כתב ויתור: פרשת בהר-בחוקותיי
בבודהיזם לא מוצאים טעם רב בחפירות בסגנון "למה כך וכך קרה לי בחיים", אלא מנסים להתפייס עם מה שקרה, לוותר ולהמשיך הלאה, חופשיים. ככה אנחנו נהפכים בעצמנו לסוג של הר סיני
פרשת בהר מפורסמת בעקבות השאלה ששאל רש"י, ונחקקה בתרבותנו בביטוי: "מה עניין שמיטה להר סיני". רש"י שאל את השאלה כי הוא שם לב שכל המצוות ודקדוקיהן השונים נאמרו כבר בהר סיני. ואם כך, מדוע בחרה התורה לחזור בפתח הפרשה שלנו שוב פעם על נושא השמיטה? תשובתו נמצאת בגוף השאלה, כי זוהי לא שאלת "למה" קלאסית, אלא שאלה רטורית, או במילים אחרות: הרמה לצורך הנחתה.
על פי רש"י, נושא השמיטה משמש דוגמא והוכחה לכלל מצוות התורה, שכבר נמסרו בהר סיני על פרטיהן ודקדוקיהן. בבודהיזם לא מוצאים טעם רב בשאלת ה"למה", אלא יותר בשאלת ה"איך". כלומר, מוטב לא להיות תקועים בשאלה "למה כך וכך קרה לי בחיים", אלא לבחון איך אפשר לשנות את הדרך על מנת שזה לא יקרה שוב, כדי לשפר את החיים, להתפייס עם מה שקרה ולהמשיך הלאה חופשיים יותר מתוצאות אותו אירוע שהתרחש ונמוג. לעומת זאת, בבודהיזם מוצאים המון טעם בסוגיית השמיטה, או כפי שהיא נקראת בשפה הפאלית, "נקהאמה" - וִיתוּר . זהו וִיתוּר מתוך בחירה וראייה נכונה, הנובע מתוך נטישה של התנהגויות שליליות ומחשבות מזיקות ונחשב לאחת מעשר המעלות שהבודהה מציע לפתח.
אם כך, כדי להמשיך את שאלת רש"י בטוויסט בודהיסטי, יש לשאול מה אפשר לקחת מהחיבור בין הר סיני לרעיון השמיטה. הר סיני הוא דימוי לתורה, והוא גם דימוי למפגש מלא העוצמה בין העם לבין אלוהיו. הוא מלא עוצמה עד כדי שנכתב עליו: "וכל העם רואים את הקולות". תארו לעצמכם קולות חזקים ומשמעותיים עד כדי שהם חוצים את תחומם ואת צורתם ,ונהפכים לדבר קונקרטי שאפשר בו בעת גם לשמוע וגם לראות. אם גם לכם קשה לדמיין מה זה לראות קולות, תחשבו על בטהובן. איך הוא הצליח ליצור את יצירותיו המהפכניות ביותר דווקא לאחר שאיבד את שמיעתו? ואם זה עדיין קשה, חיזרו לשאלת הזן המפורסמת ביותר: "מהו הצליל של מחיאת כף אחת".
הר סיני הוא נקודת המפתח לאמת שנשמעה ונתגלתה, הוא הסיבה בגינה העם היהודי כרך את עצמו באלוהים האחד. ולמרות המוצקות הזו, למרות שהר הוא סמל לדבר הכי קבוע שקיים, למרות זאת ואולי בזכות זאת, מיד אחרי פתיחת הפרשה המזכירה לנו את הקביעוּת הקדושה והיציבות הנצחית מגיעות שוב ההוראות על השמיטה. שמיטה של הקרקע, שמיטה של חובות, שמיטה של בעלות על עבדים וכמובן התזכורת התמידית, המקורית אם תרצו, על שמיטת המלאכה שאלוהים עשה כשברא את העולם: היכולת שלו לשמוט את בריאת העולם ולנוח בשבת.
הפסיכולוג אריך פרום כתב בספרו "מנוס מחופש", כי רעיון הברית בין האדם לאלוהיו מכונן, למעשה, את אחד הצעדים המכריעים בהתפתחות הדת היהודית. כי זהו צעד שמכשיר את הדרך לקראת
החיים שלנו הם ריקוד עדין בין הרי סיני למיניהם - כמו היסטוריה, הורים, אמונות חברתיות ודעות - לבין האפשרות לשמוט את כל אלה, להתרחק מהם ולייצר לעצמנו כיוונים חדשים ושונים בתכלית. אך את זאת עלינו לעשות מתוך הבנה שצעדינו החדשים תמיד מתבססים על הקודמים, וכי גם אם נרצה נוכל לחזור אל חיינו הישנים ולהמשיך אותם בדיוק כפי שהם נמסרו לנו.
אלמנט הבחירה החופשית, המרד או השחייה כנגד הזרם הם קריטיים. הם אלו שמסייעים לנו להשתחרר מה"סבל" המפורסם עליו דיבר הבודהה. ההיאחזות בדברים היא הסבל, ולא הדברים עצמם. גם הקביעות איננה הצרה, אלא התשוקה להיאחז בקביעות היא המייצרת סבל. בניגוד מכפי שנהוג לחשוב, הבודהיזם איננו מתנגד לביטחון או לצבירת נכסים, אפילו לא לקיום מצוות: הוא יוצא כנגד התלות בנכסים, נגד התשוקה לביטחון שיכולה להטריף את דעתנו ולחמש את סביבתנו, ונגד הצמא המנהל אותנו ונאחז בכל מה שצוין לעיל.
המדיטציה מסייעת לנו לחוות שחרור מההיאחזויות, מאפשרת לנו לנטוש את הסבל, את האני הפנימי שכל הזמן נמצא במרדף אחרי מה שאין לו. המדיטציה מאפשרת לנו להתרחק מכל ה"תמונות" המהוות את הכרת עולמנו, בדיוק כמו חוקי השמיטה, המראים לנו שזה אפשרי "לקרוא דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יושְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". תארו לכם את משמעות חילופי הרכוש, ומילא רכוש - בתים! להתאמן על כך שהעולם שיצרנו לא שייך לנו. דמיינו מה המשמעות של לא לעבוד את הקרקע במשך שנה, לא לזרוע, לא לזמור, לא לקצור, אלא רק לתת לה לנוח, לסמוך שיתקיים הפסוק מהפרשה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂובַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".
מורה הדהרמה, ג'ק קרונפילד, אמר בראיון לתומר פרסיקו, כי "המסורת הבודהיסטית מאד מאד פרגמטית. אין לה הרבה עניין בשאלת השאלה 'למה', כי השאלות הללו הן אינסופיות. מה שברור הוא שקיים סבל, שקיימות סיבות לסבל (חמדנות, שנאה, בוּרות), ושישנה דרך להשתחרר מזה ולחיות בחירות ובשלום".
ואפרופו שלום. לאחר שפרשת בהר מלמדת אותנו את עיקרון השמיטה המבורך והקשה ליישום, פרשת "בחוקותיי", מביאה פסוקי ברכה שכביכול קל ליישם. רוב הברכות עוסקות בשגשוג כלכלי ובביטחון מדיני וצבאי, מה שלכאורה מרחיק אותנו מחיי חירות אמיתיים, אבל מעל ברכות השפע הכלכלי והביטחוני ניצבת ברכה אחת איתנה, והיא ברכת השלום: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".
ברכת השלום הזו היא כמו תיאור של מדיטציה. היא מאפשרת לשכב או לשבת ללא חרדה, להיות במצב בו אנחנו לא מפחדים משום דבר. לא מחיות טרף שפעם היה חשש אמיתי מפניהם, לא מההיסטוריה שיצרה אותנו, ובעיקר להיות נטולי פחד מעצמנו. במדיטציה אנחנו מתכנסים ומתמסרים לנתינת השלום של אלוהים ונפגשים עם הגרעין הנקי שוחר השלום איתו נולדנו. מטפחים אותו, נותנים לו לחלחל בתוכנו מבלי להיאחז ברכוש "שלנו", באהובים "שלנו" ובזיכרונות "שלנו".
אנחנו יוצרים שלום בארצנו הפרטית. אנחנו מוותרים על כל המחשבות השליליות השופטות אותנו, על התשוקות שמרחיקות את עצמנו מעצמנו במחול שדים שאין לו סוף. אנחנו נהפכים בעצמנו לסוג של הר סיני. לא משנה מה ינסה לטלטל ולעצב את ההר שלנו, הוא נשאר בשלו עם הגרעין החיובי שבורא שלום וכוונות טובות. גרעין שהוא חופשי עד כדי שהוא יכול להיות חופשי אפילו מאלוהים עצמו.
שתהיה שבת של ויתור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם