לא מחבק עצים: חיים בסרט רע
גירושין הם לא הזמן לאבד צלם אנוש אלא דווקא הזמן להפגין אנושיות במיטבה
אני והוא מכירים כבר כמה שנים ויצא לנו לדבר לא מעט. הוא והיא ביחד כבר יותר מ 15 שנה. שלושה ילדים, בית בכפר, כלב וחתול. יצא לנו לדבר על נושאים משפחתיים, על הדילמות שלהם איפה לעשות את החג, על קשיים עם הילדים, על רגעים טובים ועל רגעים פחות.
אבל על האהבה שאין ביניהם הוא לא סיפר לי, מן הסתם. זה מוזר שאתה יכול להיות קרוב למישהו ובאותו הזמן לא להכיר אותו בכלל. הוא אומר לי את אותו הדבר על אשתו.
כמעט בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא משחרר לי עוד קצת מידע על הטלנובלה שבה הוא חי. מה שלרגע היה נראה כמו עוד זוג שאיבד את האהבה, הלך והתגלה לו בכל פעם כמערכת עמוקה של שקרים. כמה שבועות אחרי שהאמת התחילה לצאת לאור במלוא כיעורה, נדמה שאשתו פשוט ירדה מהפסים.
האישה שאיתה צעד פעם אל החופה מוקף חברים ומשפחה, מקללת אותו, מסתירה ממנו מידע, משקרת, מחטטת לו בדברים כשהוא לא בבית, מסכסכת בינו לבין המשפחה. ממש ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד.
מה שהכי קשה בעימותים בכלל ובגירושין בפרט, הוא הקלות הבלתי נסבלת לאיבוד עשתונות משותף. כמה קל להדבק בפרנואידיות, להחזיר עין תחת עין וללכת עם הראש בקיר. אנשים מתגרשים נוטים להיות אמוציונאליים להחריד ובמיוחד אם הפרידה כוללת בתוכה ילדים ורכוש.
אחרי שנים שהולכים זה לצד זה, מתמודדים עם הקשיים וחולקים את הרגעים המרגשים – פתאום זה נהיה מלחמת עולם. בצד השני של המתרס כבר לא ניצב האדם שאותו אהבת פעם אלא אויב עם קרניים ושיניים מחודדות ובמלחמה כמו במלחמה – כל האמצעים כשרים.
חברה מתגרשת אחרת סיפרה לי לא מזמן איך היא ישבה וניסחה כתב תביעה, אחרי שכבר איבדה תקווה לתקשורת נורמאלית ופנתה לעורך דין. בן זוגה לשעבר מאיים עליה, מפיץ עליה שקרים ומסיט את הילדים כנגדה.
למרות
חשבתי לעצמי תוך כדי הסיפור שלה, שלא הצלחתי אף פעם להחליט מי משפיע על מי במעגל המכושף של תובע ועורך דין. האם עורך הדין המנוסה "מדליק" את הלקוח ה"מנומנם" כנגד הנתבע, או שלקוחות חמומי מוח הפכו את עורכי הדין הירקרקים למכונת תביעות שאיבדה את הברקסים? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, מדובר גם פה בביצה ותרנגולת.
עורכי דין לוחמניים יכולים אולי להיות יעילים במקרים מסוימים, אבל במקרה של פירוק בית, מדובר בסכנה מובנית ובעיקר כשהסכסוך הוא סביב הילדים.
בניגוד או אולי בעצם בדומה למלחמות, גם אחרי שניצחת במלחמה אתה עדיין צריך להתמודד עם השלכותיו של הקרב. האדם הזה שהשפלת, שלחצת לפינה, שביזית ובזזת – נשאר בוודאי הורה לילדיך ויש לכם עוד חיים שלמים להעביר "ביחד" גם אחרי שנפרדתם ב"שלום ולא להתראות."
משני צידי המתרס אנשים מתים "להכניס לו", "להוציא ממנה עד השקל האחרון", "להחזיר לו על זה ועל זה..." לפעמים גם החברים ושאר מקורבים שמחים לתת עצות אחיתופל ולהזכיר לך כמה הצד השני הוא מפלצת שיש להשפילה לעפר.
עורכי הדין מצידם ששים להעצים ולעקם את העובדות ולנסח ניסוחים שבמקרה הטוב הם "לא מדויקים" על מנת לנצח. הורים במלחמה לא תמיד עוצרים באדום ונסחפים לשקרים והכפשות ובמקרים הגרועים ביותר, גם מערבים את הילדים האומללים במלחמה שאינה באמת שלהם.
דווקא להיות הצד הישר והמתון ב"מלחמה על הבית" זה הרבה יותר קשה מאשר לזרום עם הלך הרוח הכללי - ניצחון בכל מחיר. קל לשנוא, קל להשאיר אדמה חרוכה, קל לשחק את המשחק המלוכלך שהצד השני משחק בו. בטווח הקצר אולי יבוא "ניצחון", אבל בטווח הארוך המחיר של חיים עם תיעוב ונטירת טינה מתמדת הוא כבד והמחיר של ילדים ניצולי מלחמה הוא פשוט יקר מדי.
"אני מנסה למצוא את האיזון", סיפרה המתגרשת, "בין לעמוד על שלי בכל תוקף לבין ויתורים טקטיים". "את לא צריכה לוותר" אמרתי לה, "אבל את צריך לדעת מתי נכון יותר לתקוף, באיזה כלים ובאיזו עוצמה. את חייבת להבין שאדם שמתנהג כמו בעלך נמצא במצב מאוד עדין. לא צריך הרבה כדי להביא אותו לנקודה של השתוללות רבתי. את יודעת, גם החתלתול הכי חמוד יתקוף כשידחפו אותו לפינה".
הקושי העצום שאיתו היא מתמודדת, הוא למצוא את הרגישות והחמלה אל הצד השני, דווקא בזמן שבו כל איבר בגופה אומר "תמות נפשי עם פלשתים". למען האמת, היא עושה את זה לא רע. בזמן שבעלה משתמש כנגדה בכל התחמושת העומדת לרשותו, עוד מימיהם המאושרים יחד, היא שומרת את נשקי יום הדין שלה רק למקרה הגרוע ביותר.
במצבי לחץ ומצוקה, אנחנו נוטים לשכוח שהאדם שעומד על דוכן העדים או בכורסה השנייה במשרדו של המגשר, הוא אנושי, כמונו. סביר להניח שכרגע הוא "לא ממש עצמו" וככזה יש להתייחס אליו, ממש כמו ש"לא שופטים אדם בצערו".
אולי לא רצינו להיות כאן עכשיו, אולי נגררנו ואולי דווקא נדמה לנו שזו שעתנו הגדולה להראות לו/ה מאיפה משתין הדג. אבל עמוק בפנים, אם תשתיק/י רגע את השדים שצורחים לך באוזן, יש קול קטן שאומר "רגע, עצור/י, מה את/ה עושה?"
אם מצליחים להקשיב לקול הזה, יודעים ששני הצדדים יכולים לנצח ושצריך אמונה גדולה והרבה סבלנות. אם מקשיבים יודעים שבסופו של יום, דווקא מי שכבש את ייצרו, הוא הגיבור האמיתי. אולי הצד השני יצליח לשמוע מבעד לדם ההולם ברקות ויבין שהדרך שלו הרסנית.
ואולי לא. אולי השופט, כמו "במשפט שלמה", ידע להעריך מי בא לנצח בכל מחיר ועל מי אפשר באמת לסמוך. ואולי לא. עדיין, לאמת יש דרך שכזו, גם אם לפעמים ארוכה ופתלתלה מאוד – לנצח. בינינו, רק את/ה יודע מתי חטאת לאמת הפנימית שלך.
ברחבי הגלובוס קמו אמנות למלחמה, שדואגות לשימוש מושכל בכוח. גם לצבאות לוחמים ישנו קוד אתי ששומר עליהם מעצמם, מהנטייה האנושית להתנהג – כמו חיות. ואתם, שמעולם לא רציתם מלחמה, מה איתכם?
לא הייתי צריך להוסיף הרבה לשיחה בבית הקפה. גם בלי לדבר בשפה ה"רוחנית" הבין החבר שלי, אינסטינקטיבית, שהוא צריך להקשיב אך ורק לעצמו, לצו ליבו, לקול השקט של הנשמה.
אני יודע כמה הדרך הזו לא פשוטה, כמה קשה להתחיל בה נכון וכמה קשה לעצור כדור שלג שכבר התחיל להתגלגל. האיזון בין לדרוש לבין לדרוס הוא עדין, אבל אם מקשיבים טוב - אין דילמות על הדרך הנכונה לפעול. כל מה שצריך זה "רק" את האומץ והכוח לעשות את הדבר הנכון. האומץ והכוח לעמוד מול האגו האישי, מול הפחדים, מול הכעסים, ועם התסכול על העיוורון של הצד השני.
מלחמות על הבית לא מוכרעות בקרב אחד, גם לא בשנה אחת. הסכמי שביתת אש עלולים להיות רעועים ואם לא עומדים על המשמר – כדורי שלג מחכים להתגלגל בעל רגע.
"דבר אחד אני יכול להבטיח לך" אמרתי לו באחד הימים שהייאוש כבר נשקף מעיניו. "אין שום אתגר שאתה לא יכול לו, שום אתגר. אני לא אומר את זה סתם כדי לעודד, זו פשוט - הדרך שהעולם עובד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם