ראשי » סגנון » ניו אייג' » קבלה וחסידות

הדיבור של הגוף: חוש הנפש של חודש תשרי

הוא מתחיל היכן שהדיבור נגמר, ומאפשר לנפשות להביע את מה שמלים לא מסוגלות לבטא: את עצם אהבתן. כפי שהדיבור הוא חוש המישוש של הנפש, כך המגע הוא חוש הדיבור של הגוף. ניר מנוסי על חוש המישוש

ניר מנוסי | 8/10/2009 9:04

ידיים. איברי הרגש של חוש המישוש sxc

החושים הם איברי הקליטה שלנו, המביאים לתוכנו את המציאות החיצונית. אך לפי הקבלה לצד חושי הגוף יש גם לא פחות משנים-עשר חושי נפש, המקבילים לשנים-עשר חודשי השנה העברית. פעולתם של חושי הנפש מורכבת יותר מזו של חושי הגוף: הם בו-זמנית קולטים ומביעים, חשים את הסביבה ומשפיעים עליה.

חוש הנפש השייך לחודש תשרי הוא חוש המישוש. בגוף, חוש זה מתייחס אך ורק ליכולת להרגיש את פני השטח של הסביבה החיצונית. אולם בנפש הוא מתייחס גם, ובעיקר, ליכולת להביע רגש לאנשים בהם אנו נוגעים.

מגע מענג ומגע נגוע

מגע אינו דבר פשוט. צריך לדעת איך לגעת. כל לחיצת יד, כל חיבוק וכל ליטוף יכולים להיות הדבר האוהב והמקרב ביותר בעולם, וגם הדבר המעיק והמרחיק ביותר. הסיבה לכך נטועה באחת העובדות הקיומיות העמוקות ביותר של ההוויה האנושית: שהגוף הוא בו-זמנית לבוש של הנפש אות הוא מכסה, וכלי ביטוי של הנפש אותה הוא מגלה. כשהגופים מחוברים לרצון, מגעם מקרב את הנפשות השוכנות בהם; כשהם מנותקים מרצון זה, המגע מרחיק בין הנפשות.

כפילות זו מובעת במשפט מתוך ספר הקבלה העתיק ביותר, ספר יצירה, האומר: "אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנֶגַע" (ספר יצירה ב, ד). המלים 'עֹנג' ו'נגע' מורכבות מאותן אותיות, אך מבטאות את ההפכים המנוגדים ביותר: עֹנג קשור תמיד בשבירת מחיצות ובחיבורם של שני דברים נפרדים, ואילו נגע הוא מחיצה המפרידה בינינו לבין הזולת. שתי המלים מבטאות במדויק

את שני סוגי המגע: המגע המקרב את הנפשות נוגע בנקודת עונג אמיתית בתוכן ומסב להם עונג משותף; ואילו המגע המפריד בין הנפשות בהכרח "נגוע" בידי רצון אנוכי של אחד מהשניים, וחוצץ ביניהם כנגע על העור.

ניתן ללמוד על היחס בין עֹנג ונֶגע מהתבוננות במלים עצמן. המלה "ענג" היא ראשי התיבות של המלים עדן-נהר-גן, שלושת היסודות המתוארים בפסוק "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). ניתן לראות בפסוק זה תיאור של המגע המתוקן: עדן הוא סמל לעדינות, וממנו שופע נהר של מגע ונתינה אל עבר הגן - הלא הוא הזולת בו נוגעים. המלה "נגע", לעומת זאת, היא ראשי תיבות נהר-גן-עדן: אף כאן יש נהר ואחריו גן, מגע ואחריו זולת, אך העדינות נעקרה ממקומה בהתחלה ונדחקה לסוף, אחרי הגן -זולת. מגע זה, שאינו נובע מנקודת עדינות נפשית פנימית, הוא בבחינת נגע וחציצה בין הנוגעים.

חוש התשמיש

בכתבי הקבלה המקוריים נקרא חוש המישוש חוש התשמיש. המלה "תשמיש" אינה אלא המונח החז"לי הצנוע לתיאור זיווג בין איש ואישה, קיצור של הביטוי המפורש מעט יותר "תשמיש המיטה". במקרה או שלא במקרה, קרובה המלה תשמיש למלה מישוש (שתיהן נגזרות מהשורש מ"ש), ומכאן שניתן לראות חוש זה בהרחבה כחוש המישוש. עם זאת, העובדה שהמונח המקורי הוא חוש התשמיש דווקא, רומזת לנו שעיקר תיקון המגע, המקום בו הוא עומד במבחן הגדול ביותר, הוא בין בני זוג.

דבר זה מתקשר באופן יפהפה לשבט המקביל לחודש תשרי ולחוש המישוש: שבט אפרים. השם אפרים נגזר מלשון פרייה ורבייה, והוא היחידי מבין כל שמות השבטים שיש לו סיומת זוגית - יִם. כלומר, השם אפרים מגלם את תכלית המגע הזוגי בעולם: התאחדות פורייה של השניים לכדי אחד.

