הפחד לפגוש: שי אור מלמד אינטימיות
להיפגש מקרוב. להביט בעיניים. לראות הכול; את הקמטים, את העייפות, את הסדקים, את הכאב, את הנשמה שאין לה גבולות. פגישה באומץ ובעוצמה שאין בשום פגישה אחרת. רוצה?
להיפגש מקרוב. להביט בעיניים. לראות הכול. את הקמטים, את העייפות, את הסדקים, את הכאב, את הניצוץ הבוהק שאין כמותו, ולהישאר. עם הפחד שבא והולך, עם המבוכה, עם השאלות שמתקיפות ללא הכנה מתוך האפלה: "מה אני עושה פה?", "למה לא לפגוש מישהו אחר, שיותר קל איתו?", "הסתדרתי כל כך טוב לבד", "אני סגור עכשיו, אין סיכוי שדווקא עכשיו איתו/ה אצליח להיפתח ולהתקרב".
להיכנס, לסגור את הדלת ולהישאר. מתוך בחירה. ביחד, קרוב. בשביל לפגוש אותך. בשביל לפגוש אותי, את הנשמה שאין לה גבולות. פגישה לאין קץ, בעומק באומץ ובעוצמה שאין בשום פגישה אחרת.
רוצה?
אפשר ללמוד את זה. או נכון יותר - להיזכר. בכמיהה המולדת וביכולת להיפתח, להיחשף ולפגוש מקרוב כל מי שרק נרצה. יכולת שהגענו איתה לכאן, לעולם, יכולת שילדינו הרכים עדיין משתמשים בה כשהם פוגשים אנשים מוכרים וחדשים. לפני שהם לומדים מהמבוגרים שסביבם שקירבה היא דבר מסוכן, הם באים פתוחים למפגש. גם כשהם חוששים, עיניהם פקוחות, לבם חשוף. הילדה שלי בת השנתיים פוקחת עיניים, רצה ומתמסרת לכל מפגש. אם זה אדם חדש, היא מתבוננת ואחרי כמה דקות מביאה צעצוע, אומרת משהו, מניחה לו ביד טוש, שישתתף בציור. חשופה, פגיעה, בוטחת.
כבר המון שנים שאני לומד ומלמד את זה בצורות שונות. עוד ועוד לימוד והרחבה של היכולת שלי להימצא בקרבה עם כל אחד ועזרה לעוד ועוד אנשים להשתחרר מהמחסומים והפחדים שמקשים עליהם לפגוש, להתקרב, לתת את עצמם בצורה חשופה, אישית ואינטימית.
זה מאוד מעסיק אותי גם כאבא וגם כגבר, כבן זוג. איך ניתן בתוך החיים עצמם, דווקא עם האנשים הקרובים והיקרים, להימצא בקירבה מתמדת. איך אפשר לחזור לקירבה גם כשיש כעס או תסכול או פחד. ריחוק ובדידות הם בעיני מקור הכאב והסבל העיקרי בעולמנו. אנשים מצביעים על עוני ובורות ומחלות פיזיות כמקור הסבל, אבל כל אלה הם בעצם תופעות לוואי של ריחוק, בדידות וקירות זכוכית חלקלקים שאנשים בנו בתוך נפשם מפחד להתקרב, להיחשף ולהיפגע.
הפחד מלפגוש הוא שגורם לאנשים להפוך אנשים אחרים לחפצים, לראות בהם מחסום או כלי לניצול או מקור להשוואות. את האישה שבה התאהבתי אפשר מתוך הפחד הזה להפוך ל"עוד אשה שלא נותנת לי מרחב". את האנשים בבית הסמוך אפשר להפוך ל"שכנים הרעשנים שמקלקלים את השכונה". את המורה אפשר להפוך לגורו, תחליף אב או מקור לעוצמה בחיים שלי, את התלמיד שהתרגשתי ללמד אפשר להפוך למכשיר פלאי שמספק
כל זה נובע רק מתוך פחד אחד. הפחד לפגוש. הפחד לפגוש הוא שגורם לאנשים לבחור בני זוג שלא מתאימים להם אבל מאפשרים להם "ללכת עם ולהרגיש בלי", ובלבד שלא ייפגעו מקרבת יתר. לאחדים זה גורם להימנע ממערכות יחסים עמוקות ויש אחרים שמתוך אותו הפחד עסוקים באסטרטגיות הכיבוש, כביכול בזרימה מתמדת של יחסים אבל לעולם לא במפגש מחייב שמתמסרים לו לגמרי.
ההסכמה לפגוש לעומת זאת, לפגוש מקרוב, ממיסה את מסכי הבדידות. בזכותה מתפוגגות ההכללות, המוח המשווה והמרחיק מאבד מכוחו ואשליות ילדיות שמבעדן הסתכלנו על כל האנשים/חפצים הולכות ומתמעטות עד שנעלמות. הכאב הופך להיות אישי, השייכות חשובה פחות והצורך להיות צודק או מוגן פוחת בעוד ההסכמה להרגיש ולתת מתרחבת.
ברגע שבו אני פשוט רואה את מי שאיתי כמות שהוא - מתקיימת קירבה.
צריך לחדד את המשפט הזה. כשאני מסכים לראות את מי שאיתי, להביט לו לתוך העיניים לא בשביל למיין אותו ולא בשביל להשתמש בו וגם לא בשביל להתגונן מפניו אלא פשוט לראות, אני רואה משהו אחר. המבט שלי אחר. יש רפיון בעפעפיים ובמצח. יש אפשרות לנשום אותו פנימה לתוך העיניים שלי. גם כשאני במבוכה או בפחד או בכאב, המבט פתוח ומגיע אליי, ממש לתוכי, משהו מהעומק של האדם שאתי, משהו שקיים שם בלי קשר אליי. לפעמים זה מגיע עם כאב שצורב ומטלטל אותי. לפעמים זה מגיע עם פרץ שמחה והתרגשות שיכולה, בשל עוצמת החשיפה, להביך.
המבט שלי, המקום הפנימי שממנו אני מסתכל, שממנו אני מגיע לפגישה, קובע מה אני רואה ובמיוחד האם אראה שם אדם כמוני או עוד כלי להשתמש בו או להתרחק ממנו.
בילדותנו, כשעדיין באנו בעיניים פקוחות, חשופים וקרובים - נפגענו. היו כל מיני צורות לאותה פגיעה, אבל המשותף לכולן היה התעלמות ואטימות כלפי המצב החשוף שלנו. כמו להושיט יד רוטטת לשלום ולהישאר איתה רוטטת באוויר החשוף, ללא מענה.
מרוב שנפגענו מחשיפת יתר בילדותנו - דווקא כשהיינו לגמרי קרובים - אימצנו להגנתנו אשליה. אשליה שאומרת שכדי שנוכל להסכים לקירבה צריכים להתקיים תנאים מסוימים. האשליה הזאת נהפכה לאסטרטגיית ההישרדות שלנו. בעטיה כמעט בכל פגישה אנחנו נסוגים אחורה ופנימה ושמים את התנאים קדימה, בינינו לבין האדם שאיתו (כך נדמה לנו) רצינו להיפגש. וכך, במקום פשוט לראות מי הוא האדם שלפנינו, מה משתקף מעיניו, אנחנו מביטים עליו מבעד לתנאים שהצבנו לקירבה הזאת. הנה כמה תנאים שבהם מקובל להשתמש כדי למנוע קירבה.
הביטחון כתנאי - שנכיר קודם, שנדע שאפשר לסמוך, שנדע שמכילים אותנו בבחינת "קודם אסמוך עליך ואז אתקרב".
ההנאה כתנאי - שיהיה נעים, כייפי, מרתק, לא סתמי, לא שגרתי." קודם תעשה לי נעים ואז אתקרב" או לפעמים "קודם תבדר אותי ואז אתקרב".
הייחודיות כתנאי - שנדע שמבינים אותנו, שמעריכים אותנו, שבוחרים בנו באמת. הקול המפוחד אומר: " קודם תתפעל ממני, תראה כמה אני מיוחד, ורק אז אפתח".
הקירבה כתנאי - שנרגיש שפתוחים אלינו, רואים אותנו לעומק, רגישים כלפינו. גם זה תנאי. אנחנו נמנעים מקירבה על ידי כך שאנחנו מעבירים את האחריות למישהו אחר שהתנהגותו תקבע אם נתקרב או לא ואומרים בעצם "קודם תהיה רגיש אליי ואז אתקרב". עם התנאי הזה מאוד קל להישאר לבד בעולם כי אין, פשוט אין בעולם אדם שיהיה תמיד רגיש ועדין וקשוב אלינו.
חופש הביטוי כתנאי - שייתנו לנו מרחב מלא, אינסופי, לביטוי. שלא יגבילו אותנו בשום צורה, שלא יהיה גרם של ביקורת בחדר. הקול המפוחד אומר: "קודם תן לי במה אינסופית ואז אתקרב".
חופש המחשבה כתנאי - שיהיה ללא גבולות, ללא מעצורים, ללא מחויבות מוגזמת, שנוכל להמריא ולנחות מתי שבא לנו. הקול המפוחד שמעדיף להישאר מרוחק ומוגן אומר: "קודם תכיר בכנפיים שלי, תבטיח שלעולם לא תגביל אותי, רק אז תזכה לפגוש אותי באמת".
חופש ההוויה כתנאי - שניפגש במקום גבוה, רוחני, נשגב. הרבה מעל היומיומי החומרי, אם אפשר אז ממש בלי המשקולות האלה של החומר, רגשות, צרכים, כסף, בית וכל זה. הקול המפוחד כאן לפעמים נראה ממש בוגר ובטוח בעצמו. ניתן לזהות כמה הוא ילדי ופגוע על פי הנוקשות והפגיעות שלו כשהדברים מסתבכים או מתבלבלים. הוא אומר: "קודם תעריץ אותי, תקדש את הקיום שלי ורק אז אולי אעניק לך מחסדי בכך שאפתח את לבי לפניך".
כשנדמה לנו שלא ניתן עכשיו להיות בקירבה, ושיהיה אפשר אם רק ישתנו כמה דברים מחוץ לנו או בתוכנו, בעצם מה שקורה הוא שאנחנו מקימים את אחד המחסומים האלה.
זה מתבטא בחיינו כל הזמן ותמיד משאיר איזו תחושת החמצה ומרחק מתסכל שאנחנו לא תמיד מצליחים להסביר לעצמנו. המון מעגלי שכל ואנרגיה טובה מתבזבזים על הרצון לקירבה שלא ממומש בגלל התנאי השלישי – שיכירו בייחודיות שלי. ההסכמה להיפתח ולהתקרב, על דעת עצמנו - גם כשמרגישים שלא מבינים אותנו - היא זו שפורמת את המחסום, את האשליה עתיקת היומין שהבנה והערכה הם באמת תנאים מוקדמים לקירבה.
דוגמה אחרת: אני יושב עם אדם שמאוד יקר לי, שבעצם אני מאד רוצה להתקרב אליו אבל כל הדיבור מתמקד בהשוואות בין הדרך שלי לדרך שלו, מה נכון ומה דומה ומה שונה והמרחק נשמר. זו דוגמה למחסום הראשון, התנאי שלפיו אני צריך שיכילו אותי, חייב להרגיש בבית לפני שנפתח ומתקרב. בין מבוגרים שלא מעזים להתקרב הדרך לדרוש את ההכלה היא הרבה פעמים דרך ההשוואות השכליות והמאמץ להידמות או להשתייך.
גם כאן ההסכמה לשאוף אוויר מתוך העיניים של מי שאיתי, פשוט לראות אותו כמות שהוא, מאפשרת לתנאי להתפוגג, למחסום העתיק להינמס וכשאני מסכים לזה אני מתקרב, לפעמים ממש מתאהב במי שאיתי. הוא לא בהכרח מבין מה קורה אבל תמיד מרגיש שמשהו השתנה באיכות המפגש הזה, מחסום של זרות ומאמץ כמו התפוגג ואוויר חדש ממלא את המרחב בינינו.
להיפגש מקרוב.
להביט בעיניים.
לראות הכל.
ולהישאר.
עוד ועוד.
אפשר לבחור בזה. ואז מתחילים להיזכר, וזה מרגיש כמו לימוד של שפה חדשה והשפה הזאת, שפת הקירבה, מתפשטת לכל תחומי החיים ולכל מערכות היחסים והלב מתחזק ונפתח ונחשף שוב ושוב ושוב...
רוצה?
"פשוט קירבה", סדנה בת שלושה ימים של היזכרות ביכולתנו המולדת לקירבה בכל רגע, בהנחיית שי אור, תתקיים בין ה-9 ל-12 בדצמבר ב"זמן מדבר" . פרטים נוספים בטלפון 050-7562622 או במייל. לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
