הגורו שחיבקה אותי. וזה הספיק
כשאתה חולם ואתה יודע שאתה חולם, דבר ראשון תתחיל לעוף. רן דרן עף הישר אל בין זרועותיה המחבקות של הגורו הראשונה שלו, ואחר כך עלה על מטוס והגיע אליה
החברה שלי ביקרה באשראם של הגורו הראשונה שלי שנה לפני כן ונהגה לספר לי עליה הרבה. לצערי, הגורו הזאת חייתה בקצה השני של הודו, שזה בערך חמישים שעות נסיעה ברכבת - לא כולל עצירות, עיכובים ופרות חוצות. חוץ מזה, היא לא נהגה לבקר בהודו בקיץ, והיה ממש קיץ.
אתי באשראם היו הודים ומגוון עשיר של מערביים מכל העולם. חלקם נראו כמו פליטי שנות ה-60 וחלקם כמו שרידי לגיון הזרים הצרפתי. היה שם גם גורו מרשים, בעל עיניים יוקדות וזקן לבן כמו של אליהו הנביא, אלא שהוא היה קטן, שחום ושתקן במיוחד, מאז שנדר לפני 20 שנה לא לדבר. הוא נהג לתקשר עם הסביבה דרך פתקים שחשפו אופי קשקשני למדי.
היה תנאי מרכזי לקבלה לאשראם, ובאופן מפתיע הוא לא היה הפרדה בין נשים לגברים. מי שהגיע אליו התחייב למדוט 4 שעות ביום, בארבעה מועדים קבועים. הראשון היה חמש וחצי לפנות בוקר.
ביום הראשון שם התעוררתי ב-7:30, הישר אל בין "זרועותיה" של נזירה שוויצרית בגיל העמידה שהסבירה לי בתקיפות ובהבעה חמורת סבר של נזירה נוצרית מימי הביניים, שלא כדאי לפתח את הרעיון של שינה אחרי חמש בבוקר. הבנתי שבפעם הבאה שזה יקרה אני מסתכן בשטיפה מרעננת מדלי ישר לפנים, או בכרטיס לכיוון אחד לכל מקום ברברי שבו אנשים מרשים לעצמם להתעורר אחרי שבע בבוקר.
ביום השני קמתי ב-4:30 ואפילו הגעתי למדיטציה ב-05:00. מיד אחריה פנתה אלי חברתי הקנדית וסיפרה לי בקול מרוחק, המשלב מחסור בשעות שינה עם עודף בשעות מדיטציה, כי נפלו בחלקנו המזל והזכות לשפר את הקארמה הדפוקה שלנו, בכך שנתייצב במטבח תוך חצי שעה ונעזור בהכנת ארוחת הבוקר.
ההצעה הזאת, מפתה ככל שתהיה, לא התקבלה אצלי בחביבות. עפעפיי הרגישו כמו משקולות אולימפיות ונשימתי הטבעית נשמעה לי כמו נחירה. הצעתי לה שנעביר בנמנום קל את חצי השעה שנותרה עד למשמרת, והבטחתי לה שכך נבוא רעננים במיוחד. "לך לנמנם", היא אמרה, "אני כבר אלך למטבח ואשתה לי תה".
הלכתי לנמנם. החדר היה חשוך ומלא באנרגיה כבדה של שינה שלא מוצתה עד תום, והשמיכה ההודית הפשוטה הייתה הדבר המושלם ביותר לחיסול צינת הבוקר. שכבתי על הגב והתחלתי להתרומם גבוה באוויר. נקלעתי למצב מוזר שבו
המורה שלי ליוגה נהג להזכיר בתרגולי "נידרה" - היוגה של השינה, שאם אתה מוצא את עצמך במצב שבין ערות לשינה, מצב שבו אתה חולם ואתה יודע שאתה חולם, דבר ראשון תתחיל לעוף. עפתי לי מעלה מעלה, כשאני נהנה מתחושה מיוחדת, כמו ציפה טהורה באמבט של אור.
במוחי התעוררה השאלה הטבעית: אז לאן לעוף? התשובה הייתה: אם כבר לעוף, אז לאלוהים. התרוממתי עוד ועוד, מצאתי את עצמי מתקרב לתקרת אור עצומה, ואז היא הופיע מולי: הגורו שחברתי סיפרה לי עליה. חיבקתי אותה והיא אותי, וחשתי באנרגיה טהורה של אהבה טוטאלית בזרועותיה. נמסתי לתוך החיבוק, ומחשבה קטנה בצבצה כמו טיפה מתוך הענן המזין שלו. המחשבה הזאת החלה בקטן וגדלה להיות עצומה וטורדנית: צריך לשטוף כלים במטבח! התעוררתי בבהלה, מוכן לזינוק פראי לכיוון המטבח.
חברתי נכנסה, ולנוכח ההבעה המבוהלת על פניי אמרה: "תירגע, כבר סיימנו את העבודה במטבח, אבל פגשתי בחור צרפתי חדש שסיפר לי שאמג'י, האימא המחבקת של הודו, חזרה להודו לכבוד יום ההולדת שלה". באותו רגע הבנתי שמהרמז הקוסמי העבה הזה אפילו עיוור כמוני לא יכול להתעלם.
כעבור פחות משבוע מצאתי את עצמי שוב בדלהי ומשם המשכתי בטיסה לקראלה, המדינה הדרומית ביותר בהודו. שם, באשראם שהרגיש כמו עיר גדולה, הייתה אישה קטנה-ענקית בלבן שחיכתה לי: הגורו הראשונה שלי.
למילה גורו ישנן כמה משמעויות בהודו: אחת מהן היא מורה, זה המראה את הדרך, והשנייה היא רב, זה שדרך מעשיו ואמנותו, גם אם היא נגינה באורגן, הוא מלמד למצוא אמת. אבל לגורו יש גם משמעות אחרת. סוומי רמהקרישננדה אמר: "גורו הוא זה שיכול לקחת אותך מהדבר שאתה חושב שאתה לדבר שאתה באמת".
אמרתי שהיו לי גורואים לפניה, ואכן היו לי. כבר שהיתי תקופות ארוכות במנזרים ובאשראמים והיו שם מורים נפלאים. אך כשפגשתי את אמג'י משהו פשוט הסתדר, וזאת לא הייתה תוצאה של שעות ישיבה במדיטציה או של שירות לא אנוכי לאנושות. היא פשוט הייתה שם, חייכה, חיבקה אותי, וזה הספיק.
NRG ניו-אייג' מזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במייל טקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גםפרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם