תייר תחת אזהרה: כך טיילתי באיזור הניסויים הגרעיניים בסין
"כשאמרו לנו השוטרים שויזה אצלם לא נקבל, חששתי שמשהו אינו כשורה. כשגילו שהעברנו לילה בעיר האסורה לזרים, הבנתי שאנו מובלים לחקירה". המטייל אדם שחף ביומן מסע מתחנת המשטרה
באקראי פגשתי סיני דובר אנגלית בשם טוני, שמאוחר יותר גיליתי שהוא חי בקנדה. הוא קצת מוזר, אך לא מעורר חשד, והוא הציע שנחלוק חדר במלון, והחדר יירשם על שמו. באותה עת עניין רישום המגורים הטריד אותי, משתי סיבות: ראשית, משום שכבר נקנסתי ברוסיה על קלות ראש בנוגע לרישום, שנית, משום ששמעתי ממקור ראשון על חקירות קטנות שמתבצעות למבקשי הארכת ויזה באם המבקש לא רשום כדת וכדין במקומות לגיטימיים. היה בי החשש, שמשום מה אותו פקיד אליו אגיע ביום בהיר אחד פשוט יחליט שלא להאריך לי את הויזה. מאוחר יותר המציאות הוכיחה אותי על טעותי. הכל תלוי בפקיד ובנסיבות, וברוב המקרים הם לא בודקים כלום.
בכל אופן, כפי שכבר ציינתי, טוני היה בחור מוזר והיה לי קצת קשה לתקשר איתו, וזאת למרות שדיבר אנגלית כמעט שוטפת. כשהציע לי להצטרף אליו ליום טיול ביום המחרת הסכמתי, כי גם ככה לא היו לי תכניות רבות. יצאנו לעיר בשם דאטונג השכם בבוקר אחרי ארוחה מוצלחת של דייסת אורז ובאו-דזי - כיסוני בצק מאודה ממולאים בבשר או בתערובת עשבים וביצה.
הנסיעה ארכה שעתיים, ונדמה היה שככל שאנו מתקדמים, הזיהום באוויר הופך יותר ויותר סמיך. במהלכה שמתי לב שכנראה השארתי את נגן המוזיקה שלי במלון באיזו פינה, ומאוחר יותר בערב הבנתי סופית שהחפץ היקר אבוד לעד. אובדן זה סימן את תחילתו של חודש נוראי בכל הנוגע לציוד, בו איבדתי משקפי שמש, פנס ראש, שני זוגות כפפות, כובע צמר והכי חשוב - שיחון מנדרינית שקיבלתי בירושה מטייל אחר בימי הראשונים בבייג’ינג. על האחרון אני מקונן בראש מורכן.
בתוך חצי שעה מהגעתנו לעיר הבנתי שעיר זו לא זוכה לראות פני זרים לעתים תכופות. תופעת נעיצת המבטים שם היתה המובהקת ביותר בה חזיתי בסין מכל המקומות בהם הייתי עד אותו רגע והרבה אחרי. לכן, היה מפתיע ונחמד לגלות זר נוסף באותה העיר, ולא סתם, אלא יהודי אמריקאי עם תוכניות דומות לשלי. טוני ואני חזרנו מטיפוס על הר גדול המשקיף על העיירה, נוף מרהיב אך לוטה בערפל הזיהום, כשלפתע הוא הסב את תשומת לבי לכך שאינני הזר היחיד בעיר.
תוך עשר דקות שיחה, ארתור (זה שמו) החליט לשנות מעט תכניותיו ולחזור איתי לשינינג, בכוונה שמחר נצא אותה מזרחה ונגיע לאגם נידח. ארתור הגיע לסין לתקופה של חודש עם מצלמה בגודל טלסקופ, ומשימתו העיקרית היתה צילום, במטרה לבנות סט איכותי של תמונות שיסמן את מעברו לצילום מקצועי.
התכנית הייתה להגיע בטרמפים לעיר בשם טיאנג’ון, כחמש מאות קילומטר משינינג, ומשם להמשיך בטרמפים צפונה לכפר הצפוני ביותר שהכביש יקח אותנו. מאותו הכפר נצא ברגל לשלושה ימי הליכה, בתקווה שנספיק להגיע לאגם. הדרך חזור תהיה זהה להלוך מבחינה לוגיסטית.
למחרת בבוקר עלינו על אוטובוס שהביא אותנו לפאתי העיר, ומשם התחלנו לנפנף. ידענו שבסין מקובל לבקש כסף על טרמפים, אלא אם כן מסוכם אחרת, אבל העדפנו ללכת בשיטת הבורות שאומרת לא לומר כלום בדבר תשלום ולקוות לטוב. שיטת העבודה פעלה עד שחדלה מלעבוד. יום שלם מוצלח הסתיים בטרמפ אם אדם שנראה לכאורה בלתי מזיק, אך בסוף הנסיעה גבה מאתנו מחיר שהיה שווה ערך לכל הדרך שעשינו בטרמפים אם היינו עושים אותה באוטובוס. נכנסנו למשא ומתן עם הבחור, אך ארתור חתך את העניין מהר בשני שטרות חדים כתער. נער שסבב את זירת ההתרחשות הראה לו במפגיע סכין בעלת להב בן שלושים סנטימטרים, והוא החליט שעדיף חור בכיס מחור בבטן.
טיאן ג’ון. בור רפש אמיתי. אותו עלם עויין שפגשנו היה מתאבן בלבד לקראת האווירה הקודרת והדכאונית שהעיר הזאת השרתה. הכל חרק שם. ניגשנו לאכסנייה במחיר סביר, ורגע אחרי שזרקנו התיקים על הרצפה ונפרשנו על המיטה, חזרה שוב מנהלת המקום וביקשה את הדרכונים שלנו לרישום בתחנת המשטרה. חשדנים מטבענו בכל הנוגע למסירת דרכון התעקשנו ללוות האישה בתהליך הרישום, מה שיצר בלבול ואי הבנות, שגררו קריאה לשוטר כדי שישליט סדר בבלגן.
באותה שעה היינו צריכים נציג של הרשויות בערך כמו שנזקקנו לתאונה חזיתית, ויחד עם זאת הוא לא איחר להגיע ואף להודיע שאנו נלון הלילה במקום אחר, יקר יותר, כמובן, וגם מטונף. ההתערבות המשטרתית לא הסתיימה בכך. בשיחת טלפון עם דוברת אנגלית הובהר לנו שעיירה זו אסורה לזרים, ועלינו להסתלק משם עם אור ראשון.
אסורה לזרים? אשקר אם אומר שהופתענו. ארתור ידע מראש שהאזור עשוי להיות מוגבל, היות ומאתיים קילומטרים תמימים משם שוכן אתר לניסויים גרעיניים. רק בדיעבד גילינו שעיירה חביבה זו היא גם בת למתקן כליאת אסירים ברמת אבטחה מירבית.
דרישת המשטרה הכניסה אותנו למשבר קטן. אני הבנתי שעלינו לחזור לבירת המחוז ולהפסיק את שוטטותנו שם. ארתור לא היה מסוגל להמשיך בדרך לבדו, ונמלא צער ותסכול - הרי הוא הגיע לסין לחודש אחד במטרה מסויימת, וכל יום שעובר ללא פירות הוא עוד מסמר שננעץ בארון קבורת משימתו. לאחר דיון מחושב והגיוני הגענו להבנה שדרישת השוטרים היתה לצאת את העיר, לא להגיע לבירת המחוז, וכל שוטטות שמחוץ לעיר היא יפה והגיונית. אם ניתפס נעמיד פני עגל. הרי טימטום הוא התכונה הכי נסלחת בקרב אנשי החוק הפוגשים עבריינים, ובמיוחד זרים, בסין. אף על פי כן שום נימוק מפולפל לא מנע ממני לחלום בלילה על מפגשים עם כוחות בטחון הפנים בסין, והשלכותיהם.
בבוקר, בשעה מוקדמת, שעה שהתגנבנו אל מחוץ לעיירה, הכה בנו הקור עמו היינו להתמודד. ארתור, שלא היה מצוייד בשק שינה, כבר הרגיש את הרעד שיגיע עד לעצמות בלילה, כך נדמה לי. מרחבים עצומים נפרשו לפנינו, ומעבר להם רכסי הרים מושלגים. לאחר זמן לא רב של הליכה הגענו לעמדת העצירה וערתנו טרמפ.
אותו בחור טיבטי חביב שהושיע אותנו ממגבלות איטיות ההליכה האנושית לא הסתפק בכך, והזמין אותנו פנימה אל סף ביתו, שעמד בודד בגאון בלב השממה הזאת, כמה מאות מטרים מהכביש הראשי. כובדנו בלחם שהיה להטבל בתה חלב מלא בחמאת יאק, בסוכריות ובקערה מלאה פיסות בשר מבושל למחצה, תאווה לעיניים. כל שהיה שצריך לעשות זה לגרד חתיכה עם סכין וללעוס בכיף. מהאחרון אני נמנעתי.
על משאית הגענו לכפר בשם יאן קאנג צ’ו, שהיה נקודת תחילת הליכתנו. הצטיידנו במעט אוכל וציוד חם נוסף והמשכנו הלאה, מנסים להתחמק מעיניים מביטות של שוטרים, פן נצטרך להסביר את נוכחותנו הלא רצויה במקום. ההליכה נתבצעה בערוץ רחב ורדוד, צבעו חום אדמדם, אפיקי מים בהשקפות השמש נראים כנהרות פלדה מותכת. עדויות מעטות ביותר לנוכחות אנושית. כך צעדנו שעות ספורות, עד שבזמן שעצרנו לארוחה קטנה הבחנו שמהמקום אליו אנו פונים מגיעה אלינו עננות אפורה וסמיכה ומבשרת רעות. החלטתנו למצוא מחסה גובתה בבקתה שאתרנו כמה מאות מטרים מאתנו, ונראתה נטושה למראה.
בדיוק שכבר התרגלנו לרעיון הלינה בבקתה, והשלמנו עם לינה על מצע גללים יבשים כחומר מבודד נשמע שאון מנוע דו פעימי המתקרב למקום. ניגשנו לרוכב שלמעשה ניגש אלינו וקיבלנו את פניו מתוך הנחה שהוא בעל הבית הנטוש. הוגן לומר שהוא לא חלק את התלהבותנו, בלשון המעטה. כשהבין שהתכוונו להעביר לילה בבקתתו הוא החווה בתנועות גוף ונהימות שעלינו להסתלק משם. מתוך רצון למנוע עימות עם אוכלוסייה מקומית עשינו כדבריו והמשכנו הלאה, לעבר אותה עננות מאיימת.
ירידה לצורך עלייה זו הייתה, כאשר כעבור קילומטר בקושי הבחנו במאהל שנראה מאוכלס, על פי העשן המתאבך מן הארובה. כשארתור תחב את ראשו פנימה אל תוך האוהל הוא מיד הוזמן פנימה ואני איתו. הושבנו והוכן לנו תה.
דרי האוהל היו אדם בשנות הארבעים לחייו וצעיר בן עשרים ושתיים. הם היו פועלי תשתית שעבדו על הכביש בקרבת מקום, וייתכן ונשארו לשמור על המאהל, כי הם היו שני היצורים האנושיים היחידים שם. אין גבול לטוב לבם של אנשים, כך מתברר. כששאלנו אותם האם נוכל להעביר שם את הלילה, נענו בחיוב, ואם לא די בכך, באותו הרגע ממש הם החלו להכין את המיטה - כריות שמיכות ואפילו מזרון חשמלי. בזמן שהצעיר עסק בזה, המבוגר הכין ארוחת ערב נפלאה אותה סעדנו עמם.
התעוררנו לבוקר לבן אחר לילה מושלג, שהותיר גבהות נפלאות לבנות, לבנות. המשכנו פנימה למעבר הרים צפוני, לאורך דרך עפר מהודקת היטב, כשהצעיר בינהם מצטרף אלינו ומדריך אותנו, ולוקח אותנו לפינה שמעולם לא היינו מוצאים בכוחות עצמנו, מקדש חבוי במערה תחת הר. המשך היום עשה עמנו חסד וחשף אותנו לגוונים משתנים של שלג לבן נמס ועשב צהבהב.
בצהרי אותו היום החלטנו לחזור אחורה ולא להמשיך. הייתי עייף ומותש, כי למרות כל טרחתם של מארחינו עדיין סבלתי משינה נוראית, ואפילו לא היה בכוחי להחליט אם קדימה או אחורה. ארתור חתך ואמר שנחזור. אני, באדישות הנהנתי לאישור. לא רחוק מנקודה זו, לאחר שבחרנו לחזור, תפסנו טרמפ עם שוטר בגימלאות ברכב מרופט חזרה לכפר יאן קאנג צ’ו, אותו התקשינו לעזוב, היות ואנשי המקום התעקשו להזמין אותנו לתה ולחם יבש, לא מודעים לאפשרות של סירוב. בתום הביקור האנוס עלינו על משאית לטיאן ג’ון הארורה, עליה הנהג וחברו לימדו אותנו כיצד לבטא רצון לשכב עם בחורה בסינית. פשוט היינו חייבים להזמין אותם לארוחת ערב.
בדקות אחרונות של אור יום תפסנו מונית ליציאה מהעיר, ונפנפנו באגודל הישן והטוב. כנראה שפורטונה הייתה איתנו, כי לא נאלצנו להמתין זמן רב. למודי נסיון מאירועי סחיטה קודמים, הקדמנו לומר שאין ברשתונו כסף. הנהג המשועשע אמר שזה לא משנה, הוא לא רוצה כסף. מדובר היה באדם סימפתי ביותר, כי מהר מאד הוא התעניין היכן אנו ישנים, וכשהבין שאנו לא באמת יודעים, הוא הזמין אותנו ללון באוהלו, מגוריו הזמניים באתר בנייה בו הוא עובד בתפקיד ניהולי.
כל המשפחה היתה באוהל, והאם היתה עסוקה בהכנת ארוחה. הארוחה האחרונה שאכלנו שעה קלה לפני כן, שעוד לא התפנתה מהמערכת, לא עניינה אותה בכלל, והיא האביסה והאביסה. הלעיסות התלוו לצפייה בסרט המיותר להחריד “עידן הקרח 3", לא שיש לי תלונות, חלילה, במחשב הנייד שהחזיק האיש ברשותו. את הניגודיות בין הנוף הפראי בחוץ לקידמה הטכנולוגית שבפנים השלימה צפייה בסרט החדש של מסע בין כוכבים.
באמצע הדרך במסענו לשינינג עצרנו בעיר ססגונית, ובה נחה עלי גחמה לנסות להאריך את הויזה שם, כי יש מן הלך רוח נפוץ שכזה בין המטיילים בסין, שככל שהעיר יותר נידחת, כך מתקצרים נתיבי הבירוקרטיה הסבוכים. אולי אם הייתי חושב על הקשר היותי במקום לא תיירותי, פחות ממאה קילומטרים מעיר אסורה לזרים, זה היה נגמר אחרת.
אם כן, כך זה היה: תחילה הם הופתעו לראות אותנו, השוטרים. אחרי שהתעשתו לקחו את שני הדרכונים שלנו לבדיקה במערכת, וכנראה ראו שהעברנו לילה בעיר המגודרת מחוץ לתחום לזרים. כשהם אמרנו לנו שויזה אצלם אנו לא נקבל, ושנאמר לנו לשבת להמתין למרות שכבר לא היה לנו עסק אתם, חששתי שמשהו אינו כשורה. ארתור היה משוכנע שהנה אנו מקבלים ויזה. שגררו אותה לקומה השנייה, שם מתחילה התעסקות עם אורחי התחנה, הבנתי שסופית שאנו מובלים לחקירה כלשהי.
ואכן נחקרנו. נשאלנו על מקום עבודתנו, מיקום מגורינו בישראל ובארצות הברית, עיסוקנו וכמה שפות אנו דוברים. משם הם עברו לשאול מה לעזאזל חיפשנו בטיאן ג’ון, ואיך הגענו ממקום אחד לאחר. כל התקשורת התבצעה דרך מתורגמנית בת המקום, המורה היחידה לאנגלית בכל העיירה, פחות או יותר, שניכר היה שהיא לא ממש יודעת מה לעשות.
היתה זו הפעם ראשונה בחיי בה הופעלה עלי דילמת האסיר. הופרדנו ארתור ואני לחדרים נפרדים, שם הוא נחקר ביתר יסודיות. למזלי מדובר היה בחבורה של חובבנים. ארתור נחקר בחדר המרוחק מהמשרד בו אני המתנתי שתי דלתות, כשדלתו פתוחה, והמתרגמת צועקת בקולי קולות. כשאני נחקרת לבד כבר באתי מוכן, למרות שחקירתי היתה קצרה באופן משמעותי מזו של ארתור. יצאנו את התחנה ברגשות מעורבים. כעס ותסכול על כך שזמן כה רב אבד לנו ועל כך שלא נוכל להמשיך הלאה בטרפים לשיניניג, עקב הוראת השוטרים לעזוב מיד, ומצד שני, הקלה על שבאנו במגע עם אנשי החוק הסיני, נחקרנו על ידם, ויצאנו ללא פגע.
חזרנו לשינינג עייפים וחבוטים, ונחנו ימים מספר. נכחנו בחג הלאומי, ראינו לפחות שלושה סרטים זולים, המתנתי לגלי שתגיע לעיר וממנה נצא לדרך לאמניה מאצ’ן, הקדוש לטיבטים.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם