שרשרת של חרוזים: זכרונות מסע ממונגוליה ללאוס
נוודי מונגוליה הרוכבים על סוסיהם בעמקים ירוקים, הקוקוס והמנגו העסיסיים, הרי לאוס האמורפיים, ושרשרת של חרוזי הזיכרון שהתפזרו. זיו עמר מדבר ומצלם את נופי המסע
סכרים אדירים אשר נקרו מפעם לפעם בדרכי ברחבי האימפריה הסינית, מבנים מופלאים אשר במשך אלפי שנים עמדו בתלאות הזמן כמעט ללא פגע וניבנו בטכניקות הנדסיות מתוחכמות שסללו את דרכה של האדריכלות המודרנית, והנה אני פוסע על שביל עפר בוצי אשר בדרכו הצנועה, הצבעונית והשלווה מביא אותי בבטחה אל מחוז חפצי. תוך שאני צועד אל מעבר הגבול אני נרגע בהדרגה מתלאות הדרך ושליו מספיק כדי להשתלב בנוחיות בסביבה החדשה - עיירת הגבול "BOTEN", היכרותי הראשונה עם לאוס.
עברו יומיים מאז שעזבתי את קונמינג, בירתו של מחוז יונאן המיושב כבר 4,000 שנה, עיר מודרנית לחלוטין עם כארבעה מליון תושבים, בעוד שבלאוס כולה 6.8 מיליון נפש. נראה שעיקר המסע לעבר הגבול נע על ציר הזמן וכל השאר כפוף לו. עבר ועתיד, או יותר נכון עתיד ועבר נראים בבירור כאשר חוצים גבול זה מסין ללאוס. לא עבר הרבה זמן מאז עשיתי את דרכי זרוק על עגלת מסע קטנה וקופצנית בדרכי אל תחנת האוטובוס המקומית.
בצל השמשיות שמצלות מהשמש הטרופית של אחר הצהריים יש שפע של פירות שמספקים יערות המונסון הטרופיים האופייניים לאזור משווני זה ומכסים כשישים אחוזים משטחה של המדינה. קוקוס, מנגו, בננות ועוד פירות טרופיים שונים מוגשים בטעם האמיתי והייחודי לפרי שזה עתה נקטף. תחושת השובע מהאוכל הטעים, המזין והפשוט הזה מלווה אותי לאורך כל התקופה במדינה אשר ללא דרכי מסחר מפותחות וגישה לים עיצבה את תפריטה סביב הפירות הללו. אותו שפע ומגוון של מרכולת יער אשר קיבל את פניי בלאוס, לא היה קיים לפני כן במסעי במעלה המזרח הרחוק יותר – מונגוליה ורוב שטחה של סין.
ממונגוליה ללאוס
צילום: זיו עמר, ''עולם אחר''
יצירות גיאולוגיות מופלאות
המיקום על קו רוחב 20, סמוך יחסית לקו המשווה, מעניקה לצמחיה קרינה רבה מהשמש הקרובה ביחס לחלקים אחרים של הכדור וכמות משקעים גדולה הייחודית לאותם קווי רוחב משווניים. לו היו אותם ילידי סיאם מתיישבים צפונה יותר במעלה הכדור כמו שעשו שכניהם באזור קו הרוחב 30, היו נאלצים להתמודד אם החקלאות המצומצמת שכופה רצועת המדבריות העולמיתף אם כי ייתכן ואז היו בידם התנאים לייצר מסילות ברזל מפותחות ודרכים סלולות יחסית כמו ברוב שטחה של סין וכך למלא את תפריטם. נראה שלמיני הצמחים המקומיים מעולם לא היה מחסור במשקעים ובמהלך הזמן הם סיגלו לעצמם עלים פרוסים לרווחה כדי שקרינת השמש תנוצל כראוי, עקב זאת הפירות מתוקים ועסיסיים בהתאם.
עוד אני מהרהר בצמחיה הטרופית וכבר הייתי בדרכי לעיירה luang nam tha הנמצאת מספר שעות ממעבר הגבול ויעדי האחרון לאותו היום. נהנה מהנוף הירוק של שדות האורז הרחבים החולפים על פני בנסיעה, מרחוק נראים
הרי הגיר האגדיים אשר מימי קדם הטביעו את חותמם על תרבות האזור.
הרים אלו הנקראים הרי "אנאם", על שם מחוז בקולונית הודו- סין הצרפתית של המאה הקודמת שכללה את שטחן של תאילנד, לאוס וויאטנם של ימינו. המחוז עצמו וההרים המדוברים נמצאים בשטחי וויאטנם של ימינו. נראה כי בחמישים מיליון שנים של תזוזת לוחות ובלייה, יצר הטבע את אחת היצירות הגיאולוגיות המופלאות ביותר. בהרים, הנישאים לעתים לגובה של 3,000 מטרים, שולט סגנון ייחודי של חוסר צורתיות – אמורפיה. כך נראה כי לכל הר ייחודיות משלו ואין אחד המזכיר את משנהו.
אקראיות פיזורן של הקרקעות השונות יוצר אקראיות בהתפוררותן מהרוח, המים ותזוזות טקטוניות זעירות. לא מן הנמנע, בהתבוננות ממושכת לעבר ההרים הרחוקים, לייחס להם לעתים אופי דתי ואף מעט פגאני ולדמיין כי ידיים אדירות נשלחות מהקרקע לכל עבר וקורעות את האדמה. אין זה הטבע אשר אנו רגילים לראות באזורינו כלל וכלל.
הרים ייחודיים ושדות אורז נרחבים
צילום: זיו עמר, ''עולם אחר''
חרוזים של זיכרון מתוק
זה זמן רב, מאז טיולי הקודם בהודו, אני עונד על צווארי שרשרת חרוזים אשר קיבלתי במתנה על אם הדרך, וכעת, באוטובוס מקומי אני אוסף את חרוזיה שהתפזרו במפתיע לכל עבר בין כלובי תרנגולות קולניות, שקי האורז נפוחים ונוסעים החולקים עימי אתהנסיעה.
לאוס בשקיעה צילום: זיו עמר, ''עולם אחר''
תוך כדי איסוף החרוזים, אני נהנה מהחיכוך בהוויה המקומית ובנוסעים הפשוטים אשר אין פרט מבגדיהם, הבעת פניהם או רכושם המרמז על אורח חייהם, מקצועם, או המקום ממנו הם באו או אשר אליו הם הולכים. כך עברה לה נסיעתי, בחיוך של מבוכה קלה, אוסף את פיסותיו של זיכרון מתוק המפוזר לכל עבר. הוויית הטיול, תמציתו ומהותו, כל אלו מקבלים ביטוי מוחשי כאשר אני מגיע למקום חדש וכך מצאתי את עצמי עומד במרכז העיירה "וואן-וויאנג", מסתכל לצדדים ומנסה להקשיב לעצת האינטואיציה אשר בדרך כלל נחלצת לעזרתי ומוכיחה את עצמה שוב ושוב ברגעים כאלו.
בדרך כלל הייתי נוהג לומר כי הבוקר מביא איתו את הריגוש אשר מציף אותי בהגיעי למקום חדש, אך הפעם לא כך הדבר. מעט הזמן שנותר לפני רדת הלילה הספיק. תוך זמן קצר כבר חציתי את הגשר המתנדנד החוצה את נהר ה"נאם-סונג" הרחב לצידו השני אל בתי הקש הנחבאים בין צמחיית הנער ומשקיפים על שדות אורז ואל ההרים שמנגד. כבוד גדול נפל בחלקי כאשר את הלילה הראשון העברתי סביב למדורה אם עוד שניים מבעלי המקום אשר הפכו לידידיי, נהנים מתה מקומי ומנסים לגשר על הכיוונים השונים אליהם התפתחו השפות השונות, מנהג אשר יחזור על עצמו כמעט בכל שהותי שם.
בכל בוקר הייתי הולך ברגל לכיוון אחר, לעתים לכיוון ההרים בין שדות האורז הירוקים, לעתים לאורך גדת הנהר בין העצים הגבוהים ולעתים למרכז התוסס של העיירה הקטנה, דבר אחד היה נשאר קבוע והוא המפגשים הנעימים עם חקלאי המקום העובדים את אדמתם מבוקר עד ערב, מדרבנים את השור החורש את האדמה בשמש היוקדת ותמיד מסבירי פנים וחייכנים. לעת לילה, נהניתי ללכת למרכז העיר ולהתמזג בחיי הלילה הצבעוניים של העיירה: בירה קרה, מסעדות צנועות, שולחני סנוקר, פנקייקים נהדרים ובקיצור, כל מה מטייל במזרח יכול לבקש כדי להמתיק את זמנו.
הכותב הוא טייל וחובב טבע מושבע. המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
