המדינה שחיה בסרט
בתוך כל היופי של המרחבים הקמבודיים, אני לא יכול שלא לחשוב, שכל אדם מעל גיל שלושים שחולף על פני ברחוב היה כאן בזמן המהפכה והטבח. דן ברסלו מטייל בקמבודיה ומספר את סיפורה
כל תקופת השלטון הקומוניסטי במדינה עשויה להיראות כהיסטוריה בדיונית. סיפור העלייה של הקמאר-רוז' וההפיכה שביצעה במדינה הוא סטנדרטי למדי, ודומה לסיפורי הפיכות דומים ממדינות אחרות. אבל אם לומדים את הנושא לעומקו, ומתבוננים בשנים שאחרי ההפיכה, ניתן להבין מה עשה שלטון זה למדינה ולאנשיה.
זה התחיל בהשתלטות אנשי הקמאר רוז' על המדינה. הם גירשו בכח הצבא את הממשל הקיים והכריזו ש"מהיום אין יותר אלוהים", ושהאלוהים החדש הוא השלטון. הם חילקו את המדינה לשתי קבוצות, כאשר המשכילים (או ליתר דיוק, בהכללה הגסה שהם עשו, כל מי שגר בערים) הם "האנשים-החדשים", בעוד שאנשי הפרובינציה והכפרים הם קמבודיה האמיתית - "האנשים-הישנים", אלה שלא הושחתו על ידי הקידמה והמערב.
אנשי הקמאר רוז' פלשו אל הערים ופיסית בעטו את אנשיהן החוצה. הם נכנסו לבתי האנשים, והודיעו להם שהם עוברים לגור בחזרה בכפר. בתוך מספר ימים התרוקנו הערים מיושביהן, תוך הרג רב, והכפרים, שהפכו למחנות עבודה, התמלאו. רבים מהמשכילים ובעלי הדעה, ולא חשוב איזו דעה, דווקא הושארו על ידי אנשי הקמאר רוז' בערים, בדרך כלל באמצע הכביש ללא רוח חיים. אלו שהיו מספיק בורים והתאימו לתבנית של המכונה הגדולה, הפכו לנמלים פועלות בקן הגדול של קמבודיה-הדמוקרטית תחת עינו הדואגת של פול פוט, נציגו של האל החדש.
במחנות העבודה שהו גברים ונשים בכפרים נפרדים. חתונות המוניות נערכו בהנחיית השלטון, ללא כל קשר לזוגיות, אלא פשוט ככלי לייצור ילדים. המטרה שהניעה את כל קן הנמלים הזה היתה להפוך את המדינה ליצרנית אורז ממדרגה ראשונה, ולקיים את הכלכלה הקומוניסטית שלה על בסיס של יצוא מוצר זה. בפועל היתה התוצרת נמוכה בהרבה מהרצוי, מסיבות רבות ושונות, וביניהן התפישה שהכול צריך להיעשות בידיים, ללא
בינתיים קנו אנשי הקמאר רוז' כמה שיותר נשק, אך כדי להעביר את מסריהם השתמשו בכוח חזק יותר - החינוך. "הקשיבו לילדים, כי הם אלו שמוחותיהם לא הושחתו מהימים שלפני המהפכה". בעבודה קשה, בקריעה נפשית, במכות במבוק ובתחמושת סינית, הכחידו אט אט את הדור שקדם למהפכה, והילדים, שנולדו אל תוך מצב זה, קיבלו את המצב כפי שהוא והפכו לכוח העיקרי של השלטון.
הבליפ ההיסטורי של קמבודיה נגמר בעיקר בגלל פלישתה של ויאטנם למדינה, ודחיקת הקמאר רוז' החוצה. מאוחר יותר נסוגו הויאטנמים כדי להשאיר את המדינה לאלו ששרדו. כאשר אני מסתובב בקמבודיה, עדיין יוצא לי לחשוב על כך, שכל בנאדם מגיל שלושים ומעלה שעובר על פני ברחוב היה חלק בסיפור הזה. בין אם כצד במאבק ובין אם כפועל בשדות האורז. לא היה אחד שלא היה חלק מהמערכת.
בתוך כל היופי עוצר הנשימה של המרחבים הקמבודיים, ובינות למקדשים העתיקים מלאי ההוד, קצת קשה להתחבר לסיפור הטבח שהיה פה. אבל האמת היא, שזה קרה ממש כך. במשך כמה שנים טובות היה מקום בעולם שפשוט חי בסרט.
דן ברסלו הוא צלם ומטפס צוקים בסגנון חופשי.
המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
