1,200 ק"מ בטרמפים: כך שרדתי בסין עם תרמיל
הטייל אדם שחף ממשיך את מסעו ההזוי בסין, חוצה אזורים החסומים לזרים, מתארח במנזר טיבטי, עובר 1,200 ק"מ בטרמפים וגם מקבל הצעה ללינה בביתה של צעירה סינית שתויה
עד עלות השחר ופתיחת העסקים הקטנים ביליתי בכתיבת דואר לטיפוסים שונים ובניקור מול המסך, לסירוגין. משם פניתי לארוחת הבוקר ולאותה אכסניה שהיתה סגורה למשך הלילה, להניח את הציוד בין ארבעה כתלים ותחת קורת גג. עמדתי בפני יום גדול אחרי הכל - היום בו אאריך את הויזה.
אל משרד המחלקה לשלום הציבור הגעתי בקלות יחסית, אך השוטר הזוטר שקיבל את פני הסביר בסבר פנים יפות שהארכת אשרת שהייה יהיה ניתן לבצע רק ביום שני, כי הפקידה המבצעת נופשת בביתה, כחלק מחופשת החג הלאומי המוגזמת שנמשכה כשמונה ימים. כנגד הסברתי לו שיום שני יהיה מאוחר מדי, כי אז אחרוג ממה שמתירים הנהלים. אותו לבלר היה אדיב דיו לצלצל לאותה פקידה ואמר לי להשאיר את מספר הטלפון שלי. היא תגיע בקרוב ותיצור איתי קשר. פקדתי מסעדה קרובה להרוג זמן ורעב באכילת באו-דזה. הייתי עייף לאחר יום ארוך מדי שטרם נגמר.
הפקידה אכן עמדה במילתה וצלצלה אלי כעבור זמן מה, ותוך שעתיים וחצי ומעט התרוצצות הייתי בסוף התהליך. כשלבי קל עשרות מונים, התיישבתי לארוחת צהריים עם ארתור, אותו פגשתי במהלך התהליך הבירוקרטי הסבוך למחצה.
דיברנו על תכניות להמשך, ואני, שלא ידעתי הרבה באותו רגע כי טרם הספקתי להתאושש מחוויה תזזיתית אחת, ידעתי רק דבר אחד: אני מוכרח לנדוד ממחוזות הקור. חוויתי די שלג לעונה זו. ארתור הסכים, ולאחר חשיבה ממושכת הסכמנו שיעדנו הבא הוא צ’נגדו, בירת מחוז סצ’ואן, עליו נאמר שהוא בית ליפות שבבנות סין.
התכוונו לגשת לאותה העיר, שהיתה מרוחקת מעל אלף קילומטר מאיתנו, באופן ישיר, באוטובוס. אולם מה שנראה חכם והגיוני, לא תמיד יעבוד במקומות טעונים מבחינה פוליטית. הדרך לצ’נגדו עוברת באזורי אוכלוסייה טיבטית - וכבישים אלו היו סגורים לזרים עקב הסמיכות בזמן לחג הלאומי, שבאופן טבעי מועד לפורענות פוליטית בהתגלמות מהומות ואירועי קוממיות בידי אלו המבקשים שחרור מעול השלטון הסיני. אמת זאת גילינו מפיהם של שני תיירים זרים שהוחזרו ליושו על ידי המשטרה, לאחר שנתקלו במחסום של נקודת פנייה.
כבר החלטנו לקחת אוטובוס צפונה לשינינג, בירת המחוז, ומשם לתפוס רכבת לצ’נגדו - הארכת המסע ביותר מפי שניים, כדי להתחמק מאותם המחסומים. האוטובוס היומי לשינינג, שאת עזיבתו פספסנו היטה את החלטתנו לטרמפים. עשר דקות לאחר שנכנסנו לעמדה, ואנו כבר מנוסים, עצר לנו רכב עם שני נזירים, שיעדם היה העיירה שוצ’ו, אי שם בצפון מערב סצ’ואן ועמוק אחרי המעברים החסומים. התלבטנו ביננו אם ללכת אתם עד הסוף או עד הצומת
המחסום לא היה בדיוק כפי שדמיינו אותו. במקום מחסום חשמלי מאיים, מאוייש אנשי ביטחון רבים, אשר דמיינו התגלה חבל המוחזק על ידי הירוד בדרגות השוטרים, שלא טרח אפילו להציץ מיהו הנוסע במושב האחורי. מבט חטוף בשני הנזירים והלה שחרר את החבל כלאחר יד. מרוממים מהתחושה ששוב הערמנו על השלטונות המשכנו קדימה בדהירה ובטיפוס גבוה אל רכסים כסויים שלג כבד. הגבול בין שני המחוזות, צ’ינגחאי וסצ’ואן, סומן במעבר הררי בגובה ארבעת אלפים שבע מאות מטר.
ארכיטקטורת המחסום הבא היתה דומה לזו של הראשון - אותו חבל ישן וטוב, רק בהבדל קטן: הוא לא היה מאוייש בכלל. הנהג לקח לעצמו את החירות לשחרר את החבל ומשם הסתלקנו מהר הלאה, אל תוך המחוז שחשף אותנו לכפרים טיבטיים, משובצים בתים שהם קוביות בהירות עטורות רצועות ארגמן.
סיימנו את דרכינו המשותפת עמם בשוצ’ו, עיירה שהיתה שרויה באוויר מתוחה - ניידות משטרה וחיילים פזורים לכל עבר. נפרדנו מהם באחד הצמתים, והסתלקנו בזריזות המרבית על מנת שלא יקשרו את נוכחותינו אליהם, וכך הם ייסבלו מעונש. בקצה העיירה, היכן שנעמדנו לתפוס טרמפ ולהמשיך הלאה, חלפה לידנו ניידת במהירות נמוכה, ובאורח פלא לא פנו אלינו אנשיה כלל.
מול מנזר גדול על צלע גבעה עצר לנו הנהג שהוציאנו משוצ'ו ושם בחרנו ללון. זכינו לזרם הולך ושוטף של נזירים שהוקסמו מהמפגש הנדיר, עטויי גלימות אדומות, פרחים ובוגרים כאחד. שניים מהם אף הזמינו אותנו לארוחת ערב ולינה במגוריהם. במפגש הזוי חלקנו פרטים בסיסיים מזהותנו וקיבלנו הצצה על אורח החיים ומקום המגורים של אותם המסורים באופן מוחלט לדת. נלהב, אחד ממארחינו הציג לנו תמונה המתעדת את הדלאי לאמה וג'ורג' בוש ברגע של לחיצת יד. קיר שלם בבית קושט באורות צבעוניים, בתמונות, בפסלים ובסמלי הבודהיזם הטיבטי.
ביום המחרת תפס אותנו שלג כבד, אך בחלנו בחזרה אל המנזר לשם מחסה, כי להוטים היינו להתקדם הלאה. כך מצאנו עצמנו עומדים שעה תמימה בשלג, מחכים לאנשים טובים באמצע הדרך שיגאלו אותנו מייסורנו, כשהתחושה מזמן עזבה את בהונות רגלינו. זוג נוסעים ברכב פרטי גבו מאתנו תשלום סמלי ולקחו אותנו רחוק דיו על מנת לצאת מהמשקע.
כך המשכנו בדרכים, מבולבלים. ספק רוצים להגיע ליעד, ספק להתרפק על הנאותיה החבויות של הדרך. אחד מתייאש ומוכן לשלם, שני מתעקש ואומר שהנה, עוד רגע יגיע מושיענו על ארבעה גלגלים. שעה שמחה מחליפה שעה עצובה וחוזר חלילה, ובדרך אנו מתארחים אצל אנשים מקומיים חמים וידידותיים להפליא, סופגים את הנוף ההררי המרהיב ועוברים הכשרה בסיסית ברכיבת אופנוע.
עם ההתקדמות פנימה אל תוך לבו של המחוז אנו משילים בגדי החורף, פריט ועוד פריט, יורדים בגובה ועולים בטמפרטורה. ביום החמישי הגענו לקאנגדינג, עיירה שהיופי בה נובע מהניגודיות החריפה בין העיר לבין הנוף הסובב אותה. שטח עירוני מצומצם מוקף הרים מסולעים כסויי צמחייה ירוקה, בשיפוע חד, הנראים בכל כיוון מבט ויוצרים תחושת קטנות. הדילמה הקטנה שהיתה לנו, האם להמשיך דרומה או לפנות מזרחה לצ’נגדו לעבר קו הסיום נפתרה באדיבות רשות ההגירה הסינית, אשר העמידה מחיר גבוה מדי עבור הארכת הויזה של ארתור, אזרח אמריקאי.
סקר שוק קצר שערכנו הצביע על כך שהכי כדאי להגיע לצ'נגדו עם ח'אפר. לחצנו יד, קיבלנו סיגריה לאיש, הכנסנו תיקים לתא המטען, התוודענו לשאר הנוסעים והנה הרכב פנה לעצור בתחנת הדלק הסמוכה.
העצירה אפשרה זמן חשיבה שהביא אותנו לדון שנית בדבר נכונותינו לדבוק בעסקה הטרייה שנרקמה דקות אחדות לפני. העליתי את האפשרות שאולי ננסה לקחת טרמפ וח'אפרים אפשר למצוא תמיד. הוא כמובן הסכים מיד. לשם חיזוק ההחלטה הנובטת הוספתי ואמרתי, בנימה טקסית מוגזמת, שמסע מפואר שכזה חייב להסתיים בטרמפ, שלאחריו נכנס לצ’נגדו גיבורים.
הסברנו לנהג באדיבות שאינננו מעוניינים בשירותיו, חגרנו הציוד ופנינו לתפוס עמדה בעורק הראשי היוצא את קאנגדינג. כאילו וכתוב היה הדבר בגורל, עצר לנו רכב תוך שני מצמוצים ולקח אותנו שעתיים מתוך דרך של ארבע. הדרך היוצאת את קאנגדינג הרהיבה ביופיה ונפרשה לפנינו, הקניון לצידנו הלך הרחיב והעמיק ככל שהתקדמנו ואנו נותרנו בקו גובה יציב, מתפעלים. אמנם ברכב זה לא השלמנו דרכנו, אך מהנקודה בה ניתרנו מהמכונית, לא חלפו חמש דקות וכבר היינו על סיטרואן סקסית בדרכנו לבירת סצ’ואן.
עוד באותו ערב הגענו, נפוחי חזה מההישג אותו מעטים מאוד יעריכו, ולצערינו אף מעטות יותר מהמעטים. הרשינו לעצמנו לקחת מונית לבית הארחה בעל שם טוב, אשר בהגיענו גילינו שהיה מלא. שוטטנו ברחובות אחר אכסניה אחרת, ועצרנו לאכול בצומת בו עמדו דוכנים לממכר מזון משופד על גחלים. בחור מקומי נלהב פצח בשיחה נלהבת באנגלית עם ארתור. התיישבנו בחברתו ובחברת שתי ידידותיו ואכלנו ושתינו כל צרכינו.
במהלך הארוחה עלתה מהר מאוד בעיית מיטתנו ללילה, או יותר נכון העדרה. אותו בחור רב תושיה התייעץ עם ידידותיו וכמעט מייד עלה על פתרון - אנו נעביר את הלילה בבית אחת הבנות שגרה לא רחוק. ארתור ואני החלפנו מבטים - לא יכול להיות יותר טוב מזה - אך כעבור עשר דקות של הבחור נמלך בדעתו. כנראה חשב על השלכות של לינת שני זרים פראיים בדירת ידידתו השתויה. מי יכול להאשים אותו?
מעט מאוכזבים הקשבנו לפתרון החלופי שהוא קבע: אנו נלון במלון בקרן הרחוב, והוא ישא בנטל התשלום. לא העלינו על בדל שפתינו מילת סירוב למחוות הנדיבות המוגזמת והוא כבר הקדים ואמר: "This is my duty! Welcome to china,"! ואם מדובר בחובה, מי אנו שנתנגד? התקדמנו לעבר המלון, שהיה אולי המוסד המכובד ביותר בו לנתי בשלושה חודשים של שוטטות.
לטורים הקודמים של מונגוליה אהובתי הסוררת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם