יומן מסע: כך "סידרו לי בנות" בסין
הטייל אדם שחף מגיע לחארבין שבסין, מגלה בה תמונה של ראש עיריית גבעתיים, משתכר בחתונה אפופת עשן, ולא קולט שחברו הסיני החדש "מסדר לו בנות". יומן מסע
לא חושב שחוויתי דבר שראוי לציון בחארבין. סך הכל זאת עיר די בזויה, עם נקודות אור בדמות דוכני רכוב לממכר מזון מהיר ומגניב. היא רועשת, צפופה, סואנת, ומשום מה נהגיה מרגישים חופשיות מופלאה וארורה גם יחד להשתמש בצופר. בית כנסת לשעבר בהתגלמות מוזיאון הקהילה היהודית בימינו, בשילוב העובדה שחארבין היא העיר התאומה של גבעתיים, היו פשוט יותר מדי בשביל סף הגירוי הנמוך שלי.
המוזיאון היה מעט מאכזב. סיפור קהילת יהודי חארבין הצטייר יותר מעניין בדמיוני. בטח יותר מעניין מקבוצת גולים מרוסיה שמצאו מקלט מהפוגרומים בצפון מזרח סין. כן, אני חייב לומר שתמונתו של ראש עיריית גבעתיים, ראובן בן שחר, לוחץ את ידו של ראש עיריית חארבין ומעניק לו את מפתח העיר בטקס שנערך בתיאטרון גבעתיים סיפקה את הסחורה בהחלט. זה, וסמלה של גבעתיים המתנוסס בגאון מאחת הנישות במוזיאון. ממש הוצפתי תחושת גאווה מוניציפלית.
מהר מאוד החלטתי שאני צריך לעזוב את העיר לטובת מקומות מעניינים יותר, ולאחר נסיעה בת שבע עשרה שעות על כסא קשיח, הגעתי לבייג’ינג. הנסיעה הראשונה בסין לא היתה קלה. במהלך הלילה, בשעה מסויימת, התפשט בי דחף מוזר להתפרש לתנוחה מאוזנת, אך כמובן ללא הועיל. באותם רגעים הייתי כלב מובל בכלוב תפור הדוק שלא מאפשר מתיחת איברים. דבר אחד כן למדתי - אחרי חצי לילה העייפות גוברת, ואז הכל בסדר.
ההגעה לבייג’ינג היתה קצת כמו חזרה הביתה. פעמים בודדות עד כה חזרתי למקום בו כבר הייתי, ונעים היה לראות שהכל מוכר. כל שלושת הימים שביליתי בבייג’ינג עברו ביעף בלוח זמנים כמכונה משומנת, והיה נעים לחזור למקום שמכיר באי אלו רגישיותיו של הטייל. הספקתי לפגוש את כל מי שרציתי, הכרתי אנשים פוטנציאליים להמשך הטיול, השגתי תלאי של סין כדי לתפור על התיק והכי חשוב - הצלחתי להחליט מה אני רוצה לעשות: נסיעה לשינינג במחז צ’ינגחאי, דרך העיר לאנז’ו, ממנה אצא להרפתקה בת שבוע במחוז גאנסו. אפילו הצלחתי לשלוח חבילה עם משקל עודף הביתה, שנכון לכתיבת שורות אלה טרם הגיעה אל היעד.
לאחר נסיעת לילה הגעתי לעיר לאנז’ו, ומה שהרשים אותי בה בעיקר היו הרי ענק הסובבים אותה והמשרים תחושת קטנות. קהילה מוסלמית גדולה שהושפעה ממיקומה של העיר לאורך דרך המשי, באה לידי ביטוי ברחוב בעל מראה מיוחד: כיסויים על ראשי נשים, וכיפות מוגבהות שטוחות שצבען לבן על ראשי גברים.
לאחר שימוש נרחב בתחבורה הציבורית הנפלאה של סין החלטתי שטעמתי די, ועתה הגיע זמן לראות איך
לקרבת המקום לא הגעתי, כי פקק תנועה באורך גלות ישראל, כולו משאיות, אמר אחרת. הנהג לא חשב פעמיים, עצר לפני הפקק, והסתובב. לאחר שצלחתי את הפקק ברגל, והסתבכתי בדרכים מעט, מצאתי את המחלף הנחשק, המחבר את כבישי העיר לכביש המהיר. מצחיק היה שלאחר כל המאמץ הזה לקחתי לבסוף אוטובוס שיצא מאותה נקודה.
מכך אין להסיק שהמאמץ לא נשא פירותיו. הסיבה שוויתרתי על מונית שירות בלי כובע הייתה פנייתם של שני אנשים שפתחו איתי בשיחה. כשהבינו לאן מועדות פני, הזמינו אותי לבוא איתם כי פניהם לאותו יעד. להזמנתם נעתרתי, כי התמקחו עם הנהג ואף עם האישיות הבכירה בסביבה על מחיר הנסיעה שלי (זרים משלמים יותר על אוטובוס בסין, מתברר). לאחר שיצאו מגדרם לטובתי לא יכולתי לסרב. בדיעבד היתה זו החלטה נכונה, כי עתיד הייתי לבלות כמעט יומיים במחיצתם, זמן איכות וחוויה יוצאת דופן.
לאחר חמש או שש שעות נסיעה, בזמן ששעלטה פזורה סביב, הפתיעו אותי לפתע השניים, העירו אותי ואמרו לי לבוא איתם. מבולבל, אני מסכים, ובזמן שהלכנו כמאתיים מטר מהאוטובוס לכיוון הרכב הפרטי שחיכה לנו, ארבעים קילומטר מהעיר אליה כיוונתי, חשתי שאולי זה לא היה רעיון טוב. לא אשקר ואודה בכך, שפן שכמותי, שחזיתי בחטיפתי האפשרית, ואולי אף את מכירתי לכוחות עויינים.
בתוך המכונית הבנתי שחברם בא לאסוף אותם, כי האוטובוס היה תקול. כשעקפנו אותו, אחרי חמש דקות נסיעה הבנתי זאת בצורה בהירה אף יותר. חברם, ז’אנג באו, ממש אוהב את ישראל, וגם הם די בקטע, ונראה היה שהם ממש מרוצים מהנוכחות הלאומית שלי. זהו כנראה ההסבר לכך שעצרנו בצד הדרך, שם ז’אנג באו קנה אפרסקים ותפוחים ענקיים מלוא השקית, הושיט לי אותה ואמר "מתנה".
כשהגענו לטיאן שוואי הם התעקשו לקנות לי ארוחת ערב, שהייתה נפלאה, ולאחר מכן, בתואנה שהיה מאוחר מדי, הם הזמינו אותי לישון אצל ז’אנג באו. שם קרה שהצטלמנו על הספה מספר פעמים, צורה מפוקפקת להנציח זיכרון, אבל מי אני שאשפוט. עד אמצע הלילה, אני רואה כדורגל מליגת האלופות ורק אחר כך הולך לישון.
אנו יוצאים לדרך ומסתובבים בטיאן שוואי, עיירה נחמדה המחולקת לשני רובעים גדולים - המזרחי ביניהם חצוי לשניים על ידי ערוץ מים שבימים אלה היה יבש. אנו אוספים את אביו של בעל השמחה, אוספים חבילות של ממתקים לאורחים, אוספים ארגזים של אלכוהול.
הגענו ראשונים לאולם בו תתרחש השמחה, כיאה לדרג מארגן. לא שהייתה עבודה מרובה. פאקטים של סיגריות נפתחו כדי להגיש לאורחים, כמו סוכריות. בכלל, אני מאמין שסין היא גן עדן למעשנים. מותר לעשן בכל מקום, אפילו בתוך מיניבוס, ואם רצונך בכך, תמצא חנות המוקדשת כולה למוצרי עישון בכל פינת רחוב.
אנשים מתחילים לזרום פנימה, והנה מגיעים הזוג הטרי, בעלי השמחה. החתן שידע אנגלית יפה כי בדיוק חזר מתקופה באוסטרליה, הסביר שזאת לא ממש חתונה, אלה יותר ארוחה חגיגית. האירוע הגדול יתקיים בבייג’ינג. אני הייתי נטול תלונות.
האירוע היה קרנבל אמיתי. עוד בזמן שסעדנו מנות ראשונות, החלו להימזג כוסיות של אלכוהול מהסוג הירוד ביותר, באי ג’יו שמו בשפה המקומית - ספירט אמיתי בן חמישים וחמישה אחוזי אלכוהול עם טעם מבחיל. בתור צמחוני לא מצאתי את עצמי עם מבחר גדול לרפד בו את הבטן, וכך קרה ששתיתי כוסיות מספר על ריק, ובדיוק כשחשבתי שאני מפסיק, הגיע הזוג הטרי וביקש להרים כוסית. כמובן שהחתן אמר שאני חייב לשתות שתיים, כי רק שתיים זה מזל בסינית. מזל שלא הקאתי בו במקום. אחר כך באו מנות אחרות בהן הצלחתי להזין עצמי, אך זה קרה כשהאלכוהול כבר מזמן עשה את דרכו למחזור הדם.
ז’אנג באו לא בחל בטיפה המרה, ולא נפגע בכבודו אם נכתיר אותו לשתיין האירוע. משום מה, כל חמש דקות הוא ניגש אלי, ניער לי את הכתף, וכשהפניתי אליו פני הוא אמר במבטא סיני כבד: “I am sorry”. עם קיצה של השמחה נאלצנו לגרור אותו לרכב, לאפסן אותו באחד המושבים, למנוע ממנו להקיא על עצמו ולאחר מכן להשאיר אותו ברכב כדי שיישן קצת, ממש מתחת לביתו.
בזמן החתונה הזמינו אותי מארחי להישאר עוד לילה. הם מתכוונים לטייל באיזה הר, ורוצים שאבוא אתם. רגעים ספורים אחרי שהשכבנו את ז’אנג באו לישון, נסענו לאותו הר, שהתגלה כמאיג’ישאן: צוק ענק בו מפוסלות מאות דמויות בודהה, חלקן מיתמרות לגובה עשרות מטרים. תחילה ביקרנו במוזיאון, ומקץ השעמומון טיפסנו למעלה, בחינם, כי הם הכירו אדם שצריך להכיר. זאת כבר הייתה חוויה אחרת - כיף חיים. מלבד הפסלים המרשימים באמת, נוף הררי מיוער נפרש לנגד עינינו, מנקודת מבט גבוהה יותר, מראה שתמיד ישובב נפש.
משם חזרנו לביתו של ז’אנג באו, שהספיק בינתיים להתאושש. רציתי ללכת לאינטרנט-בר לכתוב איזה פוסט, ומשום מה התעקשו מארחי לבוא איתי ולשלם על הבילוי המפוקפק. קבעתי איתם שנפגש באותו המקום שעתיים אחרי, ולכן הופתעתי לראות את ז’אנג באו, עדיין בגילופין ללא צל של ספק, ניגש אלי ואומר לי שחייבים ללכת. אוסף את הדברים ומבולבל, אני עוקר מהמחשב, וניגש איתו לראות מה כל כך דחוף. אנו צועדים למסעדה שנמצאת ממול, מאלו שבהן מלצר מכין את המזון על לוח טיגון בו במקום לכל שולחן. הוא מושיב אותי לידו, כשמולנו יושבות שתי נשים. עכשיו הבנתי מה היה כל כך דחוף - ז’אנג באו רצה לסדר לי בנות. באמת דחוף, ובאמת חבל שלא הפנמתי את אותה דחיפות באותו הרגע, מסונוור מעצבים על כך שנעקרתי מהמחשב.
הדבר קומם אותי כל כך, שלא יכולתי לראות את ההזדמנות הטמונה באירוע. שוחחתי מעט, אכלתי מעט ואמרתי שאני רוצה לעוף משם. שכנעתי את עצמי שהרווקה מביניהן חושבת שכל הסיפור מגוחך, לפחות כמוני, כי ז’אנג באו היה שתוי לגמרי, בצורה הכי ברורה לעין שיכולה להיות, והוגן לומר שהוא היה שיכור מעצבן. חזרתי למחשב כמו חנון אמיתי, כי הרגע וויתרתי על ארוחה טובה והזדמנות, מופרכת ככל שתהיה, למגע עם אישה. בכל אופן, זה היה מצחיק כי אי אפשר אחרת. הבנתי את הטעות. כולנו חכמים בדיעבד.
לאחר ארוחת הערב, עם בטן נפוחה, כי לא רציתי לפגוע בכבודה של אף יד מבשלת, התגלגלתי עם חברי הסינים לדירתו של ז’אנג באו, שם ביליתי לילה נוסף ואחרון. למחרת היום אכלנו ארוחת בוקר ונפרדנו לשלום בתחנת האוטובוס להוישיאן, תחנה בדרך לג’יאלינג, שהיא תחנה בדרך לקניון הירח, שהיה למעשה היעד ב-הא הידיעה במחוז גאנסו. בפרידתנו נתתי להם גלויות מהארץ עם רישום בסינית ואנגלית, מחווה יפה, אך שלא הביעה אפילו עשירית מהכרת התודה שחבתי להם.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם