עין באין: חוש הראייה הקבלי
העולם המודרני מזמן פיתויים גדולים לעין: דימויים מיניים, שלטי חוצות נוצצים ושאר תוצריה של תרבות הצריכה. התשובה היא תרגול חוש הנפש הרביעי, הוא חוש הראייה, שיש לכוונו אל עבר הראייה הפנימית – זו הפוסחת על חיצוניותם של הדברים
מבין שנים-עשר חושי הנפש שהקבלה מלמדת אותנו על אודותיהם, החוש השייך לחודש תמוז הינו חוש הראייה. חוש הראייה הוא הראשון מבין שנים-עשר חושי הנפש (אחרי חושי הדיבור, העיון וההילוך שנדונו בטורים הקודמים), המוכר לנו כאחד מחמשת חושי הגוף. אכן, מדובר בחוש הפיזי הראשי והחזק ביותר שלנו, ההולם אותנו בכל רגע בשפע אדיר של נתונים על סביבתנו.
ברם, בדברנו על חוש הראיה כחוש נפש, אין אנו עוסקים רק ביכולת הקליטה החזותית שלנו אלא במשהו עמוק הרבה יותר: האופן בו אנו מסתכלים על המציאות ומתייחסים למה שאנו רואים. למעשה, חלק גדול מפיתוח חוש הראיה הנפשי כרוך במיעוט חוש הראיה הפיזי, ובסיגול היכולת לא להסתכל על חיצוניות הדברים אלא לפתח ראיה החודרת אל מבעד לפני השטח. אפשר אפילו לומר שחוש הראיה בנפש הוא במידה גדולה חוש של אי-ראיה. הוא בנוי מפיתוח הידיעה מתי לא להסתכל, וכיצד להסתכל מבלי לראות את החזות החיצונית.
ההדרכה הבסיסית ביותר בתורה בכל הנוגע לחוש הראיה מקופלת בפסוק הנודע "ולא תתורו אחרי... עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם" (במדבר טו, לט). פסוק זה מתאר את העיניים כרצות מטבען החוצה ומבקשות להובילנו אחריהן, ומורה לנו להתגבר ולא ללכת בעקבותיהן.
הטעם שמביא הפסוק הוא שמראה העיניים 'מזנה' אותנו. משמעות הדבר היא שההתעסקות בחזות הנגלית מדרדרת אותנו לכדי התעסקות בחיצוניות, בפרט בכל הנוגע לדברים מיניים. כך, למשל, חז"ל מזהים את תחילת הידרדרותו של שמשון התנ"כי בכך ש"הלך אחר עיניו" בעקבות אשה. התיקון להליכה אחר העיניים הוא הולכת העיניים – סיגול היכולת לנתב את המבט מחיצוניות הדברים אל עבר פנימיותם, או במלים פשוטות יותר, מהגוף אל הנשמה.
הולכת העיניים ועידון המבט בנויים בראש ובראשונה מהשתדלות להימנע מלהביט בדברים לא צנועים, ובפרט בעירום. דרך חיים זו עומדת, כמובן, בסתירה גדולה לתרבות השלטת, המבקשת לחשוף הכול ולהביט בכל, לכאורה בשם אהבת החיים וחגיגת יופיים. אך חשיפת הכול
הסתרת החיצוניות מחזירה לעולם את עמקי המסתורין המוצללים שלו, את התחושה שרב הנסתר על הגלוי. באותו אופן, אי-ההסתכלות בחיצוניות מעדנת את המבט ומנתבת אותו פנימה. היא משיבה לו את הזיכרון הבריא והפשוט שהתרבות הסובבת מבקשת להשכיח מאיתנו: שהנשמה היא העיקר והגוף טפל לה.
מה לגבי דברים שאינם בשליטתנו, כמו תמונות רחוב שאין אנו מסוגלים להימנע לגמרי מלראות, או מפגשים עם אנשים בשר ודם שברצוננו להיפגש ולשוחח עמם? כאן עלינו לעבור לשלב השני של תיקון הראייה: ניתוב מבטנו אל הפנים תוך כדי שאנו רואים את החוץ. בשלב זה, האתגר הוא לא להיתפס כלל למראה הגוף החיצוני, אלא לתת למבט לפסוח עליו מבלי להשתהות. במקרה של שיחה עם אדם יש גם להתמקד בפניו, שכפי שהמלה "פנים" רומזת, אינן אלא השתקפות של פנימיותו.
על שלב זה יש סיפור חסידי. פעם אחת נסע החוזה מלובלין לבקר את ר' ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל-שם-טוב. בשעת ההתוועדות החסידית שהתקיימה בבית המדרש ישב החוזה במקום של כבוד ליד ר' ברוך, שם הופתע לגלות כי בניגוד למקובל בכל מקום, הנשים בעזרת הנשים לא הוסתרו על-ידי מחיצה בשעת השיעור, אלא ניתן היה לראות אותן מאחורי גב הגברים. בסוף ההתוועדות פנה החוזה לר' ברוך ואמר לו, הלא כתוב במקורותינו "העבר עֵינַי מראוֹת שוא" (כלומר, אין זה צנוע לראות את הנשים). השיב לו ר' ברוך: נכון מאוד. אין הפסוק אומר שיש להעביר את השווא מהעיניים, אלא בדיוק להפך – שיש להעביר את העיניים מראות שווא!
מה שר' ברוך ניסה ללמד הוא שהשלב המתקדם יותר בתיקון הראיה אינו בנוי מלא לראות, אלא מלראות מבלי להסתכל, כלומר מבלי לעכב את המבט כלל על החיצוניות. לחז"ל יש אמירה מופלאה על שלב זה: "כל מי שרואה דבר ערווה ואינו זן עיניו ממנה", כלומר רואה בעיניו דבר בלתי-צנוע אך אינו מפנים אותו אלא עובר הלאה, "זוכה להקביל פני השכינה". היכולת לראות את החיצוניות מבלי להתפעל ממנה מזככת את הראייה, עד שהיא כמו רואה את האור האלוקי השוכן במציאות.
יחידי סגולה הנוקטים בשתי מדרגות אלו של תיקון הראייה זוכים להגיע למדרגה שלישית: ראיית הפנימיות עצמה, השוכנת מבעד לחיצוניות. ראייה זו אף משנה את ההסתכלות בחיצוניות. זו לא נתפסת עוד 'כפשוטה', אלא באופן אחר לגמרי – כשיקוף של היופי של מי שברא ומקיים אותה. מדרגה נעלית זו מגולמת בביטוי שנאמר בהקשר למעמד הר סיני: "וכל העם רֹאים את הקוֹלֹת" (שמות כ, טו). בעוד המראה הוא של הגוף, הקול מבטא את הנשמה השוכנת בפנים. ראיית הקולות היא, אפוא, מצב בו הנשמה נחווית על ידינו בעוצמה, בחיוּת ובשלמוּת, השקולות לראייה חזותית.
הקשר של חוש הראייה לחודש תמוז ניכר בכך שביום י"ז בחודש זה התרחש למרגלות הר סיני, בו ראינו את הקולות, חטא עגל הזהב ובעקבותיו שבירת הלוחות הראשונים בידי משה. חטא העגל מסמל יותר מכל את הנסיגה לראייה חיצונית. הוא נבע מאי-יכולתו של העם להתמודד עם היעדרותו המתמשכת של מנהיגם, ומהדחף להחליפו בצלם ניכר לחושים.
דבר זה מתקשר לכך שלפי המפרשים, מתייחס הפסוק החותם את חמשת חומשי התורה לשבירת הלוחות: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני [bold] כל ישראל" (דברים לד, יב). לפי החסידות, הביטוי "עשה משה לעיני כל ישראל" פירושו שבשבירת הלוחות משה עשה לעיניים של ישראל תיקון: הוא שבר את רודנות ראייתם החיצונית, לטובת ראייה פנימית יותר.
מה לגבי השבט השייך לחוש הראייה, שבט ראובן? הקשר הראשון הוא כמובן שמו של ראובן, שנגזר מלשון 'ראייה' ("כי ראה ה' בעֹניִי" כפי שאמרה אמו לאה). אולם מעבר לכך, ניתן לראות כי ראובן עמד בניסיון גדול בנושא הראייה. לא תמיד מתבטאת זיקתנו לחוש שלנו בכך שאנו מוכשרים בו במיוחד; היותנו קשורים לחוש מסוים יכולה גם להתבטא בכך שאנו מוצאים עצמנו עוברים מולו את עיקר ההתמודדות של חיינו, נצרכים לעשות עמו את עיקר התיקון שלנו.
כך היה במקרה של ראובן וחוש הראייה. על בני ראובן ובני גד מסופר, שכאשר הגיעו מהנדודים במדבר לגבולות ארץ ישראל, ביקשו את הנחלה הראשונה עליה הניחו את עיניהם, נחלה שנמצאה עוד לפני ארץ ישראל עצמה, בעבר הירדן. הם רצו אותה משום שהיא התאימה למקנה הרב שהיה להם.
ברם, הן בדורם והן בדורות המאוחרים יותר ספגו בני ראובן וגד בקורת נוקבת על בחירה זו: משה האשימם בהשתמטות ממלחמת כיבוש הארץ, וחז"ל הראו מהפסוקים שהם הציבו את המקנה שלהם לפני ילדיהם, מגדירים את בחירתם כ"נחלה מבֹהֶלֶת" (משלי כ, כא), כלומר נחלה שנבחרה מתוך פזיזות יתר (אכן, אחת התכונות שיוחסו לראובן היא החיפזון – הוא כונה "פחז כמים").
השבטים עשו תשובה על חטאיהם: הם הפקידו ילדיהם בבטחה בנחלתם, והתגייסו למלחמה. אך בחירתם המקורית נותרת מפוקפקת, ומעידה על פגם בחוש הראייה: הנטייה להיתפס לדבר הראשון שרואים מבלי לחשוב על מלוא השלכותיו אף היא ריצה בלתי מתוקנת אחר העיניים.
בדורנו, דור הקניונים גדושי הדימויים החושניים, שלטי החוצות ומסכי הטלוויזיה הענקיים, וכן כרטיסי האשראי המספקים אשליה של כסף 'בלתי-נראה' – אנחנו נדרשים במיוחד להתמודד עם פיתוי זה. תרבות הצריכה רתומה כולה כדי ליצור בנו 'עיניים גדולות' (ואצבע קלה על הדק האשראי שתמלא את פקודותיהן), על מנת שנרכוש "נחלות מבוהלות" במהירות ובכמות הרבות ביותר. וכאז כן היום, הקורבנות העיקריים של הריצה החומרנית אחר העיניים הם ילדינו – מי שאמורים לרשת את כספנו ושבקניותינו הבלתי מבוקרות אנו מונעים מהם את ירושתם.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
