התעוררתי! עידו הרטוגזון עבר הארה אופנתית
עידו הרטוגזון, עד לא מזמן טכנומיסטיקן וחוקר חומרים פסיכדליים, חווה התגלות אסתטית קוסמית ונכנס לטריפ אופנתי. סיבוב קניות, הגרסה התודעתית
במהלך החודשים שחלפו מאז מצאתי את עצמי מבלה את זמני בחנויות בגדים, בסיבובי קניות אינסופיים ומרתקים, מנסה לענות לעצמי על שאלות כמו מהי אופנה? מהו סגנון? איך הם מארגנים את החברה שלנו? איך הם יוצרים את התודעה שלנו? איך הדברים הללו מתכתבים עם הזהות שלי ושל האנשים סביבי? ואיך כל זה קשור להנחתי הקודמת, שאופנה ומותגים הם משהו חיצוני, שטחי ואפילו רדוד? להלן המסקנות.
לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהייה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: מדוע הוא לבש את X ? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y ? האם זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?
כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ואחרים שנמצאים
הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע אחד קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע, הרגע הזה של ההשתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.
אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואני אפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות ובצרכני אמנות, שמציגים על גופם מדי יום תערוכות חדשות. לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.
בגדים הם הארכה של הגוף שלנו, הם מאפשרים לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. בגדים הם דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והם גם דרך לחלוק עם אנשים מידע על אודותינו ולאפשר להם להבין אותנו (מה חשוב לנו במה אנחנו מאמינים) עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. בגדים מאפשרים לנו לשדר אותות רבי מידע, ובכך בעצם מייעלים את תהליך התקשורת בין אנשים.
הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו, אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב אופנה הוא עיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.
האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין מפגש רוחניקים לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א, מעמיס מעמסה כמעט בלתי אפשרית על הניסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.
אז יש רק פתרון אחד, והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימד אותי ידידי א', הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו ייראה מדויק ומושלם. היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה עם הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך, בעזרת הדמיון שלו, כל סחבה ליצירה.
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. כעת הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת, זו של המהנדס, מעצב המותג.
במיטבה, קולקציית אופנה היא ניסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להיראות, לנוע ולתקשר. ובהשלכה, היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, וניסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים, מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים - ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכול, היא מתכוונת לומר שממד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר הממדים, כל אחד ואחד מהרבדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה - לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.
המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או לכוכב לכת החתום בסימן ההיכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכול - כי בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים. ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד, כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו.
כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף-כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להיראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון, ואין במשפט האחרון הזה בכדי לשפוט את התופעה.
במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידיאולוגיה ותפיסת עולם דינמית שמתחדשת מעונה לעונה. בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך ואנטי-סקסי, כמו להפוך לתוכי של פילוסוף או לתורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת, באדם שמכיר את המותג ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים וניסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מאלו שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקשים להמציא משהו חדש.
וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה", נכתב פעם במגזין ווג. ואכן, אלו שאכן ניחנו בחוש סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי.
אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך, כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים. היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.
לבלוג של עידו הרטוגזון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם