אין ארוחות חינם: כך "הוזמנתי" להתארח בסין
אדם שחף ממשיך את מסעו בסין הכפרית. הוא מוזמן בנדיבות להתארח בביתו של סיני מעצבן שלא מדבר כלל על כסף, ונאלץ לטייל בתחתונים בנחל השוצף. יומן מסע
ג'יאלינג הוא כפר קטן, מקסים, היושב על גדות נחל גי’אלינג ג’יה. למרות כל מעלותיו, היה בו משהו מרתיע ועצוב. אולי היה זה מזג האוויר הקודר והעננות שהסתירה את פסגות ההרים האדמדמים מכוסי הצמחייה.
השעה הייתה חמש אחר הצהריים, והרגשתי מעט חלש אחרי לילה קצר ושתיית אלכוהול מ"המדור השביעי" בחתונה. החלטתי לגשת לוואנג-בה (אינטרנט בר), שנוכחותו באזור נידח זה היתה מפתיעה. אחרי שסיימתי את עיסוקיי במחשב כבר היה מאוחר מכדי להתקדם, והצעתה של פונדקאית מקומית למיטה בעשרה יואן קסמה לי. שינה ממושכת היא בדיוק מה שהייתי זקוק לו.
את דרכי לקניון הירח מצאתי ללא קושי בסיוע המקומיים, וחבורת סטודנטים דוברי אנגלית שהגיעו למקום כדי לבצע התמחות. חברתם עשתה את הליכה לנעימה, למרות תמונות התיירות הסינית הטיפוסיות המגוחכות. גם יום זה היה קודר ובוצי, למרות שהאוויר היה רענן ונעים. הם נכנסו איתי לערוץ רק מעט, ושם נפרדנו לדרכנו.
היעד אליו שאפתי להגיע בערוץ היה אתר בשם שלושת החופים, ובדרכי לשם הייתי אמור לעבור בכפר קטן בשם יאן פינג. נהג ריקשה ממונעת למשא כבד הציע הסעה ואני לא היססתי. הוא הוריד אותי בנקודה על אמצע הדרך, שם נזכרתי שלא הבאתי איתי מפה של האזור, וגם לא צידה לדרך. גשם החל לטפטף ובשלב זה דאגתי המרכזית היתה למצוא מחסה.
קורת גג מצאתי בדמות מתחם המכיל חצר פנימית, אליה הוזמנתי לשתות תה. שיחה קצרה עם בעלת הבית גילתה שמסוכן לגשת לשלושת החופים עקב מזג אוויר קשה. היא הגדילה לעשות וטלפנה לחבר דובר אנגלית שיבהיר לי שלא כדאי ללכת כי מסוכן. החלטתי להישאר שם לארוחת ערב כי מחיר הלינה היה סביר, והמקום היה ממוקם נמוך אך סמוך לרכס הרים מסולעים בגוון אדום בהיר, מתנשאים כקירות ומשרים תחושת מסתורין מלווה בפחד קל, שכן היה זה מקום חדש לגמרי שנדמה שעוצב על פי חוקים שונים. הטעות היתה לא לשאול לגובה מחיר הארוחה לפניה.
ארוחה נהדרת היתה זו, מלאה בטעמים שלא הכרתי ושלא אוכל לתאר כי את שמות
במצב כזה של לינה בכפר, מניסיוני, אני עושה הבדלה בין מקום בו אני לן בתשלום, או מוזמן. אם בתשלום, אז איני חב תשומת לב ויחס לאף אחד ואם מוזמן אני אז הנני אורח, וחב אני להתנהג על פי כללי נימוס מחמירים יותר. בעלה, נוסף על היותו בעל שפת גוף מעצבנת וחיוך טפשי על שפתיו, כזה שמצביע על ניוון חמור, כל הזמן משך את תשומת לבי ולא נתן לי מנוחה. למה לא עזבתי, תשאלו? הרושם שאני מתאר עכשיו נבנה במשך יומיים של שהייה, וזמן נדרש לגבש רשמים ולהסיק מסקנות.
הוא הזמין אותי לשבת עם האורחים המעצבנים עוד יותר והטלוויזיה הנוראית, ולא משנה כמה פעמים סירבתי לאכול תפוח, הוא לא הפסיק להציע לי. לבסוף נשברתי ופרשתי לחדרי, כשהאורח הנאלח לא הפסיק לנער לי את היד בכדי למשוך תשומת לב, ולדבר ממש קרוב אלי, כאילו יעזור לי הדבר להבין אותו יותר.
את בוקר המחרת ביליתי תחילה בכתיבת שורות ביומן, ואז בחוסר ידיעה אודות רצונותי. מצחיק שמתוך כל תערובת הבלבול הזאת מצאתי את רצוני בדמותו של בעל הבית המאוס, בזמן שישבנו לאכול ארוחת בוקר של לחם יבש וביצה קשה. כשבישרתי להם על כוונותיי לעזוב בדקות הקרובות ולשים פעמי לשלושת החופים הם הזדעזעו קשות והתעקשו שלא אלך. בכזאת התנגדות נחרצת לעזיבתי לא נתקלתי זמן רב. הגברת טלפנה שוב לחברה דובר האנגלית, שיסביר לי שמסוכן להגיע לשם.
כשהאדון הציע לי מסלול אלטרנטיבי ללכת אליו היום, ולדחות את הצעידה לשלושת החופים ליום המחרת הסכמתי כמו ראשון הרכיכות. אמרתי לעצמי: הרי אני אדם הגיוני. אני מרוויח פה עוד מסלול שלא הייתי מגלה אחרת, ואולי באמת מסוכן שם. הבעיה עם החלטות שכאלה היא שככל שחושבים על זה יותר בדיעבד, מתגברת התחושה שנפלת קורבן לדיסאינפורמציה זולה, שמטרתה לסחוט ממך עוד כמה יואנים. זה כבר לא עניין כספי, זו תחושת אפסות על שנפלת ברשתו של נוכל, קטן ככל שיהיה. הוא לקח אותי לפאתי הכפר, לתחילתו של שביל שלדבריו אורכו עמד על עשרה קילומטר הלוך וחזור, וציין כי הוא מעריך שאסיים אותו ואחזור סביב השעה שש בערב.
מלא זלזול כלפי אותו שביל לקחתי עמי צידה של שני אפרסקים ואריזת שמנת שמונה אחוז בשקית פלסטיק, עם עוד בקבוק מחצית הליטר מים, משוכנע שאחזור תוך שעתיים, ועוד יוותר לי זמן לעזוב את הכלומניקים האלה, ובכך להשמיד את תכניותיהם לסחוט ממני תשלום על לילה נוסף.
מה שלא ידעתי, ונתקלתי בו כעבור ארבעים דקות הליכה הוא שאני עשוי להידרש לחצות את הנחל מספר פעמים. כך ביליתי חצי שעה ואף יותר בנסיונות כושלים למצוא דרך להתקדם בלי לחצות, ומשנוכחתי לדעת שאין דרך ללא חציה, בחלתי באפשרות לחזור לכפר להביא סנדלים. חלצתי מגפיי והסרתי שרוולי המכנס הארוך, וחציתי בכף רגל יחפה בזרם צונן להחריד שעם החום שהוא מסיע מכף רגלי גם התחושה בורחת.
נעלתי שוב נעלי רק כדי לגלות שחצי קילומטר משם אאלץ לחצות שוב. חבורת מקומיים שניגשה לשם לטובת ציד נחשים איששה את החשש. חוצה בשנית אני מביט איך הם חולפים על פני רק כדי לחצות שוב כעבור מרחק קצר משם. כדי לא להסיר ולנעול שוב פשוט התקדמתי יחף. בחצייה זו עומק המים כבר היה בדיבור חיל הים “בגובה ביצים”. פשטתי מכנסי ונשארתי בתחתונים, כאשר המעיל והמכנס גם יחד מונחים על כתפיי כדי לשמור על היובש.
בחצייה הבאה כבר וויתרתי על חליצת הנעליים ואמרתי ניחא, שירטבו. כל תהליך השלת השכבות נמשך שעתיים, ללא הגזמה, אבל בסופו חשתי חופשי כמו שלא חשתי זמן רב. חשתי כפרא אדם לבוש תחתונים העושה דרכו בתוך הערוץ המרהיב הזה, ללא משקל על הגב (בשונה מפעמים אחרות בו כח הכבידה הצר את צעדי), מחובר לטבע ברמה הכי חזקה שחשתי עד כה. הצער היחיד שחשתי באותן דקות היה שאל מול כל היופי הזה שעומד מולי אני עומד לבדי, ואין עמי אף אחד לחלוק איתו, יודע שתמונות יעבירו, בצורה קלושה אם בכלל, שברירי חוויה זו.
התקדמתי עתה בקצב מהיר, חוצה נחל, מטפס על סלעים ומקפץ. לעתים אפילו רצתי. עצרתי לתה בבית בודד באמצע הדרך, שנראה לי ראוי לתמונה. הוזמנתי לתה ואף נעתרתי, כי זוג האנשים שבו מלאי ענווה נראו לי, וגם כי הייתי ממש צמא. בני הזוג חיים בבידוד, אפילו מהכפר. הם חיים בערוץ מיוער, חיים שקטים, של עבודה בשדות התירס שלהם, הצמודים לאותו בית. סימני שאלה עלו בי בדבר ילדיהם שבגרו ועזבו את הבית, אן אולי הם דור אחרון שיחיה באותו הבית, שנראה מונח שם שנים רבות.
מתעלם מהמועד האחרון שהקצבתי לעצמי כדי לחזור בזמן סביר ולהתחמק מעוד לילה בחברת המיפלץ, התקדמתי פנימה אל תוך היער עם הערוץ, מסוקרן ממסתוריו, נחוש לחקור אותו יותר ויותר. ברור שרגל אדם עוברת בו לעתים נדירות. אל התוך אני ממשיך, ועוצר רק בשלב בו השביל מגמגם כבר ואינו ברור. למוד ניסיון מיערות אחרים אני עוצר ומתחיל לחזור. גם ככה השעה מתאימה לחזרה, אם רוצה אני להתחמק מהליכה בחשיכה ללא פנס.
את הדרך חזרה אני עושה בחלקה בריצה, במקביל לשטף המים לאורך הנחל, מרגיש שאני מתקרב למימושו של אידיאל מפוקפק של חופש. חוצה את הנחל בכל הנקודות בהן חציתי בכיוון השני, ולבסוף תופס שמש יפה שוקעת דרך פתח צר של הערוץ, מושכת קרניה מהכפר הציורי יאן פינג, המקום בו אבלה לילה נוסף בחברת המיפלץ כי מאוחר מדי לעזוב, וידיעה על ארוחה טובה ותחושת אופטימיות אחרי יום מוצלח מגמדת את הגדולה שבטרדות.
בתחושת גאווה טפשית, לבוש תחתונים ונעול מגפיים כבדות מבוץ אני צועד בגאון בסמטאות הכפר, כאילו מה עשיתי, כולה חציתי איזה נחל כמה פעמים. בכיכר המרכזית, קטנה יותר מהזעירה בכיכרות גבעתיים, אני נהיה מוקד ההתרחשות כי ילדי האיכרים רואים יצור מוזר בו אני בטוח שלפחות חלקם טרם חזו לפני כן. נהנה מתגובתיהם השונות למצלמה אני מצלם בצרורות ומברך על נפלאות המצלמה הדיגיטלית.
בחזרתי למתחם השינה אני מתקבל בסבר פנים יפות, ומזמין ארוחה, שוב בלי לשאול בדבר עלותה, וניגש לשטוף רגלי במים חמים שמגיש לי בעל הבית. אני אוכל בתאווה, כי בעלת הבית באמת יודעת את עבודת מטבח ויושב לנוח מעט. כשהמפלץ מציע לי להתיישב בסלון כי הגיעו חברים דוברי אנגלית, אני נעתר אך פורש למגורי כעבור עשר דקות.
לפני השינה חשבתי לעצמי שכנראה אני הולך להיענש במחיר מופקע, כי לא התעניינתי במחירי הארוחות, וכדאי שאצחצח את חרבות המיקוח שלי ליום המחרת. בארנקי רק שטרות גדולים, כך שלהשאיר סכום שתואם את חוש ההגינות שלי ולהסתלק לפני הנץ החמה לא היתה אפשרות.
לא בשונה משצפיתי בליל אמש, כששאלתי מה מחירה של שהייה בת שני לילות ושתי ארוחות נעניתי "מאה ועשרים יואן", שזה יקר מאוד במונחים מקומיים, ולא הייתי מוכן להתכופף ולתת יד לדבר. נכנסו למיקוח ונקשנו חרבותינו, והסכמנו על שמונים יואן, מעט יותר ממה שהחשבתי כהוגן, אבל סך הכל האוכל היה טוב, וכל מה שרציתי היה להסתלק משם בהקדם האפשרי.
בבוקר של יום בהיר עזבתי את המקום, החלטתי לוותר על שלושת החופים, וחיש קל תפסתי טרמפ על משאית שהגיע לג’יאלינג, ונעצרה רק במקום בו היתה מפולת סלעים קשה שחסמה את הכביש, למזלי לא רחוק מהכפר. מתברר שאמת היתה בשלטי האזהרה שאמרו "מפולת". סמיכות הזמן הזו לאסון אפשרי גרמה לי לחוש בר מזל.
בכפר ג’יאלינג, בו אני משוכנע שכולם אנשים טובים, תיקנתי מגפיי אצל הסנדלר המקומי ואכלתי ארוחה, לפני שעזבתי עם האוטובוס לעיירה הוישיאן, רק כדי להגיע לשם ולהווכח שהשארתי את המטען במספרה המקומית. כשעמדתי לעזוב את העיירה, סוף סוף, בטרמפ לטיאן שווי, נצמד אלי נער שמנמן ומעצבן והחל לשאול אותי מה אני עושה עומד לצד הדרך ביציאת העיירה. כשניסיתי להשיב לו שאני מנסה לתפוס טרמפ הוא לא הבין למה אני מתכוון והצביע לכיוון תחנת האוטובוס. היה בו משהו מציק במיוחד, שכן הוא כל הזמן נצמד אלי ונשא חיוך אווילי על פניו. בשלב מסויים הוא קרא לשוטר שהחליט בשבילי שעדיף לקחת אוטובוס, ושם אותי בתחנה, על אוטובוס שייצא את העיר תוך חמש דקות.
אותו נער, בשילוב עם המפלץ החמדן מיאן פינג וההוא שהשתעל עלי באוטובוס, היו שלושת האנשים הכי מעצבנים שפגשתי בסין, ובאורח מוזר את כולם פגשתי באותו היום.
מהאוטובוס עליו שילמתי כדי להגיע בביטחה לטיאן שוואי ירדתי עשרים קילומטר לפני היעד, כי דיילת הנסיעה הציעה לי לרדת עם עוד ברנש שגם הוא בדרך ללאנז’ו, והוסיפה שאולי אספיק להגיע לשם באותו הלילה. החפזון מהשטן, או כמו שאמרו ב”זהו זה”, החילזון מהשפן. ירדנו בעיירה שאינני מכיר, ושאינני מכיר דרך לצאת ממנה, עם ברנש מבולבל דובר עשרים מילים באנגלית, והשעה כבר שמונה או תשע בערב.
אחרי עשרים דקות של אין אונות שלו למצוא לנו מקום ללון או לצאת משם, החלטתי לקחת עניינים לידיים ולשאול את המקומיים איך אני מגיע לטיאן שווי. כהרף עין תפסתי אוטובוס עמוס לעייפה, בו חבטתי עם התיק הענק שלי במוכרת הכרטיסים.
כך הפלגתי בלילה אפל ומלא בדידות, רוח נושבת ואני נתלה בעמוד, זר בארץ זרה בלילה, לבד. בטיאן שווי ידעתי כבר איפה לישון ולאכול כי כבר ביליתי שם יומיים קודם לכן. למחרת אעלה על רכבת ישירות משם לשינינג שבמחוז צ’ינגחאי, שתגיע בשעה מאוחרת, אך היה בכך יתרון - לפחות לא אצטרך שוב להעביר לילה על מושב קשיח.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם