בודהא היה גורו?
מורה רוחני יכול לספר לנו שבקצה המנהרה הרוחנית מחכה לנו אור גדול, אבל הוא לא יכול לחסוך לנו את הצעידה הארוכה בחושך. ארז שמיר מגייס את סידהרתא ואת הבודהא בעצמו, כדי להגיד שבסוף הדרך גורו הוא רק מורה
בשבילי, לכתוב על הגורו הראשון שלי זה בערך כמו לכתוב על הפעם הראשונה שלי, בה איבדתי את בתוליי. כי בעיני גורו הוא תמיד גורו ראשון, משום שתפקידו אינו להעביר ידע רוחני אלא להכניס אותנו בשערי הדרך הרוחנית.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שלמורים רוחניים שבאים לאחר הגורו הראשון תפקיד חשוב מאין כמותו. הם יכולים להוות מודל השראה, להדריך אותנו לאורך הדרך או לתמוך בנו בנקודות שפל. למעשה, אני בעצמי מקווה יום אחד, כאשר יבשיל בי פרי הדהרמה, לשמש כמורה רוחני.
ויחד עם זאת, אני עדיין מאמין שמורה רוחני הוא בסך הכול מורה. הוא יכול להראות לנו את הדרך, הוא יכול לייצג עבורנו את הדרך, אולם בסופו של יום אנו הם אלו שצריכים לצאת למסע ולצעוד בו. המורה הרוחני יכול לספר לנו שבקצה המנהרה הרוחנית מחכה לנו אור גדול, אולם הוא לא יכול לחסוך לנו את הצעידה הארוכה בחושך, את הנפילות והפציעות.
בספרו של הרמן הסה יוצא הגיבור סידהרתא למסע רוחני במהלכו הוא עובר הרפתקאות רבות, ולבסוף פוגש בבודהה עצמו. למרות שהוא מתרשם מאוד מתורתו של הבודהה, הוא מסרב להצטרף לאלו ההולכים אחריו, כפי שעושה חברו הטוב גובינדה. בוקר אחד, כאשר הוא משוטט בקרבת מחנהו של הבודהה, הוא פוגש את הבודהה בכבודו ובעצמו. בדו-שיח שמתפתח ביניהם, סידהרתא מוצא את עצמו מסביר לבודהה מדוע אינו יכול להצטרף לסהנגה (הקבוצה) שלו:
"הרשה לי לומר שאיני מטיל ספק בך, ולו לרגע אחד. אין לי ספק שאתה אכן הבודהה, שאתה הגעת למטרה הגבוהה ביותר אליה שואפים אלפי ברהמינים ובני ברהמינים. אתה מצאת גאולה מהמוות. גאולה זאת באה אליך במהלך החיפוש שלך עצמך, בנתיב שלך עצמך, באמצעות מחשבות, מדיטציות, תובנות והארה. היא לא באה אליך באמצעות הוראה! וכך, זאת מחשבתי, או המבורך, אף אחד לא יגיע לגאולה באמצעות הוראה!
"אתה לא תהיה מסוגל לתקשר ולבטא במילים את מה שחווית בשעת ההארה. בשיעורים שאתה מעביר יש הרבה: הם מלמדים רבים לחיות באופן נכון, להפנות עורף לרוע, אולם יש דבר אחד ששיעורים בהירים אלו לא כוללים. הם לא כוללים את המסתורין של מה שהמבורך חווה בעצמו, לבדו מבין מאות אלפים. זה מה שחשבתי והבנתי כאשר שמעתי את תורתך. זאת הסיבה שאני ממשיך במסעותיי – לא על מנת למצוא תורה אחרת, טובה יותר, מכיוון שאני יודע שכזאת אינה בנמצא, אלא על מנת להתרחק מכל התורות ומכל המורים, על מנת להשיג את יעדי
ואכן, סידהרתא עוזב את מחנהו של הבודהה ויוצא לדרכו. למרבה ההפתעה, נראה כי עם הזמן אובדת לו הדרך. מאדם ההולך בנתיב הרוחני הוא מתפתה לזרועותיה של קמאלה היפה, נהפך לסוחר ממולח, ובסופו של דבר אף למהמר כבד. כאשר הוא מבין מה אירע, הוא ממהר לנטוש את חייו החומריים ובורח, אולם הוא כל כך מיואש מכך שאיבד את דרכו עד כדי שהוא מבקש לשם קץ לחייו. רק ברגע האחרון, רגע לפני שהוא מתאבד, מבין סידהרתא כי למעשה גם אותו פרק בחייו בו נראה היה שאיבד את דרכו – היה למעשה חלק מהדרך:
"נראה שהייתי צריך לבלות שנים כה רבות באיבוד רוחי, לשכוח כיצד לחשוב, לשכוח את האחד. נדמה כאילו סטיתי לדרך עוקפת וארוכה העוברת מאדם לילד, מאדם חושב לאדם ילדותי. ועדיין, דרך זאת הייתה טובה. ועדיין, הציפור בחזה שלי לא מתה. אך איזו דרך זו הייתה! הייתי צריך לעבור דרך כל כך הרבה טיפשות, כל כך הרבה חטאים, כל כך הרבה שגיאות, כל כך הרבה גועל ואכזבות וכאבים, רק על מנת להיהפך שוב לילד ולהתחיל מהתחלה.
"אך זאת הייתה הדרך הנכונה, ולבי אומר לה 'כן'. עיני מחייכות אליה. הייתי חייב לחוות מצוקה, הייתי חייב לשקוע למחשבה הטיפשית מכל, המחשבה של התאבדות, על מנת שאוכל לחוות חסד עליון, לשמוע את ה'אום', לישון כפי שצריך ולהתעורר שוב רענן. הייתי חייב להיהפך לטיפש על מנת למצוא את האטמן בתוכי שוב. הייתי חייב לחטוא על מנת לחיות שוב."
במילים אחרות, למרות שבחר בדרך ההפוכה לחלוטין לדרך הרוחנית, למד ממנה סידהרתא לקח רוחני חשוב, אותו לא יכול היה ללמוד מאף מורה. ואמנם, גם בערוב ימיו, כאשר סידהרתא פוגש שוב בחברו הטוב גובינדה, שבינתיים נהפך לנזיר בודהיסטי, הוא ממשיך לאחוז באמונה לפיה ידע רוחני אמיתי אינו ניתן לרכישה באמצעות לימוד, אלא רק באמצעות חוויה ישירה, ואומר לו:
"אתה יודע, יקירי, שכבר בתור אדם צעיר, עת חיינו ביערות, התחלתי לחשוד במורים ובהרצאותיהם. כך גם היום... אחת המחשבות שלי אומרת: לא ניתן להעביר חוכמה. חוכמה שאדם חכם מנסה להעביר נשמעת כמו טיפשות... ניתן להעביר ידע, אך לא חוכמה. חוכמה ניתנת למציאה, היא ניתנת לחוויה, אך לא ניתן לבטא אותה במילים או ללמד אותה... כל מה שניתן לחשוב במחשבות או לבטא במילים הוא חד-צדדי, הכול רק מחצית, הכול חסר מלאות, מעגליות, אחדות.
"כאשר גאוטמה המבורך דיבר בהרצאותיו על העולם, הוא חילק אותו לסמסארה ולנירוואנה, לאשליה ולאמת, לסבל ולגאולה. הוא לא יכול היה אחרת, אין דרך אחרת למי שרוצה ללמד. אולם העולם עצמו, מה שקיים מחוץ לנו ובתוכנו, לעולם אינו חד-צדדי. אדם או אירוע לעולם אינו כולו סמסארה או כולו נירוואנה, אדם לעולם אינו כולו קדוש או כולו חוטא."
מעניין לציין, שמסופר שכאשר הבודהה בעצמו הגיע להארה, גם הוא בתחילה לא רצה ללמד את תורתו, מכיוון שהוא עצמו חשב שהיא אינה ניתנת ללימוד, ורק בזכות שכנוע האלים הסכים להישאר וללמד את תורתו. יתר על כן, כאשר הבודהה נפל למשכב זמן לא רב לפני מותו הוא פנה בכוחותיו האחרונים לחברו אננדה ואמר לו: "לימדתי את הדהרמה באופן פתוח ומוחלט. לא שמרתי דבר לעצמי ואין לי כל דבר להוסיף. אדם אשר היה סבור שהסנגה תלויה במנהיגותו היה עשוי לומר דבר מה. אבל, אננדה, לבודהה אין כל מחשבה כזאת שהסנגה תלויה בו." ואז הוסיף: "היו איים לעצמכם. היו מחסה לעצמכם. אל תחפשו מחסה חיצוני".
לסיום הייתי רוצה לצטט את הסופר האמריקאי וויליאם ארתור וורד, אשר אמר: "המורה הבינוני מספר. המורה הטוב מסביר. המורה המצוין מדגים. המורה הדגול מעורר השראה". ואכן, לתפיסתי התפקיד של מורה רוחני הוא לעורר השראה בקרב תלמידיו. מעבר לכך, זאת כבר אחריותו של התלמיד לצאת לדרך, לשרוד את הקשיים ולהגיע לבדו ליעד. למיטב ידיעתי, אף אדם עדיין לא הגיע לנירוונה כשהוא נישא על כתפיו של אחר.
לאתר של ארז שמיר
NRG ניו-אייג' מזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במייל טקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גםפרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
