ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » גיאורגיה

חמימות לא ממוסחרת: ביקור בטביליסי והסביבה

כמו בהרבה המקרים, מסעו של גילי חסקין בגיאורגיה החל בבירה טביליסי, מרכז העצבים של המדינה. בין כנסיות ומסגדים עתיקים, תיאטראות ובית כנסת הוא נפגש עם התושבים אוהבי התיירים

כמו במרבית הביקורים במדינה זרה ומיוחדת זו, המסע הפרטי שלי בגיאורגיה (לשעבר גרוזיה) החל בטֶבִילִיסִי הבירה, שהיא גם אחת הערים החשובות בקווקז ואחת הערים העתיקות בברה"מ (לשעבר). טביליסי, שהיא מרכז העצבים של המדינה, שוכנת לגדות הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הנהר הראשי בגיאורגיה. משני צדי הנהר, בעמק שבין ההרים, שוכנים כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, אוניברסיטה, תיאטראות ובניין אופרה, שווקים ואף בית כנסת.

מההרים, ובפרט מהר טָבוֹרי, נובעים מעיינות הגפרית החמים, שסיפורים רבים נרקמו סביב איכויותיהם השונות. האגדה מספרת כי הם הסיבה להחלטה על הקמת העיר במקום. המלך ואחטאנג גורגסאלי, המכונה "בעל ראש הזאב" והוא בן דמותו הגיאורגי של המלך ארתור, יצא עם חבריו ועם הבז האהוב עליו לציד פסיונים. הבז הכה בפסיון בעודו באוויר, ושניהם נפלו אל תוך המים החמים. כשהגיעו הציידים למקום היו שני העופות מבושלים, והמלך כה התלהב מהמקום ומהמחזה, עד שהחליט להקים שם את בירתו.

טביליסי הוקמה בשנת 455 כבירת גיאורגיה, ושמה ניתן לה בזכות אותם מעיינות שכן פירוש המילה "טבילי" היא "חם". בטביליסי מתגוררים כ-1.5 מליון בני אדם, מרביתם אינם גיאורגים מבחינה אתנית, אלא פסיפס אתני מגוון ששורשיו בהיסטוריה הרחוקה. היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים של טביליסי משכו אליה פולשים רבים, והיא נחרבה 29 פעמים במשך 1,500 שנות קיומה. הביזנטים פלשו אליה כבר בשנת 626 ואחר כך היא נכבשה בידי הערבים, המונגולים, הסלג'וקים והטורקים העות'מנים.

הערבים החזיקו בטביליסי משך למעלה מ-400 שנה, ובשנת 730 הם ייסדו כאן את מקום מושבו של האמיר הערבי, במצודת נָרִיקָלָה הנראית עד היום, בגובה של חצי מדרגה מעל עמק הנהר. המלך הגרוזיני, דוד הבנאי, כבש אותה שוב ב-1121 ושחרר את גיאורגיה. בתקופת שלטונה של נינתו תמָרה, הייתה העיר אחת החשובות במזרח התיכון. בשנים האחרונות של השלטון הסובייטי לפני כעשור, הייתה העיר זירה להפגנות שהגיעו לשיא בטבח שערך במפגינים הצבא הסובייטי באפריל 1989, אשר גבה עשרים קרבנות.

הטבח הביא לשיא את הרגשות האנטי קומוניסטיים. עצמאות גיאורגיה לוותה בשבועיים של לחימה סביב פיטוריו של גָמְסָחורְדִיָה, נשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. מאז שנת 1993 מתרכזים בעיר פליטים רבים מאבחזיה, המחוז הצפון מערבי שלחוף הים השחור, שתושביו המהווים מיעוט בארצם סחפו את המדינה למערבולת דמים.

טביליסי, כמו כל עיר שיש לה מה להציע, דורשת את הזמן ואת ההתייחסות המגיעים לה. העיר היא מיזוג אירופי-אסייתי לא ברור. הטיילת לאורך הנהר מזכירה לרומנטיקנים מלשכות התיירות את פירנצה, ובניין האופרה בסגנונו המורי מזכיר להם את קורדובה, שני דימויים מוגזמים משהו.

ניתן לבלות זמן במוזיאון או לעבור דרך נקודות הציון ההיסטוריות. אני העדפתי לשוטט לאורך הנהר, לתעות בין הסמטאות, לראות ולהרגיש את האנשים, להריח את ריחות התבשילים שיצאו מחלונות הבתים ולראות את הנשים מחליפות דעות כשהן עומדות שעונות על פתחי הבתים, וילד מנומנם תלוי להן על המותן. את השפה לא הבנתי, אבל הצחוק שעוררנו

הבהירו לנו שביקור זרים בסמטאות הוא לא דבר שהתושבים רגילים אליו.

הגיאורגים אוהבים לאכול, ולאחר ארוחת צהרים במסעדה עממית מקומית התברר לנו גם למה – הם פשוט יודעים לבשל וגם להכין יין. תאוותם של התושבים למזון ולמשקה גרמה להם ל"רשלנות" איומה.

המסורת מספרת שכשאלוהים חילק את הארצות לבני האדם, היו תושבי גרוזיה כל כך עסוקים באכילה ובשתייה עד שהגיעו מאוחר מדיי למקום החלוקה ולא נשארה להם אדמה. הם אמרו לאלוהים שאיחרו כיוון שהרימו כוסית לחייו והזמינו אותו להצטרף אליהם לחגיגה. אלוהים, כך מספרת האגדה, כל כך נהנה על שולחנם, עד שנתן להם את הארץ ששמר לעצמו. 

בנסיעה מטביליסי מזרחה מתחלף הנוף במהירות והופך ליבש מרגע לרגע. זהו איזור קָחֶטִי, שהוא המזרחי ביותר בגיאורגיה וגובל באזרביידג'ן. בקחטי מייצרים יין מעשרות זנים של ענבים, כל כפר וההתמחות שלו. המשכנו מזרחה, ונסענו באיזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול חומים, אדומים, צהובים, כתומים וכל מה שביניהם.

בתוך הסלעים האלה נחצב במאה השישית מתחם מנזרים הנקרא דויד גרשה (David Gardeza). הסלע החזק ומזג האוויר היבש הקפיאו את הזמן, והמקום נראה כפי שהשאירו אותו בוניו לפני כ-1,400 שנה. לפי המסורת, הגיאורגים התנצרו בשנת 313 בהשפעת נינו - האם הקדושה של גיאורגיה -  שהגיעה מקפדוקיה שבאסיה הקטנה (טורקיה של ימינו). בעקבותיה המירו המלכה והמלך את דתם, אם כי חלקים מגיאורגיה, ובפרט המושבות היווניות שלחוף הים השחור, התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה.

לקבלת הנצרות בגיאורגיה בתקופה כה מוקדמת הייתה משמעות נוספת: הצטרפות למרכז הכח הביזנטי שהשפיע מאד על התפתחות התרבות הלאומית. המנזר הראשון נבנה בידי הנזיר דוד, אחד מ-13 אבות המנזרים שהגיעו מסוריה והתיישבו במערה על מדרונה של גבעת גרשה. במשך הזמן התפתח המקום והפך יעד לעולי רגל, שהאמינו כי שליש מהאוצר הרוחני של ירושלים נמצא כאן.

האגדה מספרת כי הנזיר דוד עלה לרגל לירושלים, אך לא היה מסוגל נפשית להיכנס לעיר. הוא החל לחזור לכיוון גיאורגיה כשרק שלוש אבנים מירושלים בכיסו. באותו לילה חלם מלך ירושלים חלום לפיו מישהו לקח את השלום הרוחני מירושלים. חייליו צעדו בעקבות דוד, דרשו ממנו שתיים מהאבנים והשאירו לו אבן אחת, אותה לקח לגיאורגיה. האבן נשמרה בקתדרלת ציוני בטביליסי, והיא נלקחת כל שנה בטקס דתי מיוחד לגרשה. 

עלינו מהמנזר הראשי אל קו הרכס, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו לרכס החד שממנו נפרס המישור הצחיח של המדבר הגדול של אזרביידג'ן - מישור צחיח, ללא עשב, ללא כל סימן חיים. יצאנו בדרך המוריקה וההולכת אל רכס הקווקז הגדול. הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד -  רכסים מלאים מסלולי טיפוס והליכה בתוך צמחייה שופעת ובה בעלי חיים, כפרים בראשי ההרים, מצודות ומעיינות מים חמים.

הדרך חלפה על פני נהרות (מטקווארי, ארגווי וטֶרְגי) לאורך כ-200 קילומטרים שהובילו אותנו לכיוונה של ולדיקווקז שבאוסטיה, המחוז האוטונומי שברוסיה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום והייתה השער בין אירופה לאסיה. לאורך הדרך נבנו מגדלי תצפית כדי להזהיר מפני פולשים, שחלקם השתמרו עד היום.

כשמזרח גיאורגיה סופח לרוסיה בתחילת המאה ה-19 הייתה הדרך שביל צר. אנשי ההרים, בפיקודו של הגנרל הרוסי יֶירְמולוב, הרחיבו את השביל וסללו את הדרך. לאחר שנה של עבודת פרך בשכר זעום מרדו בני ההרים במעסיקים הרוסים. גם כאשר הסתיימה סלילת הכביש הוא עדיין היווה אתגר לנוסעים ומקור השראה ליוצרים גדולים כמו פושקין, טולסטוי, וגורקי. פתיחת "דרך הים השחור" אל מוסקבה הפחיתה אמנם את חשיבות הדרך, אך במלחמות העולם היא זכתה לעדנה אסטרטגית וכיום היא ציר מסחר עיקרי.

בעונת הסקי מגיעים לאיזור בעלי הכסף הגיאורגים, והאתרים מספקים מסלולי סקי רגילים ושירותים מתקדמים יותר כמו הֶהלי-סקי המפורסם של אירופה (סקי מנקודות גבוהות אליהן מגיעים באמצעות מסוקים). מאתר הסקי היפהפה ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי שנמצא בלב היערות, ואל כנסיית אֳנָנורי שמעליו.

הכנסייה היא חלק ממתחם ובו גם מצודה שנבנתה במאה ה-13 שהשתייכה לדוכסים של ארגוי, והיא דוגמה לארכיטקטורה גרגוריאנית, שהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין הפנימי ומזמינות את המתפלל פנימה. המצודה וסיפורי ההרג המהלכים סביבה עומדים בניגוד גמור לשלווה של היער, של האגם ושל פניהם המנומנמות של האיכרים.

גיאורגיה היא ארץ יפה. טיילנו ברגל ובכלי רכב במקומות עוצרי נשימה כמו בתי המגדלים בסוונטי (Svaneti), או המצוקים המושלגים שבטושטי (Tusheti). פילסנו את דרכנו ביערות עבותים וגילינו ארכיטקטורה כנסייתית מרשימה כמו גם תמשיחי קיר מרהיבים. אך מעל לכל, החוויה האמיתית של הטיול בגיאורגיה שמורה למפגש עם התושבים.

הגיאורגים עימתו אותנו עם מערכת הדעות הקדומות שכנראה גם טיילים ותיקים אינם נקיים מהם. הסטריאוטיפ הגרוזיני בארצנו הקטנטונת הוא של אדם נמוך, רחב גרם, שעיר וחסר שיניים. חצי הגזענות אינם מכוונים נגד אדם אלא נגד הסטריאוטיפ שלו. הגיאורגי הנפגש עמנו בארצו הוא בדרך כלל טיפוס גבה קומה, תמיר ובהיר. לא לחינם כינו האנתרופולוגים את כל בני הגזע הלבן "הגזע הקווקזואידי".

יש מקומות בעולם שמושכים אליהם תיירים מכח הקסם המאגי ומריח האותנטיות האופפים אותם. כזאת היא אפריקה. יש מקומות שהמשיכה אליהם נובעת מהעובדה שכמה שלא יבקרו בהם עדיין יש מה לגלות. כזאת היא אמריקה הדרומית. גיאורגיה היא גם לא רחוקה וגם לא נודעת, למרות שנציגיה חיים אתנו. קודם היא שכנה מאחורי מסך הברזל ואחר כך הגיע תור מלחמות העצמאות של האיזור ומאבקי ההישרדות לאחר הפרידה מאימא רוסיה, שאמנם לקחה כרצונה מכל הבא ליד, אבל העניקה ביטחון מסוים הנובע מעצם היותה מעצמה.

הפרידה השאירה רבות ממדינות אלה כילדים חסרי אונים שעשו את צעדי העצמאות הראשונים שלהם לא תמיד בהצלחה יתרה. לא הכול חלק כאן, לא הכול שקט, התשתיות רעועות, וחבל אבחזיה המרשים שלחוף הים השחור סגור בינתיים בשל מלחמת העצמאות של תושביו. גיאורגיה, שהתגברה על ההלם הראשון, לומדת את הכוח הטמון בתיירות, אבל אזרחיה מקבלים את האורחים הבאים אליהם בחמימות שעדיין לא התמסחרה.

גילי חסקין הוא מדריך טיולים ודוקטור להיסטוריה. לאתר הבית לחצו כאן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...