ראשי » סגנון » ניו אייג' » הגורו הראשון שלי

להיות נדיה קומנצ'י: הגורו הראשון של ענת לידרור

בלילות חלמתי עליה. איך היא מניחה את הגוף שלה, איך היא יודעת לעוף, איך היא יודעת להתקפל ככה. נדיה! ענת לידרור חולמת בקומנצ'י ומתגלגלת לרגע המודע הראשון שבו עפה מבפנים

ענת לידרור | 3/5/2010 9:55

המקום: אולם התעמלות
השנה: 1983
הזמן: כיתה ג' בשבילי
זירת ההתרחשות: חוג התעמלות רגיל לכל דבר

מהפעם הראשונה שלי בחוג הזה חזרתי הביתה עם מנות גדושות של בושה. רק התחלנו, כולם עושים חימום ולי יש פיפי. פחדתי לצייץ, להפריע, להפסיד. אז התאפקתי. והתאפקתי עוד קצת, ובסוף עשיתי במכנסיים. הבושה הציפה אותי. כעסתי על הגוף שלי, שבגד בי. פחדתי שיחשבו שאני תינוקת. חשבתי שלעולם לא אחזור לשם, וגם: סגרתי עם הגוף שלי ברוגז לכל החיים.

אבל חזרתי. כמה חודשים אחר כך אני באותו אולם, ואני באוויר. אני עפה ונעמדת על הרגליים וממשיכה לעוף, נוחתת על שתי רגליים, לרגע רועדת, מתייצבת, מרגישה את הרצפה תחתיי ועומדת מחדש. ומשהו עוטף אותי. שקקקקט. מה קרה לי?

נתחיל מההתחלה. ובהתחלה, אני רציתי להיות נדיה קומנצ'י. זה היה החלום הראשון שלי, הכי חזק, הכי ברור, ולא ידעתי להסביר למה. האמנתי שהיא כליל השלמות. שהיא אישה, ילדה, גמישה, חזקה, יכולה לעוף ויציבה. ושהיא יוצרת משהו כל כך מושלם. ראיתי דרכה שלמות, הרמוניה, אולי את היצירה האלוהית. אבל לא יכולתי להגיד את כל זה בכיתה ג'. רק ידעתי שאני רוצה גם.

המכשירים באולם ההתעמלות נראים לפעמים כמו מכשירי עינויים מתקופת האינקוויזיציה. רק המילה "מכשיר" נשמעת כמו ביקור אצל רופא שיניים. ובאמת, בהמשך פעליי בתחום התעמלות המכשירים, יחד עם חלום נדיה קומנצ'י שסחבתי אתי עוד מהבית הופיעו גם תחושת הקשיחות הקרה באוויר והמאמנים הרוסיים. אבל אני מדמיינת שאני כמוה, כמו קומנצ'י, שולטת כל כך בגוף שלי, יכולה לעוף ולנחות על האדמה באופן מושלם.

חלום קומנצ'י שלי. נדיה צילום היסטורי

החלום החזק הזה הוביל אותי לאותו אולם התעמלות במועצה קטנה, בפריפריה דרומית, יחד עם כל מיני ילדים נוספים מהאזור, רובם קיבוצניקים כמוני. ילדים שלא רגילים לראות ילדים במספרים גדולים מכפי שיוכלו לספור באצבעות כף ידם. את כל הילדים האלו, שכל אחד או שניים מהם היו מגיעים לחוג באוטובוס הסעה אחר, מצוידים בביסלי ובסנדביץ' שהכינה אמא, שמו יחד באולם אחד. אולם של התעמלות קרקע ומכשירים.

רוב הילדים היו שם כי אמרו להם לבחור חוג. היו ביניהם שלושה נוספים עם החלום הזה שלי, להיות קומנצ'י. זיהיתי אותם מייד. ובאותה מידה שפחדתי מפני כל החדש הזה: ילדים זרים,

מקום זר וקר עם מכשירים שגדולים ממני פי שלושה - זה היה גם הרגע הראשון שבו יצאתי מהבידוד של החלום. הרגע שבו גיליתי שיש ילדים נוספים עם החלום שלי. הרגשתי שיכול לצאת טוב מהסיפור הזה, שאני לא הוזה, שיש עוד יצורים בעולם שרוצים להיות קומנצ'י. אולי יש לנו סיכוי?

בלילות חלמתי עליה. בחנתי אותה סנטימטר אחר סנטימטר בספר צילומים שלה שהיה לי: איך היא מניחה את הגוף שלה ככה, איך היא יודעת לנחות בדיוק, אבל בדיוק, בחמשת הסנטימטר של הקורה מסלטה באוויר. איך היא יודעת לעוף. איך היא יודעת להתקפל ככה. נדיה! הדבר הכי קרוב להערצה שחוויתי בחיי היה קומנצ'י.

גם אני, לא אני

ענת לידרור. לא מהראש, זה בטוח צילום פרטי

הזמן: יום אחד, רגיל לגמרי
השנה: 1983
המקום: אולם התעמלות ובתוכו קבוצת ילדים, מורה להתעמלות ומכשיר מקבילים אחד.

מכשיר המקבילים מורכב משני מוטות גמישים, סמוכים זה לזה, שהאחד גבוה ממשנהו. תורי מגיע לנסות את התרגיל. אני טומנת את הידיים בקערת המגנזיום הלבן שיוצר חיכוך עם מוט המקבילים ומונע החלקה. די היה בריח הנוראי שלו כדי לפתוח את דלתות חלום קומנצ'י שלי.

מזרזים אותי. אני חושבת מהר על כל מה שאני צריכה לעשות. איך להתחיל? הלב הולם, אני מפחדת שלא אצליח, שאפול, שכולם יראו. הגוף שלי רועד. אני כועסת עליו עוד מאז שלא הצליח להתאפק. איזה סיכוי יש לי להצליח? אם לא אצליח זה אומר שאפול. תחושה של פחד מוות מתיישבת בתוכי. אני מתחילה, והנה אני ברגע ה"הוא": אני נוחתת על שתי רגליים, לרגע רועדת, מתייצבת, מרגישה את הרצפה תחתיי - ואותי עומדת מחדש. ומשהו עוטף אותי, מבפנים ומבחוץ, יותר גדול ממני אבל נמצא בתוכי: שקקקקט. מה קרה לי?

אני לא יודעת מה עשיתי, אני לא יודעת איך עשיתי - אבל אותו רגע היה הפעם הראשונה שלי. לא עניין אותי שהצלחתי, לא עניין אותי שהמורה שלי מאשרת אותי בחיוך, לא עניין אותי אפילו להתענג על מבטי ההתפלאות או הקנאה של חבריי לחוג. זה היה הרגע המודע הראשון שבו עפתי מבפנים. הייתי שרויה בתוך שקט שרציתי שלא ייגמר לעולם. שקט עם תחושת חופש ענקית, שבו הרגשתי לראשונה משהו ענק בתוכי שהוא נכון, שהוא יותר ממני, שהוא לא אני אבל הוא גם אני.

קפאתי במקום. ביקשתי לשמור על זה עוד. אבל לא היה זמן לזה. הזיזו אותי כדי שהבא בתור יתחיל. ישבתי שם על הספסל, ממששת את הידיים הלבנות זו בזו, מנסה להרגיש את הגוף שלי. איך עשיתי את זה? מה עשיתי? מי עשה את זה? אני מבינה בפעם הראשונה שאי אפשר לתכנן את זה. שלא הראש שלי אחראי לזה. אני מבינה שהמשוואה "אני=הראש שלי" לא עובדת כאן. שלא אני הפעלתי את כל הדבר הזה, כי אני עצמי לא זכרתי מה קרה.

הגוף שלי עשה את זה.

הגוף. אני חוככת את הידיים הלבנות חזק יותר ויותר, מרגישה את הגוף ואומרת לו: אתה, שגרמת לי את הבושה הכי גדולה בפעם הראשונה שנכנסתי לאולם הזה, אתה.. אתה - אני כבר לא ברוגז איתך. אתה יודע משהו שאני לא. קח אותי לשם עוד פעם, אני רוצה עוד! ידעתי שהוא עשה את זה. השקט הזה, עם החופש שאני כל כך רוצה להרגיש שוב. הגוף שלי יוכל לתת לי את זה.

מאז, ולמשך כמה שנים טובות, במקום לנסות לשלוט בו הרשיתי למשהו הזה ללמד אותי. הגוף נהפך לגורו שלי. כשלא הייתי נרדמת בלילות הייתי מקשיבה לו נושם, שואלת אותו שאלות, נותנת לו לקחת אותי אל מעבר לפחד. והוא לקח אותי איתו להתנסויות שרק הוא הצליח לשכנע אותי להעז ולעשות. ובכל פעם מחדש גיליתי עוד משהו מהמרחב המופלא הזה שחיפשתי.

את נדיה קומנצ'י לא הפסקתי לאהוב, אבל כבר לא חשבתי שהיא אלוהית סתם ככה. חשבתי שהיא גילתה את הסוד של הגוף, שבטח הגוף שלה לקח אותה אל מעבר לקשת בענן.

ענתו לידרור, מנחת תהליכי גוף והתפתחות ומורה לריו אביירטו - תנועת גוף נפש. ערב ייחודי פתוח של של ריו אביירטו יתקיים ביום חמישי הקרוב.פרטים נוספים