וזהו סוף הפרשה: פרשת שלח לך

אני קוראת את שְׁלַח לְךָ כציווי לשלוח את עצמך, מתוך אמון במסתורין שנקרא החיים. זו הייתה אחת הסיבות שהעלו אותי על דרך התרגול שלב לבו הוא החופש. פרשת השבוע האחרונה של אביגיל גרץ

אביגיל גרץ | 4/6/2010 9:33

פרשת שְׁלַח לְךָ מפורסמת בשל פרשת המרגלים הנפרשת בה. אלוהים מצווה על משה: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נותֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - ומשה מחליט לשלוח כוח חלוץ, משלחת המונה נציגים מכל שבט, אשר תפקידה לבדוק מה יש בארץ שהם צועדים אליה רק מכוח השמועה והזיכרון ההיסטורי. משה מתדרך את שניים-עשר המרגלים בחוכמה. הוא לא מצייד אותם בכלי נשק, אלא מסביר שהוא רוצה לקבל רשמים מהארץ, על אודות האנשים בה והערים שבה - או בניסוחו הפיוטי של משה:

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ
הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה,
הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה,
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

ארבעים יום בני ישראל מחכים למרגלים שישובו עם הדיווח שיקבע את חייהם. בפעם שעברה, כשהם חיכו ארבעים יום ללוחות הברית, זה נגמר בבכי. הם עשו את עגל הזהב וחטפו על הראש. הפעם ההמתנה עוברת בשקט, ויש לנו מה ללמוד מהם - כי האמת היא שאנחנו מבלים המון זמן בחיינו בהמתנה.

אולי אנחנו ממתינים כל-כך הרבה מפני שכמו משה אנחנו שולחים מרגלים למשימות שהיינו רוצים לעשות בעצמנו צילום: SXC

מה שהסבלנות חושפת

תמיד נדמה לנו שהחיים המודרניים היטיבו עימנו, אבל הם הביאו גם את בשורת ההמתנה המייגעת. אנחנו עומדים באינסוף תורים. בדואר, בפקקים, בסופּר ונשים מוצאות עצמן מחכות אפילו בתורים לשירותים. בצורה אחרת, אנחנו ממתינים לבשורת קידום, להצעת נישואין (שוב, בעיקר נשים) - או לאינטרנט שימהר כבר, ובעצם לְמה אנחנו לא ממתינים? - וזה לא שפעם לא היו מחכים למרק הירקות שירתח, אבל אופי החיים לא היה כל-כך תובעני, לא היה לאן למהר ואנשים היו יכולים להעסיק את עצמם בטבע או בדברים אחרים וידעו לחכות בסבלנות. ומילא זה, ליהנות מהסבלנות וממה שהיא חושפת, מהזמן שעובר עד שכל הבית או האוהל מתמלא בניחוחות.

מחכים שמשהו יקרה. עברי לידר - בתי קפה

השיר בתי-קפה של עברי לידר עם המילים: "לפעמים נראה שכל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה, לחכות שמשהו יקרה" מציע לנו לשים לזה לב. גם סמואל בקט, במחזה המופתי שלו "מחכים לגודו", הראה את גיבוריו כלואים במצב ההמתנה שלהם, לא מקבלים אותו ולכן כל-כך סובלים ממנו. כשהם מוצאים דרכים להעסיק את עצמם הזמן באמת עובר מהר יותר, אבל כל היזכרות שלהם במר גודו שמבושש לבוא רק מכאיבה להם ומזכירה את התקיעות שלהם.

צריך להיזהר שהחיים שלנו לא יעברו בדיוק כך, באבסורד ההמתנה למוות. צריך לראות איך אפשר למלא את החיים בתוכן, כלומר למלא את החיים האלו של ההמתנה במשהו שיצדיק אותם. הדרך הכי קלה לעשות זאת היא כמובן לחזור במודעות לרגע הזה. לא להעביר את הנסיעה מתל-אביב לחיפה

בציפייה להגיע כבר, אלא דרך הריכוז בנשימה לשים לב מי נמצא איתי בדרך ומה אני רואה מהחלון.

בכל מצב של המתנה בו אני נזכרת בנשימה מתגלים לי דברים מופלאים. פתאום אני רואה את הלחץ של האנשים, או איש שקם לכבוד אישה מבוגרת או סתם את השמחה של חיילת שחוזרת הביתה. עולם שלם מתרחש בזמן שאנחנו מחכים להגיע לדבר הבא. והדבר הבא הרי אף פעם לא מגיע באמת, כי מייד אחריו יש את הדבר הבא. אבל חיים של מדיטציה, של התבוננות בנשימה, מחזירים אותנו שוב ושוב לרגע הזה, שהוא כל-כך מלא ומלמד.

שלח לחמך

בני-ישראל מזכירים לי את עצמי, כשהייתי מחכה להוריי שישובו ממסעותיהם בחוץ-לארץ אבל בעצם יותר חיכיתי למתנות שיביאו. ובאמת, הדבר הראשון שהעם רואה הוא את המוט, אשר מצדו האחד אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים וּמצדו השני מִן הָרִימּונִים וּמִן הַתְּאֵנִים. למרות התשורות שהפכו ברבות הימים למותג, מתברר שעשרה מרגלים מוצאים את הארץ רעה ורק שניים מהם, אחד בעל השם המשעשע כלב בן יפונה והשני יהושוע, אהבו את הארץ עד כדי כך שאמרו עליה: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאוד מְאוד, וכמובן הוסיפו שהיא זָבַת חָלָב וּדְבָש.

ואולי אנחנו ממתינים כל-כך הרבה ומרגישים שהזמן נוזל לנו בין האצבעות מפני שאנחנו שולחים אנשים אחרים למשימות שאנחנו היינו רוצים לעשות בעצמנו. מרחיקים מעלינו בכל מיני אמתלות את הדברים שהכי היינו רוצים לעשות. מסתמכים על מרגלים שידווחו לנו איך היה בדרום אמריקה או בשיעור יוגה או בטיפול כלשהו כדי לפסוק, "אה, זה לא בשבילי", או "אין לי מספיק כסף" או "אחרי שאני ארזה".

הצירוף שְׁלַח לְךָ מזכיר את מה שכיוון אליו קוהלת כשאמר: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרוב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. כלומר תתנסה, תנסה, שלח את עצמך לדברים מבלי לדעת לאן הם יתגלגלו, לפעמים אפילו בלי לדעת מה בדיוק המטרה שלך. לסמוך על כך שדלתות ייפתחו במקום בו לא היו דלתות. שלח לחמך כי יום יבוא ובצורה מסוימת, כשכבר ברור שזה לא יהיה אותו לחם ששלחת - אתה תמצא אותו, משהו ממנו יחזור אליך.

שליחת הלחם או את עצמנו מבטאת אמון מוחלט בטבעו של העולם, אבל גם בעצמנו. לא יחסר לנו דבר אם נשלח את היצירה או את האמירה שלנו החוצה. ג'וליה קמרון, שכתבה את "דרך האמן" המצוין, מספרת שאנשים שלא מאמינים בפוטנציאל האומנותי שלהם תמיד אומרים לה: "את יודעת בן כמה אני אהיה עד שאדע באמת לנגן על פסנתר / לשחק / לצייר / לכתוב מחזה ברמה סבירה?" והיא תמיד משיבה: "כן... תהיה באותו גיל גם אם לא תלמד".

איך שלחתי את עצמי, ולאן

שְׁלַח לְךָ גם מזכיר את הצירוף לֶךְ לְךָ. הפרשנות החסידית רואה את ציווי ההליכה של אלוהים לאברהם כציווי לצאת למסע רוחני, לך-לך לעצמך. ובעקבות זאת אני קוראת את שְׁלַח לְךָ כציווי לשלוח את עצמך. כל אחד צריך לעשות את הדרך של עצמו, ולא לשלוח אחרים. המדרש אומר שאברהם הכיר מעצמו את אלוהים, ושלא היה אדם שלימד אותו איך להכיר את המקום אלא הוא מעצמו למד. הלימוד העצמי, מהניסיון האישי, הוא עמוד התווך של התרגול הבודהיסטי.

מלבד האמון וההתוודעות לכך, או כפי שקמרון אומרת: "כל אחד מאיתנו נושא חלום חבוי, המחכה להתגשם. הזדמנות זו תגיע רק אם נאזור אומץ, נכיר בחלום ונאמין בביטחון בהכרה זו" - ישנו החלק המעשי. תמיד מגיעה נקודה שבה במקום לשלוח את הלחם, צריך לעשות אותו. אבל לעשות אותו בשביל העשייה, כמו לנסוע לחיפה לא בשביל להגיע לחיפה אלא בשביל לנסוע. זה דבר מהפכני.

ב-2002, הרבה לפני שעליתי על דרך הבודהה, חלמתי שיהיה לי טור פרשת השבוע במקומון נחשב שכתבתי בו מפעם לפעם. רציתי שזה יהיה טור שיחבר את חיי הרווקות האורבניים שלי לפרשות השבוע, אבל כל הניסיונות לא צלחו והחיים השתנו - ובכל זאת משהו מהחלום נשאר. לפני שנתיים החלטתי לכתוב לעצמי באתר משלי על החיבורים בין פרשת השבוע לחיים העכשוויים והפחות סקסיים שלי. והנה, יום אחד קיבלתי את ההצעה שכבר שכחתי שייחלתי לה: לכתוב באופן מקצועי, פה בנרג'י. חוויה שבתחילה חששתי ממנה ואף היו לי תירוצים של נסיעה ושל התרחקות מהעולם היהודי, אבל בסופו של דבר לקחתי אותה והיא לימדה אותי דברים שאני עדיין מעכלת.

ועכשיו עברה שנה שלמה. התחלתי בפרשת קורח, הפרשה הבאה עלינו לטובה, והנה עכשיו אני מסיימת. הרוח הזו של לשלוח את עצמך מתוך אמון במסתורין שנקרא החיים הייתה אחת הסיבות שהעלו אותי על דרך התרגול הבודהיסטי. תרגול שלב לבו הוא חופש. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אין מילה מדויקת יותר. חופש להיות מבולבלת, רכה, גבוהה. חופש לומר לא. וגם כן. חופש להשתנות ולגלות את האומץ להיות מי שאני, וכן גם החופש להבין את פרשות השבוע היהודיות בדרכי, לכעוס או לאהוב אותן, בהתאם למה שהן מספרות לי ברגע הנוכחי. וכל זה מבלי לחשוש איך זה יתייג אותי חברתית, או שזה יחזיר אותי אחורה לילדה המרדנית שהייתי במשפחתי. להיות איתן כי הן חלק מהזהות שלי, לדרוש אותן וגם לשלוח אותן לדרכן כשמגיעה העת.

תודה רבה לכל הקוראים והקוראות, ולאפשרות שניתנה לי לתפוס חלקיק בארון הספרים היהודי הווירטואלי.

שתהיה שבת של שליחת עצמנו למקומות טובים.