ראשי » סגנון » ניו אייג' » קבלה וחסידות

איזה קריזה?! חוש הנפש של חודש טבת

יש דבר כזה, כעס מעודן, והוא קצת ההיפך מקריזה. זהו כעס ענייני שבא לשרת מטרה, לא לפרוק זעם, והוא מגיע מתוך נפש שלווה ונינוחה, אפילו משועשעת. ניר מנוסי מרגיע את הרוחות

ניר מנוסי | 24/12/2009 9:29

"כל הכועס – כל מיני גיהנֹם שולטין בו" [בבלי נדרים כב, א]

כעס מעודן. צריך לדעת מתי ואיך לכעוס אילוסטרציה: Rene Asmussen sxc

קשה לחשוב על תכונה גרועה יותר מהכעס. לא בכדי אמרו חז"ל "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו": בזמן שכועסים – כש"הדם עולה לראש" והפנים מאדימות ומרגישים שעומדים להתפוצץ – אנו מאבדים שליטה על עצמנו. ולאבד שליטה זה לאבד את מה שעושה אותנו לבני אדם, את צלם האלוהים שבנו. לכן, אחד היעדים המרכזיים של עבודה רוחנית בכל מקום הוא להתעלות מעל הכעס.

מפתיע אפוא, שאחד מ-12 חושי הנפש שהקבלה מונה הוא חוש הכעס. חוש זה מייצג את היכולת לדעת כיצד, מתי ועל מה ראוי לכעוס. מתברר שלפי היהדות הכעס אינו פסול מעיקרו. כמו כל תכונה אחרת בנפש, לא צריך לדכא אותו וגם לא לתת לו חופש ללא גבול, אלא לווסת ולכוון אותו. מרבית הכעסים הם חיצוניים ושליליים, אך ישנם כעסים הנובעים מתוך דאגה ואכפתיות, ושאדרבה – הימנעות מהם היא השלילית. בלשון ספר הזוהר, "יש רוגז ויש רוגז... יש רוגז הנקרא 'ברוך' ויש רוגז הנקרא 'ארור'".
השאלה, כמובן, היא כיצד להבחין בין סוגי הכעס השונים.

מה הקשר בין לראות לבין לכעוס?

כפי שהסברנו בכמה מהטורים הקודמים (למשל כאן) כל אחד מששת חושי הנפש הראשונים (כנגד חודשי ניסן עד אלול) מהווה הכנה נפשית לאחד מששת החושים האחרונים (כנגד חודשי תשרי עד אדר) – זה שחודשו ניצב מולו במעגל השנה. למעשה, החוש הראשון לא רק מאפשר את השני, אלא שהשני גם מפתח אותו הלאה. החודש שניצב מול טבת הוא תמוז, שחושו היה חוש הראייה. באיזה אופן ניתן לדבר על חוש הראייה כסולל את הדרך לחוש הכעס, ועל חוש הכעס כמפתח את הראייה?

עניינו של חוש הראייה היה לפתח ראיית עומק, ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. והנה, אחד הדברים העיקריים שראיה פנימית מעניקה לנו הוא הכוח להתעלות מעל כעסים. המעמיק ראות יכול להסתכל מבעד לדבר המכעיס, להציבו בהקשר רחב, להשקיט את הכעס ולשקול בקור רוח את התגובה הנכונה בה יבחר.

כעת, באיזה אופן ממשיך הכעס את הראייה? ובכן, ההתעלות מעל הכעס החיצוני היא רק השלב הראשון. בחסידות מוסבר כי אף שעלינו לחפש תמיד את הטוב הסמוי שמבעד לדברים הרעים שקורים (לנו או לאחרים), אסור לנו להפסיק להתפלל ולהשתדל אחר "הטוב הנראה והנגלה" – ביטול הרע וניצחון הטוב כפשוטם, באופן מעשי ונראה לעין. ההסתכלות מבעד לפגמים ולעיוותים הנגלים אינה שלמה אם אינה מובילה בסופו של דבר גם לַתביעה לראות בתיקונם, לחזות בעיני בשר

בעשיית צדק ממשי בעולם הזה. תביעה זו היא חוש הכעס המתוקן.

את הקשר בין חוש הכעס לחוש הראייה ממחיש הפסוק מתהלים "עששה מכעס עיני": הכעס אינו מוכן לסבול לחזות בעוולות העולם הזה לאורך זמן ותובע לראות בתיקונם.

נוסיף כי בחסידות מוסבר שהסיבה הרוחנית לכך שיש לנו שתי עיניים (מעבר לסיבה הפיזיולוגית), היא הצורך להפנות עין של חסד כלפי חוץ ועין של ביקורת עצמית כלפי פנים. אפשר לומר שזו הראייה הרוחנית, המוסיפה את ממד העומק להסתכלות שלנו.

והנה, ניתן לראות שתי עיניים אלו כמבטאות שני סוגים של כעס חיובי, הנובע בעקבות הראייה הפנימית: העין המופנית פנימה מולידה כעס על מה שתלוי בנו (כדברי חז"ל על הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"); והעין המופנית כלפי חוץ מולידה תרעומת על מה שאין בכוחנו לתקן, ודרישה מה' שיסייע (כתפילת חנה, אם שמואל, שהעידה על עצמה "מרֹב שׂיחי וכעסי דיברתי").

חושים החירש

השבט השייך לחודש טבת ולחוש הכעס הוא שבט דן (כהולם את שמו, הנגזר מלשון דין ומשפט). על שבט דן מסופר כי היה ה"ירוד שבשבטים", ולעומת זאת שהיה "מרובה באוכלוסין". במלים אחרות, שבט דן היווה את השכבה העממית ביותר, העמךָ ישראל הניצב בבסיס הפירמידה החברתית. מסיבה זו היה גם "מחנה דן מאסף לכל המחנֹת": אנשיו הלכו בסוף השיירה, ליקטו את אבדות כולם וכן היו הראשונים להתמודד עם אויבים התוקפים מהעורף.

הקבלתו של שבט דן לחוש הכעס משמעותה שאנשים מהסוג של דן – אנשי השטח והמעשה, לאו דוקא המשכילים ביותר, הרוב הדומם – נוטים להיות בעלי החושים הבריאים והערניים ביותר למצבים בהם ראוי להפעיל כעס. חיבורם הישיר לצד המחוספס של החיים ונאמנותם הטבעית לעמם ולבני בריתם, מאפשרים להם לקלוט מצבים של עשיית עוול שאין לעבור עליהם בשתיקה.

חוש הכעס של דן בולט במיוחד על רקע השבט המנוגד לו ביותר – שבט יהודה, המתואר כ"גדול שבשבטים". יהודה הוא שבט מנהיגותי שחושו הוא חוש הדיבור, כלומר התרבות והתקשורת. אם דן הוא הבסיס של הפירמידה החברתית, הרי שיהודה הוא האליטה המשכילה הניצבת בקודקודה. והנה, בקרב הציבור מסוג יהודה, שהוא תרבותי ומעודן מטבעו, חוש הכעס הוא הכי פחות מפותח. אנשי יהודה נוטים ללגלג על אנשי דן, אפילו לבוז להם (למשל, לקרוא להם "צ'חצ'חים" ו"אספסוף" בהפגנותיהם), אך האמת היא שליהודה יש נטייה, מרוב "חשבונות רבים", לאבד סוג של יושר טבעי ופשוט שדווקא בכוחו של שבט דן להזכיר לו.

הגילוי המוכר ביותר של תכונת הכעס המוצדק של דן היא אצל המפורסם שבצאצאיו, הלא הוא שמשון הגיבור, שהזדרז לערוך פעולות תגמול בפלשתים כל אימת שפגעו בעם ישראל. אך ביתר בירור מגלה אותה המדרש גם בצאצא פחות מוכר של דן – בנו יחידו, ששמו היה חֻשים והיה חירש.

המדרש מספר כי בשעה שעלו בני ישראל ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הופיע פתאום עֵשָׂו הזקן וטען שחלקת הקבר הנותרת, לצד לאה, שייכת לו על פי דין. בין עשו לבין בני ישראל התפתח דיון משפטי סבוך, בו החל עשו שולף טיעונים מטיעונים שונים לגבי אופייה המדויק של מכירת בכורתו ליעקב, שהסתיים בכך שבני ישראל נאלצו לשלוח שליח חזרה למצרים ולהמציא את שטר המכירה המקורי. חושים בן דן, שלא שמע דבר מהפלפול המשפטי, התעניין לפשר העיכוב. כשהוסבר לו מייד הזדעק: "ועד אז יהא סבא מוטל בביזיון"?! נטל חרב וקטל את עשו באחת.

חושים היה חירש, מגבלה אדירה שאין לערער עליה. אך בסיפור שלפנינו, דוקא חירשותו לפרטי הדיון המשפטי היא שאפשרה לו לראות מבעדם ולזהות את הנקודה העיקרית: שעשו מהתל בבני ישראל, מסובב אותם על אצבעו הקטנה, ושכל דקה שחולפת מבלי שמשיבים לו כגמולו אינה אלא בזיון ל"ישראל סבא" ולעמנו בכלל (דבר שבטווח הרחוק אף מעמיד אותנו בסכנה של ממש). למותר לציין, שהסתכלות זו יכולה לתרום לנו חומר למחשבה אף בימינו אנו.

עדינו העצני, איש עדין ועצי

עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך כשאנו עוסקים בכך, עלינו להיזהר מפני עידון יתר – מצב בו מרוב עדינות אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. במין הפוך על הפוך, עדינות יתר מובילה לסוג של גסות וקהות חושים. עדינות שלמה, אפוא, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק.

יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על אחד מגיבורי דוד, בשם "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי". חז"ל דורשים ששמות גיבורי דוד הם בעצם כינויים לגבורותיו של דוד עצמו, ושהוא מכונה "עדינו העצני" משום ש"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה.

דוד הוא מזרע יהודה, שבט העילית, ומדרש זה מספר כיצד הוא הפנים את מידתו של שבט דן המנוגד לו. אך כפי שיהודה צריך ללמוד מדן, כך גם דן צריך ללמוד מיהודה. אכן, אחת משאיפותיו הגדולות של מייסד החסידות, הבעל שם טוב, היתה לאחד את היהודים הפשוטים עם תלמידי החכמים ולהראות להם כי לכל אחד מהם יש מה ללמוד מהשני.

השיעור שדן צריך ללמוד מיהודה איננו כיצד להוסיף כעס לעדינות, אלא כיצד לעדן את הכעס. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה, אלא מופק מתוך דעה צלולה. זהו כעס ענייני, שבא לשרת מטרה, לא לפרוק את זעמנו שלנו, והוא נובע מנפש שלווה ונינוחה, משועשעת אפילו. זה הפירוש החסידי לפסוק מקהלת "טוב כעס משחוק": הכעס הטוב, מסבירה החסידות, נובע מתוך שחוק – מתוך שעשועים פנימיים חדורי אמונה כי גם הדברים המכעיסים ביותר הם בסופו של דבר מאת הבורא, ה"יושב בשמים ישחק". הם נבראו כאתגר עבורנו – להתמודד עמם בנפש רגועה ואצילית.

רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש:
חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראייה (תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש התיקון (אלול), חוש המישוש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).

מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני