אני זה הוא: איבנהוב מתחקה אחר מקורות ה"אני"
יוגי מגלה שהאני שלו ממשיך להתקיים גם לאחר שאיבד זרוע, והוא יודע שהוא ימשיך לומר "אני" אפילו אם בטנו תיעלם. אז מי אנחנו? המחשבות שלנו? הרגשות שלנו? ואולי ה"אני" נמצא, בכלל, במקום אחר?
הטעות הגדולה ביותר של האנשים היא נטייתם להזדהות אך ורק עם אישיותם. כאשר הם אומרים, "אני רוצה... (כסף, מכונית, אישה), אני... (חולה, בריא) יש לי... (שאיפה כזו, טעם כזה, דעה כזו)" - הם מאמינים שמדובר בעצמם, ובדיוק כאן היא טעותם. במציאות, זו האישיות ששואפת, שחושבת, שסובלת, והם, שאינם יודעים זאת, רצים ומקפצים על מנת לספק את דרישותיה.
היות ומעולם לא ניתחו את עצמם במטרה להכיר את מעמקי הטבע האמיתי של הישות האנושית, את הרמות השונות שבהן חי ומתפתח האדם, הם מזדהים כל העת עם האישיות, ובפרט עם גופם הפיזי. אך התלמיד באחווה חייב לדעת שהוא רחב יותר מגופו הפיזי ושכל שאיפותיו ויצריו אינם באמת הוא עצמו, אלא רק חלק קטנטן ממנו. רק כאשר יש לתלמיד ידע כזה הוא מסוגל להתקדם במהירות בדרך ההתפתחות.
היוגה שעוסקת בידיעת עצמך נקראת בהודו ג'נאני יוגה. מי שמבצע את הג'נאני יוגה רוצה לדעת את עצמו ולמצוא את עצמו. אם כן, הוא מתחיל בבדיקת מיקומו: מיהו והיכן הוא. הוא רואה שגם כאשר איבד זרוע, עדיין האני שלו קיים, והוא כמובן ממשיך לומר: "אני". לכן ניתן לומר שהאני שלו איננו הזרוע שלו, או רגליו, או בטנו וכו'... האם הם זה הוא? לא, כי הוא משהו רחב יותר.
בהמשך דרכו הוא לומד את תחום הרגשות, ומגלה כי גם רגשותיו אינם הוא עצמו: הרי הוא יכול להתבונן בהם ולנתח אותם, זאת אומרת שהוא מסוגל לשלוט בהם. כלומר, האני שלו נמצא במקום אחר, הרבה יותר גבוה. והאמור לעיל נכון גם לגבי המחשבות. כך, ובהדרגתיות, הוא מצליח לגלות שהאני שהוא מחפש, האני הזה שנמצא מעל לכול, האני הנעלה, מהווה חלק מהאלוהים בכבודו ובעצמו. למעשה, הוא מגלה שהאני שלו גדול, ענק, אדיר, בעל עוצמה, מואר ויודע כל.
כעבור שנים רבות של משמעת ברזל וביצוע מעשי של רוחניותו (דבר שאיננו ניתן לכל העוסקים ביוגה), הוא מתלכד עם האני העליון שלו. ובאשר לאני הקטנטן, שנמצא כאן למטה, המשתנה, החלש, חסר-המשמעות, זה לא היה הוא עצמו: הרי יש בידו לוותר עליו, להימנע ממנו, לנטוש אותו כאילו היה איזו מעטפת משומשת, בעוד "הוא", הוא הרי קיים תמיד!
ניקח דוגמה נוספת בשאלה זו. הילד שמדבר על עצמו אומר: "אני"... "לי". כאשר הוא מתבגר ומשתנה, הוא ממשיך לומר: "אני". כאשר מזדקן, הוא ממשיך לומר תמיד: "אני". ה"אני" הזה הוא, לכן, בלתי משתנה. הגוף הוא זה שלא מפסיק להשתנות, בעוד "אני" נשאר אותו "אני". אם כן, מהו אותו "אני" שבו מדובר? האדם מחפש אחריו ורואה שאיננו גופו הפיזי ואף לא רגשותיו, כי אלו משתנים במשך החיים וכך גם באשר למחשבות, כי רעיונות משתנים גם הם.
מי שמנתח את עצמו בדרך מעמיקה מסיים בגילוי שהישות הזו, שנקראת "אני", מהווה במציאות חלק מאלוהים בכבודו ובעצמו. אדם שמגלה זאת עושה את כל המאמצים כדי להתאחד עם אלוהיו. בדרך זו הוא מצליח להבין שהאישיות שלו איננה מציאות נצחית, אלא השתקפות חולפת וחלקית של האני האמיתי שלו. האישיות היא מראה תעתועים, אשליה. זו האשליה שההודים מכנים אותה בשם: "מאיה".
ההשפעה המזיקה ביותר של האשליה הזו היא בכך שהיא סוחפת את האנשים אל דרך ההפרדה: היא מנתקת אותם מן המקור האלוהי שהוא בעצם האני האמיתי של כולם, רק כדי לחיות בהפרדה כל אחד עם ה"אני" הקטנטן שלו, עם שאיפות משלו, רגשות משלו ומגמות שונות. לכן, לא העולם הוא המאיה כפי שחושבים רבים, אלא אישיותנו, האני הנחות שלנו, משום שהוא דוחף אותנו תמיד להתייחס אל עצמנו כאל אנשים נפרדים מאחרים ומהיקום. העולם איננו מאיה. העולם הוא מציאות והחומר גם הוא מציאות, בדיוק כפי שהשאול והשקר הם מציאות. האשליה טמונה באמונה שאנו נפרדים מהחיים האוניברסליים ומן הישות האחת הנמצאת בכול. לצערי, אינכם יכולים לחוש בה ולהבין אותה משום שהאני הנחות שלכם מונע זאת מכם.
התגלית הראשונה של מי שהחל למצוא את עצמו באמצעות שיטת
אתן לכם דימוי נוסף. נניח שעל השולחן הזה מונחות מספר כוסות בצבעים שונים, מחומרים שונים, בצורות ובמידות שונות. אני מוזג לתוך כל אחת מהכוסות בדיוק את אותו הבושם, ואפשר לומר שהמכלים שונים אך התוכן זהה: זו אותה תמצית מבושמת. ניתן להבחין מייד שהכוסות יציבות ושומרות על צורתן ואילו התמצית, היא מתחילה להתרומם ולהתפשט. היות והיא דקיקה מאוד ואתרית, מתקיימת התלכדות באוויר: הבושם יוצא מכל כוס ומתערבב עם הבושם שיוצא מהכוסות השכנות, וכולם נפגשים למעלה באחדות אחת וללא הפרדה.
הדימוי הזה יכול לעזור לנו להבין שהאדם המובל בידי האישיות ורואה בכל מקום רק את ההפרדה, חי למעשה באשליה. אדם שמסכים ומקבל את האשליה הזו יטעה לנצח בכל הנוגע למציאות. הוא יסגל לעצמו פילוסופיה חומרנית שקרית, או בעצם פילוסופיה אמיתית כל עוד מדובר בחומר, בצורה, במיכל - אך מוטעית כאשר מדובר בתוכן, זאת אומרת בנפש, ברוח, במחשבות וברגשות, היכן שכולם מתלכדים לאחדות אחת ללא הפרדה.
דוגמה נוספת: אתם יכולים לצייר במדויק את מידות גופי הפיזי, את פניי ואת הפרופיל שלי. אך האם הגוף שאתם מציירים זה אכן "אני"? האם ל"אני" יש מידות? לא, אני אינני הגוף הפיזי, אני הישות החושבת, החשה, הנעה וייתכן שהאני שלי מעט יותר רחב מהגוף שאתם רואים. וזו האמת גם באשר אליכם.
והשמש, הנמצאת בשמים, היא בעלת מידות, צורה ומשקל מדויקים. ולמרות זאת, למרות המרחק מאיתנו, כיצד ייתכן שהיא מגיעה עד לכאן ונוגעת בנו? משום שיש לה יכולת להתרחב, להתפשט ולהגיע עד אלינו. ובכן, אם השמש מסוגלת לכך, גם אנו מסוגלים: כן, לשלוח בחלל את קרני האור שהן מחשבותינו. כאשר אתם שולחים מחשבות אל מישהו, גם אם הוא במרחק אלפי קילומטרים, אתם יכולים לגעת בו.
המחשבות אינן דבר אחר מאשר האצלות והקרנות, והן זהות במדויק לתמצית שהשמש לא פוסקת לשלוח אל כדור הארץ ואל היקום כולו. קרני האור הן נשמתה של השמש המוקרנת בחלל האינסופי, אלה מחשבותיה, ומחשבותיה של השמש ממשיכות תמיד להיות השמש.
והכוכבים האחרים? ניקח לדוגמה את כדור הארץ: החלק הנוזלי שלו רחב יותר מהחלק המוצק. החלק הגזי שלו, האטמוספירה, רחב יותר מהחלק הנוזלי ואילו החלק האתרי מתרחב עוד הרבה יותר רחוק, הרבה מעבר לשמש. התבוננות זו נכונה גם לגבי כוכב (מרקורי), צדק (יופיטר) ונוגה (ונוס). ניתן להסיק מכך שלמעשה כל הכוכבים נוגעים, נספגים, חודרים זה בזה ויוצרים אחדות אחת. חיצונית הם נראים נפרדים ומרוחקים זה מזה, אך פנימית (אני מתכוון לצד הנשגב) הם מלוכדים. גם אנו, כמו הכוכבים, נוגעים זה בזה באמצעות מחשבות והקרנות.
אדם שמזדהה בכנות עם הטבע הנעלה שלו, מוצא עצמו "יודע" את עצמו, זאת אומרת שהוא נעשה מודע להיותו חלק מהאלוהות. כבר נאמר בתנ"ך: "אלוהים אתם, ובני עליון כולכם" (תהילים פ"ב 6) כן, האדם הוא אלוהים, אך לעיתים כה קרובות הוא דומה יותר לחיה טורפת והורגת, משום שהמודעות שלו לעצמו נמצאת למטה מדי, באישיות, באזור מוגבל ומנותק מאחרים.
במציאות כולנו מאוחדים באחד. לכן, שעה שאתם מחליטים לעשות רע לאדם אחר, עליכם לחשוב ולומר לעצמכם שהרע הזה יפגע גם בכם, משום שגם אתם חיים באדם האחר, וגם האדם האחר חי בתוככם. הנה התחלתו של המוסר האמיתי: להבין שהרע שאתם עושים לאחרים, למעשה אתם עושים אותו גם לעצמכם. רבים התנסו בכך: כאשר אדם אהוב סובל או מקבל מכות, זה כאילו הם עצמם מקבלים את המכות והסבל, ואם הוא זוכה לרגע של אושר הם שמחים עימו ונהנים כאילו האושר הגיע גם אליהם.
הדבר הזה סביר במיוחד כאשר הפילוסופיה של האחדות, האהבה והאוניברסליות חודרים אל הישות האנושית. דהיינו, מדובר בפילוסופיה של הידע האמיתי של עצמך. אחרת, אנשים שמחים כאשר מתרחש אסון על שכניהם. כן, כן, זה נורא! הם שמחים ונהנים כאשר הרע נופל על אחרים ולא עליהם.
האישיות היא זו שאוחזת באנשים ומחזיקה בהם במצב תודעתי נחות, והם לא מבחינים בכך משום שהם מזדהים עימה במקום להזדהות עם הטבע הנעלה שלהם. כמובן, קשה להתגבר על כמה אינסטינקטים ושאיפות, אך לכל הפחות יש להיות מודע לכך שבעל השאיפות האלה איננו האני האמיתי. כאשר אתה מתחיל להפריד עצמך מאישיותך, אתה מחליש אותה. כך קל לך לקיים קשר יציב יותר עם טבעך הנעלה ולהזדהות עימו.
מי שיורד יותר מדי לחומר הגס, חי בחסדיהם של אחרים והם משתמשים בו לצרכיהם. זו דרכם של רוב האנשים: תמיד יש מישהו שמשתמש בך, מניח אותך כאן, דוחף אותך לשם, מסיר אותך, משלח אותך, אוסר ואף הורג אותך. לכן, הנה מסקנתי: כדי להיות מסוגלים להתגבר על כל קשיי החיים, כדי שדבר לא יוכל להפיל אתכם, לא הטרגדיה ולא האסון, עליכם להיות מסוגלים לרחף מעל למאורעות. עליכם לעלות, להתרומם ללא הרף, ובמיוחד לא להשתמש בחומר. במצב זה הבעיות, הזעזועים והאובדן לא ייגעו בכם, כי אתם תהיו מעל לכל, נשגבים, הרחק בגבהים.
כדי להגיע למצב תודעתי נעלה זה, עליכם להגות לעיתים קרובות בתפילה זו: "אני זה הוא (אלוהים)" ולבטאה במילים ברורות ובהירות. "אני זה הוא", זאת אומרת רק הוא קיים, אני לא קיים, אני הנני רק השתקפותו, צל שלו. האדם לא קיים כישות נפרדת, הוא חלק מהאלוהים, ואילו אלוהים, הוא היחיד שיש לו קיום עצמאי. רק אלוהים קיים ואנחנו הקרנה קטנה שלו בלבד. לכן, כאשר אנו אומרים: "אני זה הוא", אנו מבינים שאין לנו קיום מחוץ לאלוהים, אנו קושרים עצמנו עימו, אנו מקרבים עצמנו אליו כדי שיום בהיר אחד נהיה כמוהו.
למידע נוסף
נא להמתין לטעינת התגובות
