אווטאר: אגדת אורובינדו
הוא זוהה כהתגלמות אלוהים בגוף אנושי, והיה לדעת רבים אחד מענקי הרוח המרשימים ביותר שצעדו אי-פעם על הפלנטה. האבולוציה של הרוח: סדרה חדשה על שרי אורובינדו
שרי אורובינדו היה פילוסוף, יוגי, מורה, מיסטיקאי, משורר, לוחם חופש ומהפכן פוליטי ותודעתי בן המאה ה-19. חייו הוקדשו לאבולוציה של האדם אל עבר חיים אלוהיים, ורבים רואים בו את אחד מאישי הרוח הגדולים ביותר שחיו אי פעם על הפלנטה. אחד מהישגיו הפילוסופיים הבולטים התגלם ביכולת לשלב את רעיון האבולוציה בעקרונות המחשבה הוודנטית. הוא דחה את הנטייה החומרנית של דרווין, והציג רעיון של אבולוציה של הרוח הכרוכה בזאת של החומר, אך מקדימה אותה: עבור אורובינדו האבולוציה של החומר היא תוצאה של האבולוציה של הרוח.
אורובינדו שייך תמיד לעתיד. הוא השליח שלו, ודמותו מתווה את הדרך להבנה של עתיד אנושי שעשוי להיות מזהיר. זה ככה מפני שבמובן מסוים, יוגים כמו אורובינדו אינם חיים בזמן ליניארי של עבר-הווה-עתיד. הם הגיעו לגובה ממנו הם יכולים לחוות את שלושת הזמנים בו-זמנית, ועל כן העתיד אינו עבורם אינו אלא רכיב ברגע הזה.
הוא נולד בכלכתה, הודו, ב-15 באוגוסט 1872. בגיל 7 עבר עם משפחתו לאנגליה. בן 11
היה כשפרסם את השיר הראשון שלו - "אור". שנים אחדות מאוחר יותר התעורר בו להט להביא לשחרורה של הודו משלטון המנדט הבריטי של אותם ימים. ב-1892 סיים את לימודיו בקיימברידג’, והחליט לחזור להודו. כשירד מהספינה במומבאי, לאחר מסע ממושך, עבר את החוויה הרוחנית המשמעותית הראשונה שלו. השלווה שמילאה אותו בעקבותיה נמשכה
במהלך 13 השנים הבאות עבד אורובינדו במדינת בארודה כפרופסור (מורה) באוניברסיטה מקומית. ב-1906 עזב את משרתו, עבר לכלכתה ונעשה לאחד ממנהיגי התנועה הלאומית ההודית, שניהלה מאבק אידיאולוגי לשחרור הודו משלטון הבריטים. כעורך עיתון מקומי פרסם מאמרים אחדים הקוראים לשחרורה של הודו, ולמרות אזהרות ששוגרו אליו בדבר הסכנה שיואשם בהסתה, המשיך אורובינדו במאבקו.
ב-2 במאי 1908, בשעה חמש בערב, התפרצו שוטרים בריטיים למשרד שבו עבד אורובינדו באותם ימים. הוא נלקח קשור ואזוק לתחנת המשטרה, בחשד למעורבות בארגון פעולות טרור, הסתה והמרדה. הוא נשלח למעצר בכלא אליפור שבפאתי כלכותה, ונותר שם משך שנה אחת – במהלכה נערך משפטו. בתא המעצר קרא אורובינדו את הבגווד-גיטה והאופנישדות (כתבי קודש הינדיים), והרבה למדוט ולתרגל יוגה. במהלך התקופה הזו חווה כמה מהחוויות המיסטיות המכוננות, שישפיעו לאחר מכן על חייו. הוא תיאר כיצד ראה את האלוהות בכל: באסירים, בסוהרים, בסורגי הכלא ובעצים. גם השופט ועורכי הדין נגלו בפניו כצורות שונות של האלוהות האחת.
במאי 1909 שוחרר אורובינדו וזוכה מכל ההאשמות נגדו. במשך חודשים לאחר שחרורו המשיך לפרסם מאמרים ולנאום למען שחרורה של הודו, בגינם נרדף על ידי הרשויות וזכה לכינוי "האדם המסוכן ביותר שאיתו עלינו לבוא בחשבון" – מפיו של לורד בריטי. אך אורובינדו זוכה פעם אחר פעם, בנימוק של חוסר ראיות. בשלב מסוים הבין שעליו להימלט, מחשש שייאסר שוב, ועבר לקולוניה צרפתית בפונדיצ'רי שבדרום הודו, שם הקדיש עצמו לחלוטין לעבודתו הרוחנית.
זמן קצר לאחר שהגיע לפונדיצ'רי כתב אורובינדו: "ניתן לומר שהסהדנה (התרגול הרוחני) הסובייקטיבי שלי קיבל את חותמו הסופי. זה התרחש בזכות שכלול שלו, על ידי הבנה ממושכת ושהות מתמדת בפארהברהמן (ההוויה העילאית; אלוהות סופר קוסמית; המוחלט חסר המרחב והזמן) - במשך שעות רבות.
"מאז", הוא ממשיך "האגואיזם מת בי לתמיד, מלבד ה'אנמיה אטמה' – האני הפיזי שמחכה להבנה אחת קדימה לפני שהוא משתחרר לחלוטין מביקורים שמופיעים מפעם לפעם, או מנגיעות חיצוניות של הקיום הנפרד הישן. הסהדנה העתידית שלי היא לכל החיים. זהו ידע פרקטי וכוח נשמה - לא ידע הכרחי או כוח נשמה כשלעצמו שכבר השגתי, אלא ידע וכוח נשמה שהתבססו באותו אני פיזי, ומכווננים לעבר עבודתי בחיים האלו. אני מקבל מושג ברור יותר של עבודה זאת, ובנוסף אעביר לך חלק מהרעיון הזה: משום שאתה רואה בי מרכז, עליך לדעת מה עשוי להיות מוקרן מהמרכז הזה".
בפתיחת חיבורו "החיים אלוהיים" (the life divine), אחד מספריו המוכרים ביותר, אורובינדו כותב: "הרעב לידע עצמי נמצא עמוק בתוך התודעה האנושית, והוא התקווה לעתיד טוב יותר. העולם חי בתוכנו, חושב בתוכנו, מבנה עצמו בנו - אבל אנו מדמיינים שאנחנו אלה שחיים, חושבים ונעשים נפרדים על ידי עצמנו. אנחנו לא רואים את העצמיות חסרת הזמן שלנו, את המודעות הגבוהה שלנו, את הנשגבות שלנו, את האני הלא מודע שלנו - לכן אנחנו לא רואים את האני האוניברסלי. זה לבד מציל אותנו מהבורות – אי הידיעה שמלאה ברעב ובדחפים נחותים בלתי נשלטים, בדרך להבנת השגת האני וידע שנוגע לאני.
בהמשך אותו ספר כותב אורובינדו: "הרעיון המוקדם שהעסיק את האדם בהתעוררות מחשבותיו, נראה כעיסוק האולטימטיבי והבלתי נמנע. הוא שרד תקופות ארוכות של ספקנות וחזר בתום כל תקופת שכחה, והוא גם הגבוה ביותר אותו מחשבתו יכולה לחזות. הוא ממוקד בגילוי האלוהות, בדחף אל עבר השלמות, בחיפוש אחר אמת טהורה ואושר לא מעורבב, ובתחושה הנסתרת של האלמוות. ההופעה העתיקה של הידע האנושי הפכה אותנו לעדים לשאיפה המתמדת הזאת. אנו רואים היום אנושות שבעה אבל לא מסופקת... הנוסחה המוקדמת של החוכמה מבטיחה להיות האחרונה: אלוהים, אור, חופש, אלמוות.
אורובינדו כותב בעניין זה, כי: "המטרה היחידה של היוגה שלי היא התפתחות עצמית ופנימית, שתאפשר למי שיתרגל אותה לגלות את האני האחד הקיים בכל, ולפתח תודעה גבוהה יותר מזאת המנטלית: תודעה רוחנית סופר-מנטלית, שתביא לטרנספורמציה ולגילוי אלוהותו של הטבע האנושי".
ב-1926, בעזרתה של האמא, ייסד את האשראם בפונדיצ'רי. תוך זמן קצר התקבצו אליו רבים שהגיעו מכל רחבי הודו, כדי לפגוש את אורובינדו. הם זיהו אותו כ"אווטאר" (התגלמות אלוהים בגוף אנושי).
לאורך רוב שנות חייו נהג אורובינדו להקדיש 16 שעות מדי יום לכתיבה והותיר אחריו כ-30 ספרים. החוויות הרוחניות אותם הוא מתאר בספריו, הן תוצאה של עשרות שנות לימוד, מדיטציה וחקירה עצמית אינטנסיבית. בשנות חייו האחרונות חלה אורובינדו, וסבל מאי-ספיקת כליות. הוא סירב לקבל עזרה רפואית."אינני רוצה טיפול" אמר, וכשנשאל "למה" השיב: "אינני יכול להסביר, אתם לא תבינו"..
ב-5 בדצמבר 1950, בשעה 01:26, עזב את גופו במודע אל עבר הסמדהי האחרון – המאהסמדהי.
למאמר של אורי לוטן על אורובינדו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם