אופנועים בשלג הטיבטי: מסע זוגי רב תהפוכות
מה עושים כשנתקעים באמצע טיבט המושלגת עם ויזה המאיימת להסתיים? פוזלים לעבר שני האופנועים של חבורת טיבטים עליזה ושולפים את הדולרים. אדם שחף מדווח מפסטיבל הירח המקומי
ארתור ואני חזרנו מטיול הטרמפים הקטן שלנו ונחנו כמה ימים בשינינג, ממתינים לגלי. ארתור החליט שלא להצטרף לטיול להר, מחשש שמא מדובר באתר תיירותי. בתקופה זו הייתי צריך לנסות להאריך את הויזה מראש, על מנת להמנע מלחץ זמן בעת הקפת ההר, ולהיכשל בכך. לבסוף גלי הגיעה, וביום המחרת יצאנו לדרך.
ירדנו מהאוטובוס בעיירה בשם הואשישיה, לאחר נסיעה בת כמה שעות טובות בה גלי ואני השלמנו פערים. אני סיפרתי לה על רוסיה, והיא סיפרה לי על נסיעות נוראיות בנות כמה ימים שהיו לה במונגוליה, כל הדרך מהמערב ועד אולן באטר. בשעת לילה מאוחרת ירדנו מהאוטובוס, ומיד היכה בנו הקור. רועדים, מיהרנו להכנס תחת קורת גג מחממת.
במקום הראשון אותו פקדנו נתקלנו בסיטואציה שאינה חריגה בנוף הסיני. לובשי מדים מבצעים ביקורת במקום ובודקים אורחים עם מד חום אינפרא אדום, כזה מפחיד שמקרינים איתו על המצח, חבושים כיסוי פנים, כאילו שהיה מדובר בהתפרצות חוזרת של שפעת החזירים. אסירי תודה על כך שלא לקינו בקדחת, נאמר לנו, איזו הפתעה, שלא נוכל לישון שם הלילה. נעבור למקום אחר (אליו הם ברוב אדיבותם ילוו אותנו), ושלמחרת הבוקר נאלץ לעזוב מפאת החשש האפידמי. אורח צעיר לחש לגלי בחיוך ממזרי שאותה עיירה היתה מוקד למספר תקריות התקוממות טיבטית אלימות, מספר ימים לפני.
הפעם קרה ולא נקנסנו חזק מדי בנוגע למחיר הלינה. קמנו השכם בבוקר ונפנפנו באגודל הישן והטוב. השומרוני הטוב, או במקרה הזה הטיבטי, לא איחר לבוא. נדחסנו לרכבו הקטן ופנינו מזרחה, לעבר הישוב בו נשאיר חפצנו ונתחיל את הקפת ההר. אותו יום היה השלישי לאוקטובר, מועד פסטיבל הירח בסין, לדברי גלי, ואותו טיבטי טוב שאסף אותנו היה במקרה בדרכו לשם. ללא היסוס החלטנו להשעות את התקדמותנו למספר שעות. לא בכל יום מזדמן לאיש הפשוט להיות נוכח בפסטיבל ירח טיבטי.
הקדימה את פנינו ליישוב שהיה מוקד החגיגה גבעה נמוכה, קירחת מצמחייה, כסויית דגלונים צבעונים מתנופפים ברוח - מחזה שעתיד היה להיות נפוץ באזורים אלה. הגענו לאתר מעט לפני פרוץ החגיגה. בתי בוץ ואבן ואוהלים היו פרושים ברחבי האזור. מקדש טיבטי גדול שכן במרכז, זהוב וצבעוני ובו רחבה רחבת ידיים שתכיל את כל באי הפסטיבל. אנשים הגיעו, משפחה ומשפחה, פגשו מכרים, החליפו סיפורים והיו בתוך שעה לקהל בנוכחות מלאה. החגיגה התחילה. ריקודים, שירה ומופעי קומדיה, כולם לצערנו בשפה שאיננו מבינים, ויחד עם זאת מושקעים ביותר. גם המבקרים לא חסכו במאמץ, ובאו במיטב מחלצותיהם. כל אלו חברו יחדיו לפסיפס מרשים וצבעוני, הצצה נדירה לאורח חיים שזר כל כך לתרבותנו, וכל זאת ביד המקרה ללא תכנון מוקדם, על בסיס טוב אנושי.
לכשעייפנו מהססגוניות והמחוג הצביע
כיוון שבסופו של דבר ויזה לא הארכתי בשינינג, קבענו לנו מסגרת זמן מעט שרירותית שלא אפשרה הקפה מלאה של ההר בהליכה בלבד. כדי להשלים הקפה בכל זאת נעזרנו בכח הדיזל של אנשים אחרים. ביציאה מהכפר מזרחה נעמדנו והופתענו לעלות על מכונית בקלות של עשרים דקות. היחידה שסבלה מכל העניין היתה התרנגולת שנאלצה לחלוק את תא המטען עם תיקינו הגדולים.
הדרך אותה עשינו בשלוש שעות בקירוב, לכפר קטן עוד יותר בשם שואשאן, היתה מרהיבה. במהלך הנסיעה, כעבור עשרים דקות בערך, נעצרנו ליד מקדש טיבטי מרהיב, נשלט בצבעי זהב וארגמן, עומד בודד באמצע הדרך. המשך הנסיעה סיפק מבט להרים הניצבים בקצה הדרומי של העמק, צחורים משלג. לקראת הסוף פילס רכבנו דרכו בעדר של בהמות יאק.
לאחר סיבוב קצר בכפר יצאנו לדרך, אותה אמדנו בכארבעה ימי הליכה, בתוך ערוץ צר יחסית, על שביל רחב ונוח. מה שאולי דמיינתי כמקום תיירותי, במיוחד בזמן החג הלאומי, היה שביל שומם שסיפק מפגשים אקראיים עם הולכי רגל וטלף, ומספר רכבים. הערוץ הלך והתרחב ולאט לאט סיפק תמונה שעמדה בציפיות מהנוף. כעבור מספר שעות היה עלינו למצוא מקום לינה, ושנינו הסכמנו שנבון יותר יהיה לישון בביתם של השוכנים לצד הדרך, הם לבטח מצויידים טוב מאתנו כנגד הקור, ואולי אף נזכה לארוחה חמה. הפעם היתה זו חבורה בת שלוש צלעות: שני אחים וזוגתו של הבכור.
בתום לילה קר תחת מחסה של אוהל עזבנו עם שחר להמשך דרכנו. עדויות לקרח שהתגבש במהלך הלילה היו אין ספור. רחשי התפוררות הקרקע לידנו, תוצאה של הפשרת הלחות שקפאה בהם, נשמעו ברורים למדי. הנה גלי ואני צועדים בהמשך השביל המקיף את ההר ועוצרים מדי פעם לסעודה חטופה. השביל עולה על שלוחות עצומות ויורד לוואדיות עמוקים, כל זאת במקביל לערוץ רחב ועמוק, צבעו תערובת של צהוב וירוק, ובו נחל אפרפר זורם. שעות ארוכות עוברות נטולות מפגש עם בני אנוש אחרים.
לאחר עצירה וישיבה באוהל של בני המקום, שהתלוותה ללחם ותה חלב יאק עם הרבה חמאה, התלבטנו ביננו האם להמשיך. שלוש שעות נותרו עד שקיעה - פרק זמן משמעותי להתקדמות, אך עננות אפורה ומרוכזת, מבשרת רעות, חיכתה לנו בהמשך הדרך. החלטתי להמשיך קדימה בכל הכח, מונע מהשאיפה להמנע מחריגת תוקפה של אשרת השהייה, שלצדה השלכות כלכליות חמורות. גלי הסכימה והתקדמנו חרף השקע המתקרב.
החלטה זו שמה אותנו פנים אל פנים מול טפטוף הנישא על רוח נגדית שהתחזק תוך דקות לברד מכובד. באותם רגעים, כאילו לא די בכך, בגד בנו השביל הנאמן כביכול ששוב היה חכם מן ההולכים בו, ונאלצנו לחצות את הנהר פעמים מספר, נעולי סנדלים, במים על סף קפאון. משום מה, באותם רגעים הרגשתי טוב, כי הנה משהו להתמודד מולו איתן, ואולי כי את כפות רגליי החשופות כבר לא הרגשתי. התקדמנו כך כמה מאות מטרים בכוונה למצוא אוהל מיושב. כשהגענו למחוז חפצנו, מחוץ לאוהל עמד גבר משופם בעל תווי פנים חדים שהיה נראה כאילו המתין לנו. הסברנו בשפה רצוצה ובמחוות גוף שדרוש לנו מקלט חם לפחות לזמן מה והוא נעתר ללא היסוס. התיישבנו בהקלה באוהל המצומצם, קרוב לתנור ההסקה ככל האפשר. ערב שכלל סעודה צנועה עבר בחברתם.
בבוקר זכינו למחזה מעניין: עדרי יאק עמוסי מטען וכבשים פועות, שנשלטו על ידי מעטים רכובי סוסים שהטילו עליהן מרותם. היתה זו נדידת משפחות מסיבה לא מובנת לנו, אך מהכיוון אליו פנינו היו מועדות. רק בדיעבד הבנו מה היה פשר הנדידה. הבכור משני הבנים בבית שבו התארחנו יצא החוצה מדדה, שכן כפות רגליו לא נכנסו עד סוף מגפיו. הוא נראה אחוז בהלה וניסה להשליט סדר במצב הכאוטי, למנוע ערבוב ראשי צאן. עם תום ההמולה עזבנו את המקום בכיוון בו ייעצו לנו ללכת. שעותיו הראשונות של יום זה לא היו קלות, שעה שלא צעדנו בביטחון בשביל ברור. נאחזנו בערמות אבנים שסימנו את הדרך, ולבסוף הגענו למחוז חפצנו. לאחר הליכה בת יומיים וחצי חזינו סוף סוף באמניה מאצ’ן, מושלג, עצום ומוסתר בחלקו בעננים.
בזמן שיא המסלול, פגשנו בקבוצה בת שלוש נשים בעיצומו של מסע הקפת ההר, אותו מסע עלייה לרגל. לאחר שהתבוננו בהן הבנו מדוע מסע זה נמשך שבועות: הוא מתבצע כולו בצעידה והשתטחות כל שתי פסיעות, בקצב בו אולי צבים היו מתגאים. יותר מכך היתה תמוהה עובדת היותן נטולות ציוד, פרט לסינר פלסטיק וזוג כפפות עץ מרופדות. תהינו כיצד הן ניזונות והיכן מוצאות מחסה, ולא הצלחנו להבין מתוך שיחה עמן.
הלאה צעדנו, נהנים מהיותנו צועדים בקטע הגבוה ביותר במסלולינו, סובלים מקוצר נשימה שנבע מדלילות האוויר בגובה רב, בה נדמה שאף נשימה לא מספקת חמצן די הצורך. עד סוף אותו יום לא הפסקנו לחזות באותו ענק של הר, ללא כל קשר למספר הקילומטרים שצעדנו. את הלילה העברנו באוהל שסחבנו. אותו אוהל קטן, באופן מפתיע, שמר על חומנו במהלך הלילה יותר מכל מקום אחר בו ישנו במהלך טיול זה.
בבוקר הבנו עד כמה שמר עלינו אותו אוהל. הטפיחות על בד האוהל במהלך הלילה, שאני פירשתי כרוח וטפטוף קל, התגלו כשלג מתמשך. עשרה סנטימטר של שלג הצטברו במהלך הלילה, ונדמה היה שהוא לא יפסיק לרגע. שמיים יפים, לבנים לחלוטין, ורוח מצליפה התגלו בהצצה מחוץ לאוהל. חששתי שמא אנו עשויים להיות מרותקים לאותו המקום יום שלם, אפשרות שלא באה בחשבון גם מפני ששעוני הויזה תקתקו ללא רחם וגם מפאת חוסר הוודאות בדבר הצטברות השלג.
אז הבנו באמת מדוע נדדו אותן משפחות. שקלנו את צעדינו. ידענו ששעתיים אחורה נמצא מקלט חם בו נהיה בטוחים עד יעבור זעם. מצד שני, לא היה ברשותי זמן לבזבז. לבסוף החלטנו, לאחר המתנה בת שעה, שנמשיך הלאה במסלולינו, אל סוג של לא נודע, עד שנתקל בצורת חיים ידידותית בשממה המושלגת הזאת.
חיסול האוהל נעשה בהתגברות על רוח קרה שנשאה פתיתי שלג רבים, בידיים קפואות. התחלנו לצעוד, אך לפרק זמן קצר בלבד, כי ההתקדמות בתוך כל הלבן הזה נגד הרוח הנגדית היתה מתסכלת מעבר ליכולתנו לשאת. פנינו אחורה בכוונה להגיע למקלט, ולעזאזל עם המרוץ אל הארכת האשרה, אך שוב לא התקדמנו רבות, הפעם כי התרחשות של נס באה לפתחינו. היתה זו גלי שהבחינה בחמש דמויות מגיחות מן הערפל הכבד, שככל שהתקרבו התברר שדמויות אלו הן חמישה רוכבים.
שיחה עם אחד הרכובים גילתה שמרוחקים אנו ארבע שעות הליכה ממקום מיושב. פניהם היו אל מקום זה , אך להרכיב אותנו לא היתה אפשרות. לכן נצמדנו אליהם, נאחזים בתחושת הבטחון שסיפקה נוכחותם. משלא עמדנו בקצב רכיבתם, המשכנו הולכים אחרי עקבותיהם הברורים בשלג. כך המשכנו שעות מספר עד שהגענו למקום נמוך יותר, תחת שמיים שאפשרו שדה ראייה רחב. לא הייתה זו חוויה נעימה, ויחד עם זאת היא סיפקה הן תחושה של התגברות והן נוף צחור סוריאליסטי. גם היום, במבט אחורה אני מתקשה לתפוס שאכן הייתי שם.
נחנו את מנוחתנו, מביטים על ערוץ מים זורמים בכיוון הליכתנו. גלי הציעה שנשכור סוסים כדי לסיים בזמן שיאפשר להגיע בניחותא לפקידי שלום הציבור. צעד כזה יחסוך אובדן דרך והליכה איטית, ולאחר שראינו את ההר עשינו די. עתה היינו במטרה למצוא התיישבות אנושית, מה שידענו שלא רחוק מאיתנו, על פי בהמות העדר שהיו פזורות סביב. את ידידנו הבאים מצאנו רק לקראת שקיעה, אבל כנראה שאותם אנשים היו בדיוק מי שהיינו צריכים לפגוש.
הגענו אליהם הודות להכוונה מפיו של אדם שאיתרנו צועד בגפו במרחבים המושלגים. במקום עליו הצביעו היה פרוש מאהל קטן ובו אנשים צעירים בני גילנו. כששאלנו אם נוכל ללון שם נענו בחיוב ללא היסוס. רגע לפני הכניסה לאוהל, הבחנתי בשני אופנועים מונחים בחוץ ושאלתי אם מכונות אלו מסוגלות להגיע לשיאדאוו ביום מושלג. בכך זרעתי בראשי ובראשם ראשית מחשבה אודות אופן הגעתנו ביום המחר, חזרה אל קו התפר עם הציוויליזציה, הכפר שיאדאוו.
בחבורה עליזה שכזאת לא נתקלנו זמן רב, על אף שנתקלנו בהרבה מסבירי פנים. אכלנו עמם ושרנו שירים בטיבטית ובעברית וכמו שצחקנו שמה לא בכינו שנים. מצחיק היה, שבמהלך הלילה בכינו כמו שלא צחקנו שנים, עינינו צורבות ודומעות מתופעת עיוורון השלגים, לאחר יום שלם בשלג. שעתיים שלמות מתוך הלילה בילינו בישיבה, התנוחה היחידה שצמצמה את תחושת הצריבה לתחושה נסבלת.
במהלך ארוחת הבוקר אף אחד משני הצדדים לא העלה את רעיון הנסיעה. הם וגם אנו, ידענו שלמרות שכולנו חברים, שירות הובלה על אופנוע בשלג יעלה כסף. מי שיעלה את הנושא יפגין להיטות יתראה וייכנס למשא ומתן מעמדה נחותה. לבסוף נכנסנו למשא ומתן קשוח, באופן ספונטני, בעיניים נפוחות ודומעות של גלי ושלי. הסכמנו על מחיר והמתנו לשעת כושר של מזג אוויר נוח ליציאה.
אל הדרך יצאנו, בידיעה שנבלה את רובה בעיניים עצומות, מרהיבה ככל שתהיה. כבר ממש כאבנו מלחזות בצחור. ההתחלה לא היתה פשוטה, כיוון שבשלג העמוק תחילה, האופנועים נדרשו לשינוע ידני. מעוררת התפעלת היתה דרכם למצוא את השביל בתנאים שכאלה. דחפנו פה ושם בעוד עלייה ועוד קצת משכנו ולבסוף הגענו למקום נוח דיו לגלגלי האופנוע לדחוף אותנו קדימה.
נסיעה מרהיבה בשלג בת ארבע שעות, רובה בעיניים עצומות שלנו סגרה את הקפת ההר. שילמנו בחיוך עבור השירות. נוסף על שחילצו אותנו מבוץ השלג, הם הצילו את ישבני מעיכוב שהיה גורר קנס גדול. נפרדנו מהם בטוב, אכלנו ארוחה, לקחנו את ציודנו מהפונדק ותפסנו נהג שיקח אותנו החוצה משיאדאוו להואשישיה, העיירה בה ירדנו מהאוטובוס, אז כשהכל התחיל.
הספקנו לפגוש את ידידנו מפסטיבל הירח בטרם עלייתי על האוטובוס שייקח אותי ליושו, אותה עיירה בה הייתי להאריך את הויזה ממש ביום האחרון. אותו יום גלי ואני נפרדנו שנית, היא צפונה לשינינג ומשם לסינג’יאנג, אני דרומה, ליושו ומשם לסצ’ואן.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם