בולימיה רוחנית: מה באמת עושה לנו קדחת הריאליטי?
לרגל גמר כוכב נולד וחזרתה למסך של הישרדות, מאבחנת שלי ברעם את הרגלי הצפייה כהפרעה עמוקה, הכוללת בולמוסי אכילה רוחניים וניתוק רגשי עמוק. עם סיומם מתפתחים סלידה עצמית, מבוכה גדולה ולרוב גם רצון עז להקיא את מה שבלענו. צביקה, זה אתה?
אופיר מהישרדות בהתקף בולימיה עצמוני. עושה לכם תיאבון? צילום: גיא קרן
כולנו מכירים את הטקס הזה: ביום המיועד, בשעה המיועדת, אנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה ומנסים להרגיע את ההתרגשות הקלה שאוחזת בנו, או לפחות משתדלים לא להראות אותה לסובבים - כי בסך הכול אנחנו עומדים לצפות בעוד פרק בתכנית ריאליטי. לפעמים אפילו לא נעים לנו להודות בפני עצמנו שאנחנו מתרגשים. הרי אנחנו אנשים אינטליגנטים. רציניים. חכמים.
אבל אנחנו מתרגשים. כי בשעה וחצי הקרובות (לא כולל אינסוף פרסומות), יופיעו שוב בחיינו האנשים האלה שדווקא למדנו לחבב בשבועות האחרונים, שהיו לאורחים קבועים בסלון ביתנו, ושוב אחד מהם יהיה מודח. וזה מותח. זה מעניין. מי הולך הביתה היום?
והאמת שכבר לא כל כך אכפת לנו מה הם עושים – אם הם שורדים על איזה אי, אם הם שרים או רוקדים או אם הם תופרים "הוט קוטור" משמאטעס. אנחנו רוצים לראות אותם נחשפים, נעשים אנושיים – בוכים ומתייפחים, קשה להם והם רוצים הביתה, והם רוצים לפרוש ומה הם עושים פה בכלל, ואנחנו רוצים לראות אותם גדולים מהחיים – נאבקים בעצמם, בפחדים שלהם ובאחרים. נעשים כוכבים.
אבל אנחנו לא ממהרים לקשור כתרים סתם לכל אחד. יש לנו תנאים: אנחנו רוצים שהמתייפחים ייקחו כבר אחריות על עצמם, יתעשתו ויתחילו להתנהג כמו מנצחים, וגם מהפייבוריטים שלנו אנחנו מצפים שיעברו איזושהי דרך. שיישברו. שילמדו מה זה להיות אנושיים. זה שהם יפים או מוכשרים זה לא מספיק. אנחנו רוצים אותם לא חזקים מדי ולא רגישים מדי. בעצם, לפעמים ככה ולפעמים ככה. יש לנו את מצב הרוח שלנו – לפעמים מתחשק לנו לעודד דווקא את האנדרדוג הלא יוצלח המקסים אותנו בדרכו, ולפעמים את הכוכב החתיך. מותר לנו! אחרי הכול זו הטלוויזיה שלנו.
אז מה אם הם נופלים אחר כך?
כוכב נולד, שלישיית הגמר. בהמתנה לקראת הבולמוס הגדול הלילה צילום: בייגל
ואם להיות לגמרי כנים – כבר לא ממש משנה לנו אם המשתתפים עושים דברים נבזיים בזמן הזה, שבו הם נורא אנושיים או נורא כוכביים. לא אכפת לנו אם הם משקרים, אם הם בוגדים, אם הם שמים רגל לאחרים – זה פשוט כל כך מרתק! ואלה הם חוקי המשחק! והמתח הזה, והרצון הזה שלהם לנצח! אנחנו דווקא מעריכים תכונות כאלה. אז נכון שבכל פעם מישהו אחר נזרק החוצה, אבל את הרעיון של הישרדות המתאימים לא אנחנו המצאנו. זה דארווין. ומה לעשות, לתהילה יש מחיר.
בינינו, לא צריך כל כך לרחם על האומללים האלה, כי אף אחד לא כפה עליהם להשתתף והם ידעו מלכתחילה למה הם נכנסים. וכשהם יֵצאו מהתכנית שלהם אז כ ו ל ם יֵדעו מיהם. לזמן קצר הם אפילו יהיו סלבס ויזמינו אותם לכל המסיבות הנחשבות בעיר. אז מה אם הם נופלים אחר כך. אם הם מדוכאים. אם הם לוקחים כדורים והולכים לפסיכולוגים. נו באמת, את הכול צריך לקחת בקלות – הרי בסך הכול זו תכנית ריאליטי – נכון?
כן, זו אמנם רק תכנית ריאליטי, אבל בואו ניקח רגע ונתבונן מה קורה לנו עצמנו כשאנו צופים בה. בתחושה שלי – למרות הבידור, ההנאה והקלילות שמספקות לנו התכניות האלה, אנחנו מפתחים, בלי מֵשים, מעין "הפרעת אכילה רוחנית". כזו המזכירה בעיקר את התופעה של בולימיה – הכוללת בולמוסי אכילה בלתי נשלטים,
אשר במהלכם חל ניתוק רגשי מן העצמי ומן המהות הרוחנית הגבוהה, ובשלב השני, לאחר שהבולמוס מסתיים, מתפתח רגש עמוק של סלידה עצמית, מבוכה גדולה מאוד מהזלילה ולרוב גם רצון עז למהר ולהקיא את כל מה שנאכל מתוך אותו דחף, ולהיטהר.
נדמה לי כי באופן דומה גם אנחנו, "צופי הריאליטי", לא ערים לכך שאנו מתנתקים במידה מסוימת בשעת הצפייה מן המהות הרוחנית הגבוהה שלנו ומן המוסר והערכים המאפיינים אותנו בדרך כלל, וחושפים את עצמנו באופן בלתי מבוקר לגירויים נפשיים נמוכים במיוחד, לאחריהם אנחנו מרגישים רע ומבקשים להיטהר.
אלא שבשונה מבולמוסי האכילה שהינם כאמור תופעה דחפית ובלתי נשלטת – אנו, הצופים, מוכנים "לאכול" מתוך בחירה כמעט כל מה שמגישים לנו בתכניות הללו, ומתרגלים במהירות למשימות הקיצוניות המוטלות על המשתתפים - כמו אכילת איברים פנימיים של חיות וקבלת שוקים חשמליים - למרות הערעור הנפשי הנגרם להם לפעמים בשל כך.
אולם, לדעתי הערעור הנפשי אינו נגרם רק למשתתפים, אלא גם לנו: הרגישות שלנו לגבי מה שאנו מכניסים אל תוך הנפש העדינה שלנו פוחתת. לאט לאט, עם הזמן, נעשה לבנו גס, ואנחנו מוכנים להתבדר על חשבונם של האנשים המשתתפים בתכנית, שבשעת "בולמוס הצפייה" שלנו אנו בולעים אותם אל תוכנו בשקיקה.
עוד דקה של חסד
פליט "הישרדות" נועם טור עם בר רפאלי. הזוהר חולף ונעלם אמיר מאירי
כעבור זמן, כשאנו חוזרים אל האיזון הפנימי והרוחני שלנו, אנחנו מרגישים לפעמים סלידה מעצמנו על אובדן הערכים, על דלות התכנים, על תחושת בזבוז הזמן, ועולה בנו הרצון "להקיא" את החוויה הזו מתוכנו. אולי בגלל זה אנחנו קוראים להם "פליטי ריאליטי". אנחנו בולעים אותם ואחר כך פולטים.
מעניין לראות שדווקא ז'אנר התכניות המתיימר לקרב אותנו אל מציאות אנושית עמוקה יותר, לחבר אותנו לרגשות ולאנשים אמיתיים – בניגוד לעשורים קודמים שבהם שחקנים על המסך הקטן או הגדול היו אלילים בלתי מושגים לחלוטין - דווקא מן המקום הזה הפכנו לדור המשתמש באנשים כ"סחורה עוברת לסוחר". העובדה שרוב משתתפי התוכניות מגיעים אל מסך הטלוויזיה שלנו כשהם אנונימיים ואין לנו שום מערכת יחסים מוקדמת איתם, מאפשרת לנו לנהוג בהם פעמים רבות מתוך אדישות וחוסר חמלה.
אולי, אם ישחק להם המזל, ניתֵן לחלקם עוד דקה של חסד, אז הם ירצדו על מסך הטלוויזיה שלנו בשנית והפעם כמנחים או שחקנים. אבל אז, למעט הכישרונות הבולטים במיוחד, תעלה בנו התחושה שאין לנו עניין אמיתי בהם מחוץ לתכנית בה כיכבו, והזוהר חלף ונעלם.
אך ראה זה פלא, לאחר שחווינו את התחושות הלא נעימות הללו שתחילתן בהשתוקקות "לבלוע" את התכנית ואחריתן בתחושה של ניכור מסוים מעצמנו - מתחיל מעגל נוסף. מתחילה התכנית הבאה, ושוב עולה בנו הפיתוי, ושוב גואה בנו ההתרגשות.
שלי ברעם עדי זיו אב
שלי ברעם היא מטפלת קלינית מוסמכת (M.A), מורה רוחנית, סופרת, מרצה ומנחת סדנאות. אתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
