פחד מוות: מה אומרת הקבלה על הפחדים?
אימת המוות נמצאת בבסיסם של כל סוגי הפחדים. הפחד מפני אובדן השפיות, המיוצג בקבלה על ידי הנחש, נחשב לראשון מביניהם. אהרון אריאל לביא בסדרת מאמרים על מקורותיהם של מצבי הנפש היסודיים
אחד המצבים הנפשיים היסודיים והחזקים ביותר שאנו מתמודדים עמם הוא הפחד. הנפש האנושית מלאה פחדים, מודעים ושאינם מודעים. באופן כללי, עם ההתבגרות אנו מקבלים תבונה וכוחות המאפשרים לנו להתגבר על מרבית הפחדים. אך לא תמיד זה עובד, ובמקרים רבים נותרים בנפש פחדים שונים, היכולים להוליד מחלות נפשיות ואף גופניות.
לפי החסידות, לכל דבר שלילי בעולם מוכרחה להיות גרסה מתוקנת. מהו סוג הפחד הטוב? מדובר, בפשטות, ב"יראת שמים" – פחד מפני הבורא. בעוד כל סוגי הפחד האחרים יוצרים בעיות נפשיות, יראת השמים דוקא מולידה כוחות חיוביים של שמחה ויצירתיות. אדרבה, עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד) – יש לשאת אותה בתודעתנו כל הזמן.
הרעיון של פחד שמח נשמע סותר, אך אם נתבונן בשורש הפחדים השליליים נראה את ההיגיון שבדבר. לפי הקבלה, שורש הפחדים נעוץ בכך שאלוהים מסתתר מפנינו, מאחר שהוא כביכול "צמצם" את עצמו כדי ליצור מקום לבריאת העולם. הרי אילו היינו חשים את נוכחות הבורא באופן ברור בכל רגע ורגע, כל דבר אחר היה נראה חסר חשיבות לעומתו, ובוודאי לא היתה הצדקה לפחדים ולדאגות. כאשר חשים בנוכחות האור האינסופי החושך איננו מפחיד.
אך זה לא המצב הרגיל עבור רובנו. אנו חיים במציאות בה האל מסתתר, כדי שאנחנו נצטרך לחפש ולמצוא אותו בעצמנו. אגב כך, ומתוך הבחירה החופשית שניתנה לנו, אנחנו גם יכולים לתפוס בטעות את המציאות כאוסף של דברים נפרדים, ואז גם מתחיל הפחד מפניהם. הרי אם יש כוח שלילי במציאות הפועל בעצמאות ואינו כפוף לשום סדר, השגחה, הגיון או צדק – אז יש לנו סיבה טובה לפחד ממנו. אבל אם אנחנו מבינים שהכול כפוף למקור אחד ויחיד, אז אפשר למצוא קצה חוט בדרך ל"רפואה מונעת" של הפחדים, רפואה שמטרתה לטפל בפחד לפני שהוא הופך לבעיה.
שורש הפחדים כולם הנו הפחד מפני המוות, שכמו מסתעף לפחדים קטנים יותר של "מיתות" מקומיות. למעשה, ניתן להצביע על שלושה פחדים יסודיים המסתעפים מתוכו, המקבילים לשלוש רמות הקיום שלנו: הפחד הראשון הנו הפחד מפני אי-שפיות. פחד זה כולל את כל הפחדים, קטנים כגדולים, הקשורים בצלילות הדעת והמחשבה שלנו, והוא מקביל לממד השכלי שלנו (ה"מושכל" בלשון הקבלה).
הפחד השני הנו פחד מפני מוות פתאומי ואלים, כגון רצח, תאונה או התקף לב. למרות שמדובר בפחד כללי לכאורה, מבחינה נפשית הוא מאיים בעיקר על החוויה החיונית שבממד הרגשי שלנו (ה"מורגש").
הפחד השלישי הנו הפחד מפני אונס. פחד זה הוא אבי כל החרדות מפני הטרדה, פלישה וחילול כלשהם של גופנו, ובהרחבה, של ביתנו ורכושנו, והוא מקביל לרובד הגופני והטבעי שבנו (ה"מוטבע").
על מנת להמחיש מעט את אופי שלושת הפחדים ניעזר במשל. כפי שראינו במאמר קודם על שירת הבריאה, כל בעל חיים בטבע טומן בחובו שיעור רוחני. אף במקרה זה, הקבלה משווה את הפחדים לשלוש חיות סמליות, הרומזות למהותם הפנימית ולדרכים להתמודדות עמם. שלוש החיות המייצגות את הפחדים היסודיים הנן הזאב, האריה והנחש, והדברים מבוססים על המדרש הבא:
"משל... לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. כך גם ישראל: הצרות האחרונות משכיחות את הראשונות" (ברכות יג ע"א)
במשל התלמודי, כל חיה מסמלת את אחת מגלויות עם ישראל (לפי הסדר – מצרים, בבל ורומא), אך ניתן לראות שכל אחת מהן גם מגלמת בתוכה את אחד הפחדים שמנינו:
הזאב, המסמל באופן מסורתי את הגבר המסוכן, כמו בכיפה אדומה ואגדות אחרות מבית היוצר של האחים גרים, הוא מייצגו המובהק של הפחד מאונס (בסלנג המלה wolf היא אף כינוי לרודף שמלות); האריה - סמל הפראות הטבעית המאיימת על העוברים בדרכים,
בתנ"ך, דימויי הזאב, האריה והנחש מייצגים בדרך כלל כוחות שליליים, אך לשלושתם גם צד חיובי. הדימוי החיובי הבולט ביותר שלהם נמצא בפסוק המפורסם מישעיה: "וגר זאב עם כבש ... ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק [תינוק] על חור פתן". ההרמוניה המצוירת כאן מתארת את הפיכתם של הכוחות המזיקים בעולם לכוחות מיטיבים, כאשר המשך הנבואה מסביר כי הסיבה לשינוי הוא הפיכתם למודעים לבורא עולם: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
בהקשר שלנו, אנו יכולים לראות בפסוק תיאור של המתקת הפחדים, הפיכתם מכוחות עצמאיים וסוררים בנפש לכוחות המחוברים לאמונה ולמודעות בבורא. ניגש כעת להתבוננות בפחד מפני אי-שפיות, פחד הנחש, ואת השניים האחרים נבחן בשבועות הבאים.
כיצד מסייעת לנו דמות הנחש לאפיין את סכנת אי-השפיות? כוחו של הנחש הפיזי איננו בגודלו ובעוצמתו (כמו אצל האריה והזאב), אלא דווקא במסתוריותו. למשל, איננו יודעים אם הוא ארסי והיכן הוא מסתתר. הנחשים נמצאים במקומות החשוכים והמסתוריים, ומכאן האזהרות למטיילים לנער את שקי השינה לפני שנכנסים אליהם, לבדוק בבוקר את הנעליים, ולא לדחוף ידיים למחילות חשוכות ("חור פתן").
באותו אופן, אי השפיות לגווניה אינה מתנפלת בגלוי אלא מתגנבת בהיסח הדעת. הנחש שבתוכנו פועל כמפתה (לשון "פתן"), המסוגל להביא אותנו לגרום נזק לעצמנו מבלי שיורגש שהוא מעורב, כביכול. הוא משתמש בכלים ובטיעונים שפויים ורציונליים לכאורה, ובאמצעותם מחדיר לתוכנו בהדרגה חרדות נטולות הגיון.
דרך פעולה פשוטה של כוח הרסני זה היא "לספר" כל מיני סיפורים לגבי העתיד הלא ידוע, לגביו הכי קל לשקר. הפחד הקיומי מפני העתיד מהווה כר פורה לאי שפיות, ונחש הנפש יודע להתלבש עליו ולהעצימו. כך, למשל, אנשים יכולים להתפתות להאמין, שלא בצדק, שהם עומדים בפני סכנה כה חמורה, להשקיע משאבים עצומים בהווה כדי למנוע אותה, וכתוצאה מכך ליצור לעצמם בעיה אמיתית בפועל (למשל, עבודה בשעות נוספות כדי לחסוך לקראת "יום סגריר", הגוררת הזנחת המשפחה, או צרכנות כפייתית של מוצרי בריאות מתוך פחד לחלות בעתיד).
כיוון הפוך של תסמונת הנחש הנו פחד מפני העבר, הקשור לטראומות ולזיכרונות קשים הרודפים את האדם ועשויים להעבירו על דעתו. אם נחזור לנחש מהטיול, הרי שניתן לדמות את התודעה לנעליים סגורות השומרות עלינו בזמן ההליכה במסלול החיים. במהלך חיינו, אנו נוטים לצבור בנעלינו חוויות או רגשות קשים שחדרו אלינו בשעות החשוכות של החיים, כאשר אנו "ישנים" (וסופגים באופן תת מודע), שאז חוזרים ורודפים אותנו בשלבים מאוחרים יותר, כאשר אנו "מתעוררים". גם חוויות אלו יכולות לטעת בנו את האשליה שהן הרסו את חיינו לצמיתות, ובכך לערער את שפיותנו.
מה שמאפשר לפחדי הנחש להסתנן לתוכנו הנו, בפשטות, עודף מודעות עצמית. מודעות עצמית היא אולי טובה יותר מחוסר מודעות מוחלט, אך אם משתהים בה היא הופכת לסוג של התעסקות עצמית וגורמת לבעיות רבות. אכן, היא האחראית הראשית לחרדות העתיד והעבר שסקרנו: בכך שהיא מייצרת עודף חשיבות עצמית היא מולידה דאגה מוגזמת לגבי העתיד האישי, ובכך שהיא עסוקה בפרטי הביוגרפיה שלנו היא משקעת אותנו בחרדות לגבי חוויות העבר.
התיקון לעודף המודעות העצמית נקרא בחסידות 'מודעות טבעית'. מודעות זו משלבת בתוך המודעות העצמית מודעות נוספת – מודעות להשגחה האלוהית השורה בבריאה. במלה אחת, זוהי אמונה. מי שחי בתודעה של אמונה בה' מסתכל על החיים בחצי חיוך, מבלי להתפעל מכל משב רוח בעבר או בעתיד, וזוכר ש"הכול לטובה". הוא יודע לזהות מה נקודת האמת בדברי הנחש ולהשתמש רק בה, מבלי לאבד שליטה (כאן מתברר הכוח החיובי של היראה מה', שהיא הפחד המתוקן כאמור).
במצב של מודעות טבעית ההתעסקות בעתיד אינה מוגזמת, אלא משלבת בין היערכות לקראתו לבין ביטחון תמים בה' שהכול יהיה בסדר. באותו אופן, היא מאפשרת להפסיק לראות את החוויות הקשות שהיו מנת חלקי בעבר כמגדירות זהות, ולהתחיל לראותן כשיעורים פרטיים מאת הבורא שנועדו ללמד אותי על החיים (ובכך לנער את הנעליים מדי בוקר ממשקעי העבר). שני דברים אלו משחררים את ההווה מכבלי העבר והעתיד, מאפשרים לו להתקיים בנינוחות ביניהם, ונותנים לנו לחיות אותו במלואו – בריאים ושפויים.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
