הגורו האחרון שלי: תלמידים שמתמכרים למורים
שלום, קוראים לי קים וגם אני הייתי מכור. למורה שלי, שהפכתי אותו לגורו שלי, וההתמכרות הזאת היתה לגמרי שלי. כמה רע הייתי צריך להרגיש בשביל שזה יקרה? רע מאד!
יש תיאוריות שבודקות את תופעת הגורואים מנקודת המבט של היחס בין המלמד ללומד, לפי הידע שיש לגורו ואין לתלמיד. מזווית המבט הזו התלמיד יכול רק לשאוף להגיע אל המקום בו נמצא הגורו, והוא חש שרק בזכות חסדו של הגורו הוא לומד.
אומרים שגם בדרך הבהאקטי (ההתמסרות המוחלטת) יש גורו: דמות שאותה שמים במרכז החיים. לפעמים זה אל ולפעמים בן אדם. הרעיון הוא לאהוב, לאהוב עד אין קץ, לאהוב עד שלא ייוותר דבר מלבד האהבה. כי במקום בו יש רק אהבה אין הבדל בין התלמיד לגורו, ומשהגיע התלמיד למימושה של האהבה שניהם נמצאים באותו מקום.
כל זה טוב ויפה, ואולי גם נכון. למען האמת זה לא ממש מעניין אותי, ולא על זה אני רוצה לכתוב. אני גם לא רוצה לכתוב על הגורו הראשון שלי. אני רוצה לכתוב על הצד השני של הגורו: מי שעומד מולו. זהו הצד שפחות מדברים עליו: אנחנו, התלמידים. או ליתר דיוק, על שלב שחלק מהתלמידים עוברים: שלב ההתמכרות לגורואים.
שלום, קוראים לי קים וגם אני הייתי מכור. שביל ההתמכרות לגורואים הוא התפצלות מהדרך הראשית שהתחלנו לצעוד בה. קל מאוד להתבלבל ולחשוב שזוהי הדרך שבה יש ללכת. אחרי הכול, הוא המורה, לא? הוא יודע יותר טוב ממני, נכון? עדיף לשנן אותו ולעצום את העיניים. זה עובד נהדר, כי המכורים לגורואים לא מחפשים את התשובות לשאלות. הם מחפשים מישהו שיאשש את התשובות שכבר יש להם, התשובות שהם הכינו מראש. אין בעיה במציאת תשובות, אבל הלוא הרעיון הוא שהבסיס לתשובות יהיה איתן ויציב ויבוא מבפנים. וכשהוא בא מבחוץ אין בסיס בכלל.
בדרך הבהאקטי התלמיד הולך ומגדיל את האהבה שבו. המכורים לגורו הולכים ומקטינים את עצמם.
יש גם מורים שמכורים לתלמידים שלהם ויוצרים מערכת של התמכרות הדדית: של התלמיד לגורו ושל הגורו לכוח. אבל לא על זה אני מדבר. ההתמכרות לגורואים לא תלויה בדרך, וגם לא במי שעומד מולנו. המורה שעומד מולנו, כל תכליתו היא להורות על הדרך. המורה הוא האצבע שמורה על הכיוון שבו יש ללכת. התלמיד הוא שצריך לבחור ללכת בדרך הזו. אבל אנחנו, התלמידים, מתעניינים לפעמים יותר באצבע, ולא בדרך.
כמה רע הייתי צריך להרגיש כדי להתעלם לגמרי ממה שהמורה שלי אמר לי יום אחרי יום, כדי לאטום את אוזניי ולהתעקש ולהפוך אותו לגורו שלי? זו התשובה: הרגשתי רע מאוד. היה נדמה לי שאני יודע טוב יותר, שאני חכם יותר, שכבר הבנתי הכול. הייתי מכור לגורו, וההתמכרות הזו הייתה לגמרי שלי. וכמה נוח זה היה לי, כל עוד מה שהוא אמר חפף במדויק את הדברים שאני רציתי לשמוע.
הבקיעים הראשונים בהתמכרות שלנו לגורו מופיעים כשהוא
לסובלים מהתמכרות לגורו קל יותר להסתכל על האצבע המורה, כי אז לא צריך לפקוח את העיניים למציאות. והמציאות היא שאנחנו תלויים במשהו אחר, נאחזים במישהו בכל כוחנו. שני סודות מסתירה בתוכה ההתמכרות לגורו: את הפחד מלחפש אחר התשובות לבד, ולפעמים גם רצון סמוי (שבו קשה מאוד להודות) להיות דומה ככל האפשר לגורו שלך. אחד שאחרים יתלו בו, יחכו למוצא פיו, יבואו איתו לכל מקום, יסתכלו עליו בהערצה ויצטטו אותו בשיחות ובוויכוחים.
זהו רצון שלא יכול להתממש לעולם, כי להיות הגורו אי אפשר.
פעם אחת, לפני הרבה שנים, הגיע הבודהא לאזור בו חי שבט הקלמה. הבודהא דרש את הדרשה שלו, וכל השבט הריע. למחרת ניגש זקן השבט אל הבודהא, ואמר: "הרבה מורים באים לכפר שלנו, וכולם מלמדים את תורתם - ממש כפי שעשית אתה אמש. אבל אנחנו אנשי אדמה, אנשים פשוטים: המורה שהיה פה לפניך דיבר מאוד יפה, והאמנו לו. גם לך אנחנו מאמינים, וסביר להניח שנאמין גם לזה שאחריך. האם יש לך עצה בשבילנו?".
הבודהא אמר: "אל תאמינו לדבר רק כי שמעתם עליו, או מכיוון שהוא מסורת, שמועה, נמצא בכתבים, או משום שמישהו לימד אותו. למעשה, אל תאמינו גם לי. עליכם לנסות ולבדוק בעצמכם. אם הדבר טוב - אמצוהו לחייכם, ואם אינו טוב - השליכוהו מכם והלאה".
הבודהא דיבר על התנסות אישית, בלתי אמצעית. כשנתלים בגורו עושים בדיוק את ההיפך. ואני? לא רק שהייתי חכם, גם הייתי מאוד עקשן. שנים הייתי במצב של התמכרות, והוא ראה את זה והתעקש קצת יותר ממני. הגמילה הייתה קשה וכואבת, אבל מאוד כדאית. היום אני עומד על שתי רגליים, מנסה לבד, נופל, קם וממשיך ללכת. המורה שלי נשאר אותו הדבר, הוא עדיין אותו האדם אליו הגעתי. אני הוא זה שעבר את הדרך.
רק על עצמי לספר אני יודע, ואולי זה עוד שלב שצריך לעבור דרכו. אולי כל אחד עובר את זה ואני לא מודע לכך. המכורים לגורואים לא בקלות יודו בהתמכרות שלהם. יהיו להם אלף ואחד תירוצים ומסיכות אחרות. אני יודע שהייתי מכור לסבל, ומרוב סבל חשבתי שלהיות מכור לגורו זה טוב יותר. במקום להיגמל מרעיון ההתמכרות החלפתי התמכרות אחת באחרת, החלפתי תלות בתלות. גם זה עבר. אם פעם הייתי מכור לגורו - היום יש לי מורה.
גורו? תקראו לו גורו, רב, מורה זן, כומר, באבא או איש זקן וחכם. מה משנה השם? זה הרי לא תלוי כלל במי שנמצא מולנו. זה תמיד אנחנו. אנחנו מתמכרים, בוחרים ללכת אחרי מישהו בצורה עיוורת, מוותרים על הניסיון למצוא את הוודאות בתשובות שלנו בתוכנו. אנחנו בוחרים לקפוץ על הגב של הגורו ולצעוק "דיו!", בתקווה שהוא יסחב אותנו למקום אחר. רק כשנתחיל ללכת לבד, וליפול ולקום שוב – רק אז נתחיל להתקדם.
ובנימה אישית יותר, תרשו לי להוסיף: תודה, סנסיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם