך שאין לנו דבר משל עצמנו אלא הכול משמים. כל אחת מאיכויות אלו הכרחית אך מסוכנת בלי השנייה, ולכן בכל עת שהגענו לשיאו של האחד עלינו להעביר משקלנו אל השני, וחוזר חלילה.

פענוח קבלי לסוד צבאי

נסיים בשאלה: באיזו רגל עלינו להתחיל – באיזה צד של המיטה הנפשית שלנו לקום בבוקר? השכל הישר אומר שקודם יש להתחיל ברגל ימין, רגל הנצח והביטחון, ורק כאשר כושלים ונכשלים יש לגייס את הרגל ההוד והתמימות. אכן, אף לפי ההלכה יש להתחיל כל פעולה בצד ימין, אולי כדי להרגיל אותנו לדפוס חשיבה זה.

מצד שני, הלא יש סכנה מסוימת בביטחון עצמי שאינו חדור מראשיתו בהרגשת הודאה ותמימות. ואכן, ישנו בספר משלי פסוק חשוב העוסק בהליכה, לפיו "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח" (משלי י, ט): בהליכה יש לנקוט קודם בתמימות ("תֹם") ורק אז בביטחון ("בטח").

מה הפתרון? ובכן, עיון זהיר בהלכה מגלה שיש בה כבר שילוב בין שתי הגישות. אף כי היא קובעת כי יש להתחיל הכול ברגל ימין, ישנו לדעתה 'צעד' סמוי שצריך לנקוט בו עוד לפני שמניחים את הרגל על הקרקע: לומר במיטה, מיד אחרי שמתעוררים, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". הודאה זו היא בבחינת פתיחה חרישית של היום ברגל ההוד השמאלית.

סדר ההילוך הנפשי השלם, אפוא, הוא הוד-נצח-הוד: בתור שלב ראשון בונים, בנפשנו פנימה, רגש הודיה חדור תמימות וענווה; בשלב השני מושיטים קדימה את רגל הניצחון והביטחון העצמי (פעולה זו נדמית כצעד ראשון אך בעצם נשענת על התמימות הראשונה); ולבסוף מגייסים שוב את רגש ההוד והתמימות כדי לאזן את הביטחון העצמי.

הרי לפנינו, לכל הפחות, פענוח קבלי של הסוד הצבאי הכמוס: מדוע הצבא צועד "שמאל, ימין, שמאל"!

רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן); חוש העיון (אייר); חוש ההילוך (סיון); חוש הראיה (תמוז); חוש השמיעה (אב); חוש המעשה (אלול); חוש התשמיש (תשרי); חוש הריח (חשון); חוש השינה (כסלו); חוש הכעס (טבת); חוש האכילה (שבט); חוש השחוק (אדר).

המאמר מבוסס על דברי הרב גינזבורג. לאתר גל עיני