ביאת המשיח: ליידי גאגא תביא את הגאולה
אם תרצו, אפשר להעמיד פנים שאנחנו עדיין בתוך ההיסטוריה, אבל אחרי ליידי גאגא אין עוד דבר לשאוף אליו. היא אחדות ההפכים, הזונה והבתולה, הקדוש והשטני. היא הביאה את הגאולה. עידו הרטוגזון מכתיר
הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר תיאר את העידן שלנו כעידן של סימולקרה: עידן של סימנים חסרי מסומנים, תדמיות חסרות מקור או ממשות. כשצפיתי בליידי גאגא בקליפ של Bad Romance נפלתי ברשתה של גיבורת הסימולקרה המופלאה הזו. במצב התודעתי שבו הייתי, ראיתיה לא כאישה, אלא כאלת פופ.
האם היא האחת הנבחרת?
אם אתה רוצה לראות אותי, צפה בי בווידאופון שלך. ["וידאופון", ביונסה וליידי גאגא]
התאהבתי בה מתוך ידיעה שלווה שהיא הזיה. ליידי גאגא הזכירה לי את ריי טואי, אישיות האינטיליגנציה המלאכותית הסינתטית ואלילת פופ בינלאומית ברומן "איידורו" של ויליאם גיבסון. הקול הרובוטי המסונתז שלה, הפנים שלה שחבויות תמיד מאחורי סדרה חסרת קץ של מסכות, החזות שמשתנה מדי מספר שניות. עבורי היא הייתה ישות סייבורגית ווירטואלית לחלוטין, שירדה מהאולימפוס של הפופ אלינו, בני התמותה.
היא גרמה לי לחשוב על לינדה פוקס בספר "הפלישה הקדושה" של פיליפ ק. דיק: זמרת מיתולוגית שהרב אשר מאזין לה ומפנטז עליה במשך
דיק אמר פעם (בציטוט שאני אף פעם לא מתעייף מלחזור עליו) שאם אלוהים היה מתגלה בפנינו היום, הוא היה מתגלה בפרסומת למוצר בטלוויזיה. "הפלישה הקדושה" של דיק הוא רומן מפתח שפוקס, כוכבת הפופ הסימולקרית, מופיעה בו כמקבילה ליצר הטוב הקבלי.
האם גם ליידי גאגא היא דמות מפתח לאיזשהו כוח יקומי מופלא שמתגלם בה?
אין לי כוונה לצחוק על תרבות הפופ. כוונתי היא לבחון אותה מחדש. [ליידי גאגא]
כששאלו את ליידי גאגא בראיון על ההצלחה שלה, היא אמרה: "אנשים אוהבים אותי בגלל שאני מאוד סקסית". התשובה שלה הייתה פרץ קמפ רענן שהזכיר לי את דיבייןשל ג'ון ווטרס, ויש בהחלט משהו סקסי בשירים של ליידי גאגא, אבל באופן מפתיע כשצופים בקליפים שלה לא חושבים על סקס. סקס זה לא העניין פה. העניין פה היא האפוקליפסה שליידי גאגא מובילה אותנו אליה בביטחון מלא, כשהיא שוכבת בתחתונים וחזייה על מיטה ובוזקת מבטנה החשופה ניצוצות חשמליים על שלד שמסמל את התרבות בת זמננו.
אני רוצה את הכיעור שלך / אני רוצה את המחלה שלך. (Bad Romance).
ליידי גאגא, ביטלה את הרעיון המטופש שכוכב פופ צריך להראות טוב בעידן המדיה. היא כל כך סימולקרית שזה לא משנה שהיא נראית בינוני ומטה. זה לא משנה איך היא נראית, כי היא אלה. מרשל מקלוהן אמר שאנחנו צריכים לשאול על כל מדיום מה הוא מעצים, מה הוא מבטל ולמה הוא מתהפך כשמושכים אותו עד לקצה. ליידי גאגא מראה לנו שכשהסימולקריות עוברת דרגה מסוימת, תרבות הפופ הוויזואלית שהפכה את היפיופים והיפיופות לשליטי העולם כבר לא זקוקה להם עוד. היא זקוקה להשראה.
ליידי גאגא לא מנסה להיות יפה. היא אולי נראית קטלנית, אבל היא גם לא פוחדת לכער את עצמה. האסתטיקה שהיא מטיפה לה נמצאת מעבר למושגי היפה והמכוערת המקובלים. היא מקצינה את הברבי לגבול המפלצתי, לוקחת סממני יופי והופכת אותם לכיעור שהופך לאסתטיקה חדשה. עקבי הסטילטו המעוותים של המעצב אלכסנדר מקווין שבהם היא מהדסת, בסיום באד רומאנס; העיניים המוגדלות שנחשבות סממן יופי בתרבות המערבית ונמתחות בבאד רומאנס עד לגבול הסיוטי. היא הבארביפלצת. היא התגשמות של כל מאווייה וסיוטיה של התרבות הפופולרית.
האם היא האחת שלה ציפינו?
אני רוצה שהדימויים יהיו חזקים כל כך עד שהמעריצים ירצו לאכול, לטעום וללקק כל חלק וחלק מאיתנו. [ליידי גאגא]
ההופעה של ליידי גאגא בסצנת הפופ הייתה לא פחות מאירוע משיחי מהמדרגה הראשונה. היא מאחדת את האוונגרד של העיצוב ושל עולם האמנות עם המסונתזות של הפופ והקפיטליזם, עם תחושת הפאן של בחורה בת 23 שמסובבת את העולם על כף ידה. היא מייצגת את ההתכה המושלמת של האסתטיקה הפסיכדלית עם תרבות הפופ ומידה גדושה של קפיטליזם וסימולקרה. היא ליידי דאדא. גואלת תרבות הפופ והתרבות הגבוהה.
צפייה בחמש הדקות של באד רומאנס מספקת יותר דימויים רלבנטיים משעות של שיטוט במוזיאון. בשנות השישים אנשים היו לוקחים טריפים והולכים להסתכל על "אודיסאה בחלל" של קיובריק. היום שום קיובריק לא יכול להתחרות בשטפי הדימויים שמייצרת ליידי גאגא. היא הקצנה של הפסיכדליות ההולכת ומתגברת של תרבות הפופ של שנות האלפיים: הרזולוציה ההולכת ומתחדדת, הצבעים העזים, צבע העור הנוצץ, העיצובים המוקצנים. הקליפים של ליידי גאגא בנויים כמו חזיונות, הם מלאי תחושה של יראה למול האסתטי והמושלם.
באחד הראיונות איתה ליידי גאגא אומרת ש"אופנה זה הכול" (Fashion is Everything). האמירה הזו מסכמת בעיני את המסר הרדיקלי שלה. תפיסה טוטאלית של האופנה כדרך חיים רוחנית שמחליפה את כל הדברים כולם. בעולם האסתטי של ליידי גאגא אין טוב ורע. ליידי גאגא היא מעל לטוב ולרע. היא נושקת למוחלט. היא עושה Shockart. היא טוענת שהיא מתקשרת את דונטלה ורסאצ'ה. היא מתקשרת את הרוח הקדושה של האופנה. לאחרונה היא הופיעה עם כובע שעיצב עבורה הארכיטקט פרנק גרי.
האישה הזו לא לובשת בגדים, היא לובשת יצירות ארכיטקטוניות. האישה הזאת היא לא אישה וגם לא גבר, כמו שאמרו חלק. היא אליל אנדרוגני שירד לעולם בני התמותה.
מצא את החופש שלך במוזיקה / מצא את הישו שלך / מצא את הקיובריק שלך. [מתוך: Dance in the Dark, ליידי גאגא]
בקליפ "פפארצי" רואים את דמותה של ליידי גאגא מתנוססת על שטרות המפוזרים על הרצפה. הדימוי הזה רב עוצמה כי להיות דמות על שטר זה הדבר הקרוב ביותר לאלוהות בעולם קפיטליסטי כמו שלנו. זו האלילות שמנהלת את העולם.
בריטני ספירס היא אייקון. ביונסה היא אייקון. ריהאנה היא אייקון. תרבות הפופ היא תרבות של איקונות. זו תרבות דתית שסוחרת בחזיונות פופ. ככה, לפחות, אני אוהב לראות את זה. זה לא סתם שאנחנו קוראים להן אלילות פופ. ביונסה, ספירס, ריהאנה וליידי גאגא הן באמת אלות. בעולם הפוליתאיסטי של התרבות הפופולרית, כל אחת מהן מתווה סוג של אלוהות שאפשר לסגוד לה ולהתפלל אליה. הקליפים שלהן הם חזיונות דתיים שאותם הן משדרות מתוך המקדשים של הפופ. צורכים אותם מיליוני בני אדם שהמירו את הדתות הישנות והעבשות בדת חדשה, המספקת בהזמנה חזיונות עתירי צבעים.
מדונה הביאה לפופ את דמות הזונה הקדושה (Like a Virgin, Papa don’t preach). בריטני ספירס שיכללה את הדמות הזאת הלאה במהלך שנות האלפיים. ליידי גאגא הביאה אותה לשלמות בשילובים הפרובוקטיביים שהיא עושה בין נצרות לזנות. הקליפים שלה מלאים מצד אחד בדימויים של זנות ובסצנות שבהן היא נמכרת עבור כסף, אבל גם בסמלים בעלי קונוטציה דתית כמו שרשראות המתכת שבהם היא נוהגת להקיף את מצחה. הן מזכירות לי דווקא את כתר הקוצים שהולבש על ראשו של ישו לפני שיצא לגולגולתא.
אי אפשר להבין את ליידי גאגא בלי לחשוב על ההקשר הנוצרי שלה. הצלב חוזר שוב ושוב בקליפים שלה, בין השאר במקום ה-"T" שבמילה Monster, שבשם אלבומה האחרון "The Fame Monster". היא ממזגת את הנצרותי, הזנותי והמפלצתי. ב"באד רומאנס", למשל, היא עומדת קפואה כשאינספור יהלומים מרחפים סביבה וצלב יהלום עצום ממדים כבול למפשעתה. היא ה-Coincidentia Oppositorum, אחדות ההפכים. הזונה והבתולה. הקדוש והשטני. בערך אודותיה בוויקיפדיה כתוב שבעת שלמדה ב-Tisch School of Arts בניו-יורק היא כתבה מאמרים תיאורטיים בנושאים דת. השילוב שהיא מבצעת בין הנצרות לתרבות הפופ הוא האירוע המשיחי שעשוי לגאול את עתיד הנצרות בעידן ההיפר-צרכני.
הנושא של האלבום 'תהילה' הוא איך כל אחד יכול להרגיש מפורסם. [ליידי גאגא]
על זרועה השמאלית של ליידי גאגא מקועקע ציטוט של המשורר הגרמני ריינר מאריה רילקה: "התוודה בפני עצמך שתמות לו היה נאסר עליך לכתוב. שאל את עצמך אם שורש הצורך שלך לכתוב נוגע במקומות העמוקים ביותר שבלבך. בשעה הדוממת ביותר של הלילה, שאל את עצמך: האם אני חייב לכתוב?"
ליידי גאגא עובדת על התסרוקות והאופנה שלה עם ה-Haus of Gaga, קולקטיב האמנות שלה, שהוא המקבילה בת זמננו ל-Art Factory של אנדי וורהול, אחד האמנים האהובים עליה. בעולם של תרבות ממוסדת, לאה ומלאה, אמנות שיוצאת מתוך כל מיני סוגים של מניעים - כל סוגי המניעים כמעט מלבד אלו שחשובים באמת, ליידי גאגא נותנת לי השראה. היא נותנת לי השראה כי אני מאמין שהיא הביטה לתוככי הלב שלה ושהיא ראתה עמוק לתוך ישותה: את החיזיון הגאולי והחולני שהיא גילתה שם היא משווקת כיום לכל העולם. היא כל כך מלאכותית שאני מוכן להאמין לכל מילה שיוצאת מהפה שלה.
כשאני מביט בה אני רואה אדם שחי את החיים שלו כמו קליפ, מעצב את התרבות בת זמנו בהתאם לחזון האישי שלו ונותן השראה למיליוני אנשים. האישה הצעירה הזו שכותבת לעצמה, מבצעת בעצמה ומעצבת את עצמה רואה את המוזיקה, האופנה והקליפים כחלק מחזון כללי, המעצב סגנון חיים גאגאי שכל אחד יכול לחיות בתוכו: כל אחד יכול להיות גאגא.
"אני רוצה להזמין את כולכם להצטרף למסיבה. אני רוצה שאנשים ירגישו חלק מסגנון החיים הזה", היא אומרת. כמו כל האמירות של ליידי גאגא, היא נשמעת כל כך מטומטמת עד שאתה מבין כמה היא עמוקה. לכאורה זו עוד אמירה חלולה של כוכבת פופ פלסטיקית, אבל אני לוקח את ההצהרה הזו של ליידי גאגא במלוא הרצינות. בעולם שמלא באנשים אפורים עם חיים אפורים עד כדי שבא לך לירות לעצמך בראש, ליידי גאגא באה ללמד את האנושות כולה איך לעשות את זה. איך לצעוד בעולם עם התלהבות של דוגמנית על מסלול אופנה.
ליידי גאגא עשתה את זה בצורה מושלמת כל כך עד שהיא גורמת לי לרצות לעזוב הכל ולהתמסר לרגע הזה. לריקוד. לשמחה. לאיפור. לאופנה אקסצנטרית. אפשר לעזוב את כל השאר. אין טעם להמשיך במשחק הזה. הגאולה הגיעה. אם תרצו אפשר להעמיד פנים שאנחנו עדיין בתוך ההיסטוריה, אבל אחרי ליידי גאגא כל כך הרבה דברים כבר איבדו את הטעם. אין עוד צורך לשאוף. תרבות הפופ הגיעה לייעודה המובטח. ליידי גאגא הביאה את הגאולה.
עוד בנושא: כולנו בריטני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם