רק אני והנהר שלי: לחצות את לאוס בסירה
נהר המקונג הענק שבלאוס, הזורם בין הרים מיוערים וכפרים נידחים, הוא גם נתיב תחבורה עיקרי במדינה. דן ברסלו עלה על סירת "אוטובוס" ליומיים של הפלגה בלאוס האמיתית
איפשהו באמצע המדינה, על חצי אי בתוך עיקול של המקונג, משגשגת ויאנטיאן הבירה שנראית כמו כל עיר גנים אירופית, ורשמי האימפריה הצרפתית עוד ניכרים בה היטב. עם הנהר הענק מצד אחד, ההרים השופעים מנגד, הניקיון היחסי, ואווירת החביבות שמצויה בכל, היא אחת הערים הכי נעימות לשהייה בחלק הזה של העולם.
כמה שעות צפונה משם במעלה הנהר בינות להרים במפגש שבין נהר המקונג ונהר הנאם קהאן. שוכנת העיר לואנג-פרובנג. נכון להיום, העיר השנייה בגודלה במדינה ואתר מורשת עולמית. בעבר הייתה העיר בירתה של האזור ובמשך מאות שנים החליפה ידיים רבות עם כל שינוי באימפריה השלטת באזור.
בבוקר כל יום יוצאות מהמזח המרכזי של לואנג-פרבנג שתי סירות ששטות במעלה הנהר עד לעיר הונג-קסאי שבגבול עם תאילנד. האחת, סירת מירוץ מהירה שעושה את הדרך בשש שעות של טיסה על המים ומשאירה את הנוסעים שטופי אדרנלין ועם חור גדול בכיס. והשנייה סירה ארוכה עם מנוע רועש שעושה את אותה דרך בקצב קצת יותר אסיאתי במשך יומיים שלמים עם עצירה ללילה בכפר פאקבנג שנמצא כמעט באמצע הדרך.
סירת המירוץ המהירה היא סוג של מונית אישית ויש בה מקום לכמה ממהרים בודדים. ואילו הסירה הארוכה היא המקבילה המקונגית לאוטובוס. הישיבה בה היא על ספסלי עץ קשים, שלרוב ננטשים כבר בשלב מוקדם לטובת רביצה על הרצפה, ובכל סירה כזו יכולים להיכנס כמה עשרות אנשים.
כל הסירות הללו מצויידות
עבור רוב הנוסעים המקומיים הסירה היא הדרך היחידה לעבור מרחקים גדולים על הנהר ולשמור על איזשהו קשר עם העולם שמסביב. לתייר הנינוח זו הזדמנות חד פעמית לבחון בשלווה איך נראים החיים על עורק החיים של דרום-מזרח אסיה.
במקונג חיים כ-1,200 מינים שונים של דגים, והדיג מהווה חלק גדול מהמזון והפרנסה של המקומיים. לכל אורך הנהר אפשר לראות מאות רשתות, ממוסגרות בענפי במבוק, תלויות מהסלעים השונים באמצע הזרם וביניהם המקומיים, בסירות עץ קטנות, חותרים במרץ מרשת לרשת בחיפוש אחר השלל.
לרוב אורכו של קטע זה במקונג, הוא סגור בין הרים אדירי מימדים, שופעי ירוק ושופעי חיים, והכפרים הקטנים שמבצבצים מאחורי כל כמה עיקולים נראים כאילו הם נשפכים במורד ההר אל תוך הנהר העצום. בתחלופות שבין העונה הרטובה לעונה היבשה, מפלס הנהר עולה ויורד בצורה דרסטית, ובמקומות מסוימים הגדה משתנה בהפרשים של עשרות מטרים וחושפת אחריה משטחים ענקיים של חול רך שנראה כאילו נלקח מעמקי המדבר, שמהר מאוד מתכסים בגידולים עונתיים שונים או הופכים למגרשי משחקים לילדי הכפרים.
בקצה השני של המדינה, ממש על הגבול הדרומי עם קמבודיה. רגע לפני שהנהר חוצה את הגבול, מתרחב המקונג עד לכשני קילומטרים מגדה לגדה, עומקו מתרדד לכדי מטרים בודדים ובתוכו מופיעים איים בכל הגדלים והצורות. ועל הגדולים שבהם ישנם כפרים יפיפיים.האזור הזה מוכר בשמו העממי ארבעת-אלפים האיים והוא מהווה, בצדק, אטרקציה תיירותית מרכזית.
במחיר מגוחך יכול כל אחד לשכור לעצמו חדרון קטן עם מרפסת על הנהר, או בהשקעה טיפה יותר גדולה לשכור לעצמו בית צף, וליהנות מתנודות המים הקלות. יש רק להיזהר שלא ייפול המפתח בכניסה לבית. בישיבה על המים מרגישים כאילו אתם באמצע אגם רחב, כשהדבר היחיד שמסגיר את היותו נהר, היא הזרימה האיטית של המים לכיוון דרום.
כשנמאס לכם לשכב בערסל ולבהות בזרם המים אפשר לשכור אופניים, או לצאת ברגל ולשוטט לאורך האיים שמתגלים כגדולים באופן מרשים. האיים לפעמים הם כל-כך גדולים עד שבחלק מהאיים פרצו המים ישר דרך האי ויצרו נחלים ומפלים עוצמתיים, שבעמדך מולם קשה להיזכר שכל הזרימה האדירה הזו מתקיימת בליבו של אי שמבצבץ לו באמצע הנהר.
האיים עצמם מכוסים בכל שפעת הטרופיות של האזור. הקוקוסים מהווים מחד נשנוש מרענן וזמין, ומאידך סכנת נפשות לכל מי שלא חובש קסדה. חלק מהאיים מחוברים ביניהם בגשרים, אך רוב התנועה נעשית בשייט על דוברות קטנות שייקחו אתכם לכל מקום שתרצו. אבל אם כבר מצאתם מקום כל-כך שקט ונעים ומזמין - למה שבכלל תרצו לעזוב?
דן ברסלו הוא צלם ומטפס צוקים בסגנון חופשי. המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