דבר מופלא נוסף המקשר בין אפרים לחוש המישוש, הוא שהערך הגימטרי של המלה "אפרים" זהה בדיוק לזה של הביטוי התלמודי "נוגע ואינו נוגע" (331, אתם יכולים לחשב). ביטוי זה מגלם יותר מכל את אופיו של המגע העדין: זהו מגע הזוכר תמידית שבעצמותו הפנימית של בן הזוג - הנשמה השוכנת בתוך גופו - הוא אינו מסוגל לגעת. זכירה זו מחדירה יסוד של אי נגיעה לתוך הנגיעה, והופכת אותה לזהירה ומכבדת, נגיעה הקשובה למידת רצונו ושיתוף הפעולה של האדם השני. המגע העדין, אם כן, בו-זמנית נוגע ואינו נוגע.

בבית היהודי עקרון הנוגע ואינו נוגע קיים גם בממד הזמן, בצורת דיני "טהרת המשפחה", לפיהם זמני הנגיעה ואי הנגיעה בין בני הזוג סבים סביב מחזור האשה. זמני אי הנגיעה הם בעצם זמנים בהם כל אחד מבני הזוג מתכנס לתוך עצמו, ובא במגע אישי עם עצמו ועם א-לוהיו. משם הוא יכול, אחר כך, לצאת לקראת מגע מחודש עם בן זוגו ממקום גבוה ואמיתי יותר. כך הופכת שגרת ה"נוגע ואינו נוגע" למחול ספירלי של נענוע וגעגוע בין בני הזוג - התרחקות והתקרבות מחדש במדרגה עליונה יותר. מחול זה מאפשר לבני הזוג לשמור גם על חוויה של שעשוע נצחי ביניהם, חדוות נעורים הנולדת מהתחושה שכל חודש פוגשים את בן הזוג בפעם הראשונה.

זהו סוד ההתחדשות המתמדת בזוגיות, המאחדת את בני הזוג ומביאה אותם לידי פריון תמידי. אכן, על אפרים כתוב בין השאר: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻעים..." (ירמיה לא, יט).

לשוחח בשפת הגוף

תשרי הוא החודש השביעי לפי מניין החודשים, וחל חצי שנה בדיוק אחרי החודש הראשון, הוא ניסן. בחסידות מוסבר שאף כי העולם נברא בתשרי (זה אחד הדברים שאנו מציינים בראש השנה) הוא "עלה במחשבה" להיברא כבר בניסן. על בסיס רעיון זה אפשר לומר, כי ששת החודשים ניסן עד אלול הם בבחינת התכוננות ו"הכשרת הקרקע" לששת החודשים תשרי עד אדר. כאשר בחושים עסקינן, משמעות הדבר היא כי ששת החושים הראשונים מבין שנים-עשר חושי הנפש הם הכנה לששת החושים האחרונים.

החוש של חודש ניסן היה חוש הדיבור, ואכן ניתן לראות אופן מובהק בו הדיבור הוא הכנה למגע המתוקן. בכדי שהמגע הגופני יאפשר מגע אמיתי בין נפשות, עליהן לרקום קודם לכן קשר שלא על בסיס מגע גופני. בהיעדר יכולת לגעת כפשוטו, מגע משמעותי בין נפשות יכול להיעשות בעיקר דרך דיבור – החל משיתוף מילולי של עולמן הפנימי, המשך בהדהוד ותגובה זו לגבי עולמה של זו, וכלה בכריתת ברית אמונים ביניהן.

כאשר לא מקשרים את הנפשות בדיבור לפני שניגשים למגע הגופני, המגע למעשה זונח את הנפשות, עוקף אותן, ואץ ליצירת קשר מיידי בין הגופים בלעדיהן. מגע כזה לא רק שמותיר את הנפש בבדידותה אלא שהוא מעמיק את בדידותה, מוסיף עליה פער ביחס לעצם הגוף בו היא שוכנת: הגוף הולך ונפתח "שם בחוץ", בעוד הנפש הולכת ומסתגרת "כאן בפנים". זו הסיבה העמוקה לכך שלפי ההלכה, מגע גופני בין איש ואשה מותר רק לאחר נישואיהם: המגע הגופני האינטימי ביותר דורש כהכנה לו את ההתקשרות הרוחנית הגדולה ביותר - התחייבות לנאמנות הדדית.

לעומת זאת, כאשר מקדימים את התקשרות הנפשות בדיבור למגע הגופני, עושה המגע את הפעולה ההפוכה בדיוק: במקום לשמש כתחליף לתקשורת המילולית הוא מפתח אותה הלאה, ממשיך את התקשורת בין הנפשות לתוך מישור הגוף. כלומר, בעוד שמגע הקודם לדיבור נמוך ממנו, המגע הבא בעקבות הדיבור נעלה ממנו. הוא מתחיל היכן שהדיבור נגמר, ומאפשר לנפשות להביע זו לזו את מה שמלים לא מסוגלות לבטא: את עצם אהבתן. אפשר לומר, שכפי שהדיבור הוא חוש המישוש של הנפש, כך המגע (המתוקן) הוא חוש הדיבור של הגוף, המאפשר לנפשות לשוחח - בשפת הגוף.

רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש:
חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראייה (תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש התיקון (אלול), חוש המישוש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).

מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני