במבט לאחור: דברים ששמעתי מאשת לוט
"פחדתי שאם אעזוב את העבר שלי מאחוריי לא יישאר ממני כלום", הסבירה אשת לוט לשלי ברעם שיצאה לחופשה בים המלח. "העבר שלי היה כל מה שחשבתי שאוכל אי פעם להיות, את יודעת"
זה היה בצהרי יום שמשי, חמים וקסום. אני שוכבת לי על מצע רטוב של מלח והשמש מייבשת אותי טוב טוב, כמו איזה דג הֵרִינְג. אני עוצמת את עיני מתוך תענוג, ובראשי חולפות להן מחשבות על אירועי השבוע שעבר, קצת ענייני עבודה, לא משהו מיוחד. פתאום מתגנבת אליי לאט לאט תחושה של חוסר נוחות ואני מרגישה שאני לא לבד. אני פותחת את העיניים מעט בחשש, ולא מאמינה למה שאני רואה: לצדי יושבת לה אישה גדולת ממדים, עם שיער חום נפוח, ומסדרת את הציפורניים האדומות שלה בעזרת פצירה קטנה.
אני מורידה את עיני אל פלג גופה התחתון, ואל תוכי מחלחלת מיד ההבנה המזעזעת: האישה הזו עשויה מלח! ועוד לפני שאני מספיקה להגיד משהו היא מושיטה אלי יד מתפוררת ולוחצת את שלי בעדינות. "נעים מאוד, עדית, או כמו שכולם מכירים אותי בשם אשת לוט".
אני מתנערת באחת מהשלווה המנומנמת שאחזה בי רגע לפני כן. "אשת לוט", אני אומרת בתימהון, "מה את עושה כאן?" "מה זאת אומרת", היא עונה באדישות מה. "אני גרה כאן". והיא ממשיכה וממלמלת, כאילו לעצמה, "וזה כל כך מעצבן אותי שאנשים בכלל לא יודעים מי אני וכל גוש אבן שמזדקר כאן בסביבה כמו איזה פאלוס מיד אומרים עליו: זאת אשת לוט, זאת אשת לוט. ממש מעליב".
אני מתחילה לקלוט את גודל המעמד ההיסטורי שאני זוכה לו, אבל מנסה להישאר שוות נפש כדי לא להיראות מתלהבת מדי, ואומרת בקול הכי רגיל שאני יכולה: "תגידי, אשת לוט, אני בטוחה ששואלים אותך כל הזמן ושכבר נמאס לך לענות, אבל מה היה הסיפור הזה עם סדום ועמורה? למה בעצם הבטת לאחור?".
נדמה לי שנגעתי בנקודה רגישה, כי אשת לוט מרכינה את ראשה ומביטה אליי מן הצד בעיניים עצובות, שדמעות מלוחות הולכות ונקוות בן. אחרי כמה דקות של שתיקה עמוקה היא פונה אלי ואומרת: "אני יודעת, אמרו עלי הרבה דברים. אמרו שהסתכלתי לאחור כי הייתי חמדנית ורציתי לראות אם נשאר עוד משהו מהרכוש שלנו. היו כאלה שאמרו שהייתי נורא קמצנית, שלא הסכמתי לתת אפילו מלח לאורחים שלי ולכן הפכתי לנציב מלח. ויש גם פרשנים שהיו קצת יותר סימפטיים שאמרו שהבטתי לאחור כי דאגתי לבנות שלי שנשארו שם עם החתנים שלהן שלא רצו לעזוב."
אשת לוט נאנחת עמוקות וממשיכה: "ככה זה אנשים, אומרים כל מיני דברים. גם לוט בעלי, ותסלחי לי על הרס המיתוס, לא היה בדיוק כזה צדיק גדול. הרי הוא היה מוכן להקריב את הבנות שלנו רק כדי להציל את המלאכים האלה שבאו אלינו הביתה. גם זה לא בדיוק צדק פואטי, את יודעת".
"אז מה קרה באמת?" אני שואלת בסקרנות. " לא זה ולא
"הסיבה שהבטתי לאחור היתה אחרת לגמרי. כשיצאנו מהעיר הבנתי ברגע אחד של בהירות שאולי אפשר להוציא את אשת לוט מסדום ועמורה, אבל אי אפשר להוציא את סדום ועמורה מאשת לוט. פחדתי שאם אעזוב את העבר שלי מאחוריי לא יישאר ממני כלום. העבר שלי היה כל מה שחשבתי שאוכל אי פעם להיות. את יודעת", היא מנמיכה קצת את קולה – "היה הרבה אֶקְשֶן בסדום ועמורה, ואני הייתי אשת חברה ובעלת מעמד.
"אז נכון שהאנשים לא היו רוחניים במיוחד או מכניסי אורחים, אבל שם מצאתי את המקום שלי. וזה הרג אותי לחשוב שאני צריכה לעזוב הכול ולברוח. לא הצלחתי לשחרר. איך אתם אומרים היום – הייתי באטצ'מנט עם הזהות שלי, עם העבר שלי. אז בניגוד לכל הפירושים המעניינים שנתתם למה שקרה לי – בחרתי להביט לאחור כי לא היה לי עוד מה להפסיד. ממילא כבר הרגשתי מתה."
"וואו"... אני מנסה להגיד משהו ולא בדיוק מצליחה למצוא מילים. "זה נורא עצוב, אבל גם מפתיע ודי אמיץ. אולי את לא מודעת לזה אבל היו גם כאלה שהציגו אותך כמו אישה חלשה כזאת שנגררה אחרי בעלה. אבל תגידי", אני שואלת בעדינות, "את לא מתחרטת? לא יכולת בכל זאת להתגבר ולהמשיך?"
"במבט לאחור", אשת לוט אומרת בצחוק וקורצת לי, "אני יודעת שזה היה הדבר הנכון בשבילי. היום אני מבינה שפרידה אמיתית היא בעצם היכולת שלנו להניח לחלק בתוכנו שעדיין אוחז בעבר, ורק אז אנחנו באמת יכולים להמשיך ולהתקדם בחיים שלנו. הייתי מוכרחה להיפרד מאשת לוט ההיא, זו שלא יכולה היתה לצאת מסדום ועמורה. את מבינה?"
"זה נראה לי קצת קיצוני, למען האמת", אני עונה מתוך הרהור. אשת לוט מיטיבה את מושבה על החול המלוח, מתמתחת ואומרת: "ומה איתך?"
"ומה איתי?" אני שואלת בפליאה, כי אשת לוט מדברת אליי כאילו היינו שתי חברות שיושבות בבית קפה. אבל היא ממשיכה ומקשה: "מה עם הסדום ועמורה שלך?"
אני מרימה את גבותיי בתמיהה, ואשת לוט צוחקת: "מה את חושבת, שסדום ועמורה זה רק הסיפור הפרטי שלי? נו באמת, מספיק עם ההתחסדות הזו, הרי לכל בן אדם יש את הסדום ועמורה שלו! המקום הזה בתוכו שהוא מלא ברשמים מהעבר, בתדמיות שהאדם בונה לעצמו ואוחז בהן, ביצרים, בתאוות ובפנטזיות שהוא נאלץ להתמודד איתן - לפעמים גם לא בהצלחה יתרה". והיא לא מרפה ממני, מקרבת אליי את פניה ואומרת: "אז מתי קרה לך בפעם האחרונה שלא הצלחת לשחרר מתוכך את מה שכובל אותך? לא הפסקת להסתכל לאחור והפכת לנציב מלח? נעשית משותקת בלי יכולת לזוז?".
"הממ... אף פעם לא חשבתי על זה ככה", אני עונה בלחש, והסיטואציה הזו נראית לי הזויה יותר מרגע לרגע.
"טוב", אומרת אשת לוט בהחלטיות ומנערת מעליה גרגרי מלח, "עד שתחשבי על זה אני הולכת להשתכשך לי קצת במעיינות החמים של נחל קֶדֶם".
"להתראות", אני פולטת, כולי עדיין תחת השפעת המפגש המוזר הזה, אבל אחרי רגע מתעשתת וצועקת אחריה בבעתה: "אשת לוט, אל תעשי את זה! הרי תִמְסִי כולך!" – אבל אשת לוט לא מביטה לאחור. היא רק מניפה את ידה המתפוררת בתנועת ביטול ואומרת באכזבה קלה: "אז לא הבנת כלום ממה שאמרתי לך, מה?".
שלי ברעם היא מורה רוחנית, סופרת ומטפלת קלינית מוסמכת (M.A), המטפלת במגוון בעיות רגשיות כגון דיכאון, מצבי לחץ ומשבר, בעיות בזוגיות וביחסי הורים-מתבגרים. מסייעת במציאת נתיב חיים רוחני.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם