שירת העננים: איך מוות, שירה ושיאצו מתחברים
חודשים אחדים לפני שאביו נהרג בתאונת דרכים פתאומית כתב פבלו רוזנברג שיר על מותו, מתוך מה שהגדיר כהשראה מסוג שלא הכיר. רוזנברג האחות מגדירה את אותה השראה כמשהו שנעשה מתוך חיבור למקום נעלם של ידע, כמו טיפול השיאצו
לפני 5 שנים נהרג אבי בתאונת דרכים. הוא התהלך במעבר חצייה והסתכל לעבר כיוון התנועה, כשרכב שנסע ברוורס הגיח מהכיוון השני ופגע בו. הוא רצה לחצות את הכביש המהיר, וברגע אחד של חוסר זהירות חצה את דרכו מקיומו האחד אל קיומו האחר. אילו רק היה זהיר יותר, מתעכב לשנייה נוספת ושולח גם מבט שמאלה, הכול היה מסתיים אחרת.
זמן קצר לפני היום הגורלי ההוא אחי כתב שיר והלחין אותו, ואני זוכרת את ההתרגשות שלו כשאמר לי בטלפון: "את חייבת לבוא ולשמוע את השיר הזה! בחיים שלי לא כתבתי ככה שיר". "איך ככה?" שאלתי אותו, ואז הוא סיפר לי שערב לפני כן ביקר את ההורים, והיה רגע מסוים שבו ראה את אבא שלי מתבונן באמא שלי, בלי שהיא השגיחה בכך, ב"מעין מבט כזה שהוא לא מכאן".
"מה זאת אומרת לא מכאן?" שאלתי, "אז מאיפה?" "לא יודע, נו, לא מכאן. היה בו משהו אחר, במבט הזה, סוג של השלמה שעורר בי עצב עמוק. ויחד עם הרגש הזה פתאום נבעו מתוכי מילים ולחן, והייתי חייב ללכת משם מהר כדי לכתוב את זה. רציתי להגיע הביתה, לשבת עם הגיטרה ולהקליט, כמו שאני תמיד עושה, אבל ברגע שנכנסתי לאוטו לקחתי נייר וכתבתי עליו את הטקסט כמו מישהו שלא יכול להתאפק ומקיא אל תוך שקית. זאת הייתה התחושה".
"נשמע מדהים", אמרתי לו, "מרגיש לי כמו תקשור". כשאני אומרת לאח היקר שלי מילה כמו "תקשור", אני מסתכנת בזה שהדיאלוג עלול להסתיים באותו רגע, אלא שהפעם, להפתעתי, הוא שאל: "מה זה התקשור הזה? כי אין לי שמץ של מושג על מה לעזאזל כתבתי. תקשור, את אומרת?" "עזוב אותך מתקשור", אמרתי, "כי גם אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מה המשמעות האמיתית של המונח הזה. בוא נקרא לזה כמו שאתה אוהב: השראה". "כן", הוא הסכים איתי, "אבל ההשראה הזאת הייתה מסוג אחר. היה בה משהו נוסף שאני לא מכיר". "טוב, תשמע", סגרתי אחרי את הדלת, "אני עוד ארבע דקות אצלך".
כשהגעתי אליו הוא השמיע לי את השיר, ואני באמת לא יודעת איך לתרגם למילים את סוג הרגש שעבר בי כששמעתי אותו. אני יכולה רק לספר, שאם הוא אמר קודם שהשיר הזה נכתב תחת סוג מסוים של השראה שהוא לא הכיר לפני כן, הרי שהאנרגיה הזאת עברה אלי דרך ההאזנה. באמת היה משהו אחר לטעמי בשיר הזה, גם במילים וגם בלחן. אבל מה זה המשהו הזה?
לפני שאני ממשיכה, אני רוצה להציג כאן את הטקסט:
אשליות על משקל במסלול המהיר / זה לא קל לשלם ת'מחיר / מה חשוב מי צודק, לא חוקר לא בודק / אי אפשר רק ללכת זהיר / תסתכלי על הכל בתמונה הגדולה / תשמעי את הקול בתפילה / אני כאן לצדך כל הזמן בעדך / מגשש את דרכי במחילה./ לו הקשבתי בזמן בקולך החכם / אז הייתי נלחם / על מקומי / עננים במרום וחיוך של חלום / ופתאום כל דקה יש הרפתקה / בין הטוב והרע, בין עצבות לשמחה / את איתי./ בגילי מאוחר לשנות את העולם / אני לא משחק את המושלם / מה חשוב אם מחר לא יקרה שום דבר / אי אפשר סתם לחיות בעבר / תסתכלי בעיניי ותגידי מתי / הדרכים ייפגשו לתמיד / התקרבתי מדי ועכשיו מאוחר / לשנות ת'גורל של חיי. [עננים – פבלו רוזנברג]
התבוננו, אחי ואני, במילים - וסיכמנו שזה כנראה
דני ודינה היו גיבורי הילדות שלנו – דמויות מתוך תכנית הילדים המיתולוגית "זהירות בדרכים", שעניינה היה הקניית כללי בטיחות למתהלכים בכבישים. עד היום אנחנו יודעים לזמזם את הפתיח של התכנית הזאת, שכלל בין השאר את המילים: "דני-דינה הולכים בצידי הדרכים... עננים במרום וחיוך של חלום, ופתאום כל דקה נגלה הרפתקה."
עם מותו של אבי, התבהר השיר על מנעד המשמעויות המצערות שלו: "הנה ה'דני-דינה' שלך", אמרתי לאחי, והוא הוסיף - מצטט מתוך השיר - "אי אפשר רק ללכת זהיר". עם הזמן נחשפו בפנינו משמעויות נוספות, שהמחישו את התחושה הראשונית שהשיר הזה נכתב מתוך השראה "מסוג אחר", חיבור למקור נעלם של ידע, שיש שיכנו אותו "תקשור". אין לי ספק שאחי הצליח ללכוד בתודעתו רגע שמנותק מרצף הזמן ומשתייך לאזורים אחרים של קיום, והרגע הזה הוליד מתוכו באחת שיר חי ופועם.
כמו השירה, גם טיפול שיאצו טוב, כזה שמצליח "להזיז" את האנרגיה של המטופל למקום הרצוי, תמיד ייעשה מתוך חיבור של המטפל אל מצב תודעתי שמתעלה אל מעבר למצב התודעה הרגיל. טכניקה בסיסית שנשענת על ידע נרכש, דוגמת כוריאוגרפיה של תנועות, ידיעת מיקומם של המרידיאנים ואופן תפקודם איננה מספיקה, כשם שטכניקת כתיבה, משובחת ככל שתהיה, אין די בה כדי להוליד שיר טוב שיהדהד עם עולמו הרגשי של המאזין או הקורא ויטביע בו את חותמו.
קשה לי לומר מהו בדיוק מצב התודעה הזה והיכן למקם אותו על סקלת המונחים השגורים. בהחלט ניתן לומר שהוא סוג של תקשור, אם תקשור משמעו נגיסה מפירות הפרדס שמצוי מעבר לגדר. אולם כך או כך, מדובר במצב שאני יכולה רק לחוש בו, ולדעת בכל תא מתאי גופי שאני פועלת מתוכו. עם הזמן אני לומדת יותר ויותר כיצד להתכוונן במודע על המקום הזה, לפני הטיפול ובמהלכו, בדיוק כפי שמשורר מיומן איננו ממתין לרגע של השראה על מנת לכתוב, אלא יודע כבר כיצד לזמן אליו את המוזה.
עובדה מעניינת היא, שכאשר פועלים מתוך מצב התודעה הזה, הטכניקה מתיישבת מאליה והכול בא על מקומו בצורה כמעט מושלמת: מטפל השיאצו אינו נזקק למפות ולתרשימים שיראו לו את הדרך – המרידיאנים נחשפים אליו בחיותם והוא יודע "בלי לדעת" איזה מרידיאן (או איזור בגוף) דורש התייחסות. באופן דומה לזה, גם בעת כתיבת השיר ההשראה עצמה יוצרת את הניגון הפנימי שהוא הוא מייצר את המילים, החריזה והמקצבים, ללא כל מאמץ.
השירה והשיאצו, כשהם ניזונים מתוך המעיין הנובע הזה, ניכר עליהם, על פי התוצר הסופי והמוגמר, שנעשו מתוך מקום "שהוא לא מכאן". כולנו יודעים לזהות, גם אם לא במודע, איזה שיר "עובד" ואיזה שיר "מתאמץ", איננו נוגע באמת ואפילו מעט מזויף; השירה מעלה בנו תחושות כאלו ואחרות בהתאם לתהליך הכתיבה שהביא אותה אל העולם והקרקע שמתוכה נולדה.
טיפול השיאצו, כאשר הוא נעשה רק ממקום טכני שנעוץ היטב במוח המודע, סופו שיהיה טיפול בינוני עד רע מאוד. אולם במקרה שבו המטפל מצליח להחזיק בתוכו את התדר שמחבר אותו אל אזורי הספר של התודעה, הרי שניתן להיווכח עם סיומו של הטיפול, ובאופן שקשה לטעות בו, שהטיפול עובד ויוצר בשלב הזה שינויים תת קרקעיים, שיתורגמו בשלב הבא לתוצאות הנראות על פני השטח.
אריאלה רוזנברג היא מטפלת בשיאצו. ליצירת קשר
נא להמתין לטעינת התגובות
