החזרה מהשבי: פרשת השבוע בראי הקבלה
האם אמנם קיים "טוב" אובייקטיבי, כזה שהוא טוב לכולם? ואם כן, איך מזהים אותו? הלא חיינו הם ההוכחה לכך שאנו נכשלים פעם אחר פעם בהבדלה בין ברכה לקללה. פרשת ניצבים
לכאורה אין מחלוקת שהבחירות שלנו הן אלו שקובעות את מסלול חיינו. אני כותב "לכאורה", כי יש אגף שלם בהיסטוריה האנושית של מאמינים בדטרמיניזם, כלומר בכך שאין כל זכות בחירה, הכול כתוב מראש ונגזר ללא כל יכולת להשפיע על נתיב ההתקדמות האנושית.
ברוך שפינוזה, הפילוסוף האתיאיסט שהיה "משלנו", שלל לחלוטין את זכות הבחירה, ואכן, עד כמה שזה נשמע מייאש, ישנם דברים בעולם שגורמים לנו להאמין כי באמת הכול ידוע מראש. שאם לא כן, כיצד ייתכן שרובנו חווינו דז'ה וו בחיינו? אותו רגע הזוי שבו אתה מוצא את עצמך בסיטואציה כלשהי, שבה נראה ומרגיש לפתע ש"כבר הייתי בקטע הזה קודם!". אולי בחלום כלשהו, אולי סתם בהזיה פטרייתית, אבל ללא ספק, הסצנה הספציפית לאותו הרגע - הריחות, המראות, הרגשות - חווית אותם כבר בהקרנת פרומו בזמן כלשהו בעבר.
ובכל זאת - מתעקש הנביא הגדול בכל הזמנים בנאומו לאומה שעומדת לחצות את הירדן - קיימת בחירה, ויכול (וחייב) האדם לבחור בין ברכה לקללה.
כאן נפתחת בפנינו תיבת פנדורה של עולם ההגות. כי אם נעצור לרגע לחשוב על משמעות דברים אלו, הרי מייד יתפוצצו בראשינו שאלות נוראיות שאי אפשר לצאת מהן, ובראשן: מהי ברכה ומהי קללה? כיצד מגדירים באופן חד-משמעי ואובייקטיבי דבר מה כברכה ואחר כקללה? הרי הכול יחסי!
הרב שטיינזלץ מיטיב לתאר את הדילמה: הרי אם תבוא לאדם ותברך אותו בבנים חכמים ויראי שמיים - אחד ינשק את ידיך, ואחר יירק בפניך על שאתה מקללו... אם המציאות הייתה ברורה לנו, אם הברכות והקללות היו כל כך חד-משמעיות, הרי לא היינו עושים כל-כך הרבה טעויות.
האמת היא שהמציאות הגשמית הינה ערבוב של "עץ הדעת טוב ורע", ופעמים רבות הברכה והקללה שוהים באותו מקום מבלי שנראה זאת. במסכת ברכות בתלמוד מסופר שצדיקים ששואפים ומגיעים לגן-עדן, יושבים כל היום ונהנים מזיו השכינה. אין שם אוכל, שתייה או מין, רק הנאה טהורה מלימוד התורה ורוחניות גרידא. וכמו שאומר הרב שטיינזלץ, אם רוצים לשלוח מישהו לגיהינום, אפשר לשלוח אותו בדיוק לאותו המקום...
בתהילים, מתאר מלך ישראל בדיוק את ה"טוב" הסובייקטיבי הזה שכולנו מכירים: "טעמו וראו כי טוב ה'" ואמנם, טעם, הוא הדבר הסובייקטיבי ביותר. כדי לחוש אם דבר הוא טוב או לא, חייב כל אדם לטעום אותו בע'צמו ולגבש החלטה אישית וסובייקטיבית לגבי אם טעים הוא - או לא. זהו תיאור של ה"טוב" הגשמי. כל טוב או ברכה שאין עליהם קונצנזוס, מקורם גשמי ולא רוחני.
אם נמשיך עם אלגוריית הטעם, אזי גם כאן יש רמות שונות: בדרך כלל לא צריך לשכנע ילד שממתק זה "טוב". אבל כדי לאהוב משהו מלוח או חריף צריך התפתחות מסוימת. כמו במוזיקה: מלודיה פשוטה, ג'ינגל
אך כדי ליהנות ממוזיקה יותר מורכבת כמו סימפוניה קלאסית מרובת כלים, ג'ז מתוחכם, או רוק כבד, צריך ללמוד, צריך להתפתח. זה לא בא אוטומטית או בקלות למרבית האנשים ורוב הסיכויים שאם מישהו כבר למד ליהנות מסגנון מוזיקלי מורכב, מוזיקה פשוטה כבר לא תנעם לו כמו פעם, זה יהיה "זול" מדי בשבילו. כך גם עם דברים רבים אחרים, כמו יין, ספרים, שירה, בני זוג וכד'.
המסר של התורה הוא שלעתים כדי לגלות את הטוב צריך להתאמץ, ללמוד, לחפש, ויכולות לעבור שנים רבות עד אשר אדם מגלה את הטוב, או מה באמת "טוב" לו עצמו.
מרביתנו "מוחקים" בני זוג פוטנציאליים כבר בדייט הראשון על פי שטויות מוחלטות מבלי לתת לעצמנו צ'אנס לנגוס דרך הקליפה וללמוד את הטעם... כמו פעם, שאנשים היו לעתים לומדים לאהוב זה את זה.
אלוהים, כמו אב אוהב, דוחף את ילדיו לבחירה: "...הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים..". קרי, לא בטוח שאנחנו יודעים מה טוב לנו, לא בטוח שנדע לזהות את הברכה האמיתית, אך אנו מחויבים לדרוש ולחפש אחר הטוב האולטימטיבי, אחר הברכה האמיתית שהיא היא מהות החיים.
אם כך, האם אמנם קיים "טוב" אובייקטיבי כזה שהוא טוב לכולם? ואם כן, איך מזהים אותו? הלא חיינו הם ההוכחה לכך שאנו נכשלים פעם אחר פעם בהבדלה בין ברכה לקללה.
כאן אנו מגיעים סוף סוף לפואנטה של פרשת ניצבים. לכל הטוב שדיברנו עליו עד עתה היה מכנה משותף אחד: זהו טוב סובייקטיבי. טוב הנובע ממה שטוב לי וממה 'אוהב, ללא קשר למה שאחרים אוהבים. המילים האלו - "סובייקטיבי", "אני", "לי" - סובבות שוב סביב האויב היחידי שקיים לאדם ושהוא, על פי הקבלה, מקור כל הקללה בחיינו: האגו האנושי - אהבת העצמי בלבד.
רבות הזכרנו כאן ציטוטים של גדולי הקבלה שמזהירים כי אהבת העצמי והפיכת ה"אני" למרכז עולמי הם המקור לחורבן העולם. ההתדרדרות שעליה מדבר משה היא בדיוק לבור העמוק הזה שבו אנו שבויים כל חיינו - הראייה הסובייקטיבית שמרכזה הוא האדם עצמו ורק טובתו ו"ברכתו" הם החשובים לו.
פרשת ניצבים קוראת לאנשים לחזור בתשובה, אבל חזרה בתשובה עמוקה יותר מאשר פשוט לקיים מצוות. על-פי תרגום "השבעים" לתורה, שהוא הראשון והעתיק ביותר, "תשובה" באה מלשון "שבי", כלומר "חזרה מן השבי", חזרה מבור הכלא של אהבת העצמי שבו היינו שבויים.
לבנו מלא אהבה לעצמנו עד כדי כך שאין מקום כמעט לכל דבר אחר, ורק כאשר נקיים "...לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁך..." יתפנה מקום בלבנו לאהוב עוד דברים ולהוסיף עוד דברים למרכז חיינו - מלבד 'אנחנו.
הטוב האולטימטיבי הינו בהכנעת הטוב הסובייקטיבי. כאשר זה איננו שולט עוד, אנו מפסיקים לחשוב "מה טוב לי" ומתחילים 'פשוט - "מה טוב". רק כך איננו מנסים לאנוס את הדבר שאותו אנו בוחנים לאמות המידה של הטוב "שלי", אלא פשוט מתחברים לטוב שקיים בו כמו בכל דבר אחר בבריאה. כאן, בנקודה הזו ממש, אנו מגיעים לשלווה בפעם הראשונה בחיינו. כי רק עכשיו הפסקנו לסבול מהפער בין מה ש"טוב לי" לבין מה שקיים בפועל.
מנדלסון מפרש את תוצאת התשובה כ"השקטה" ו"הנחה" מלשון נחת ושלווה, מה שכולנו מחפשים בסופו של יום. והכי חשוב - אנחנו לא באמת צריכים לחפש רחוק. אין כל צורך לנסוע לאשרמים או למנזרים כדי למצוא את התשובה והשלווה. כי "...לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: ...וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: ...כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ..." צריך רק למלא ליבנו באהבה להשם, בטובת הכלל, ולמעשה בכל דבר שהוא מחוץ לעצמנו, כדי לגלות שהטוב האובייקטיבי המוחלט היה איתנו תמיד ולא עזב מעולם.
לאתר הרצאות הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם