אווטאר: בין הטריפ לדאון של העולם
אווטאר הוא לא "רק סרט" כי התגובות אליו, שנעות בין בוז גמור לתחושה של חוויה רוחנית עמוקה, שמות מראה מול פני התרבות שלנו. עידו הרטוגזון מגיב למגיבים על המאמר שפורסם פה, ועל בכלל
התחושה שחוויתי בעקבות הצפייה בסרט היתה כרגע של חוויה רוחנית עמוקה, משותפת למאות אנשים זרים מהעיר. כמו סרטו של קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) - כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה: חוויה שתעביר מיליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני.
דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון, על מנת להפיץ את הבשורה החדשה. דמיינתי שכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות, בדרך לתיקון עולם.
אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות, הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער", הוא אמר לה, "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל".
תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו, מנער אותו בחוזקה בכתפיו וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט. קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו, לא אקשה עליו גם אני. שתקתי.
זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. ובאינטואיציה על איכויות אחרות, טהורות ונעלות, שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר מכפי שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.
מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל", ושתמיד יהיו ברשותנו מספר
מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושת השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים), הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהוויית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.
אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו במאה השנים האחרונות.
אז אני פה כדי לומר את דעתי, וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל, אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך. אווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שהסרט מדבר עליהם – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע, הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אינספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר.
אני מתפתה לומר שהאגדה האמיתית היא הבורסה. האגדה האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב על הסטטוס שלכם בפייסבוק. אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.
ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים", כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד, שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.
זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית שהוא מציע. כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת.
אני לא זוכר הרבה סרטים שקיטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי רבים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם רבים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.
ואולי האנשים הללו, שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני, בסך הכול הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דיכאון האווטאר", עליה דווח בהרחבה ב-CNN באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו דיכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.
ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם". חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה, "זה רק סרט. תירגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה".
אווטאר הוא לא רק סרט. (אין דבר כזה "רק סרט", אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם, ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול, שייקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.
לבלוג של עידו הרטוגזון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם