אישה סוטה: פרשת נשוא
בלבה של הפרשה הכי ארוכה בתורה רובצת אישה סוטה. ככה קראו פעם למי שבוגדת בבעלה, אבל בעצם היא בעיקר משל למה שהבודהא סימן כאחד הרגשות המטרידים העוכרים את תודעתנו: הקנאה
הוא יקרא את פירוט תפקידיהם של משפחות הלויים ואת האבחנות השונות בנושא גזל. הוא ישיר בטעמים עליהם התכונן כל השנה גם את פירוט החוקים שמקבל על עצמו אדם שנודר להיות נזיר, גם את רשימת קורבנות שבטי ישראל וגם את ברכת הכוהנים שהפכה למילים שבהן מברכים הורים את ילדיהם בכל ערב שבת.
ואם לא די בזה, באמצע הפרשה מוכמן הדובדבן, או אולי המוקש, או אם תרצו - הקטע שגרם לאחיין שלי לשאול אם באמת הוא מוכרח לקרוא הכול כולל הכול בפני חבריו ובני משפחתו. זהו הקטע הידוע בכינויו "פרשת האישה הסוטה", ומספר על מקרים בהם אדם חושד כי אשתו בוגדת בו. בלשון התורה זה מנוסח כך: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לא נִטְמָאה".
כלומר, גם במקרים בהם "שָׁכַב אִישׁ אותָהּ שִׁכְבַת זֶרַע" וגם במקרים בהם "טְהרָה הִיא", הבעל יכול לשלוח אותה לכהן לבדיקת חפות או אשמה. הבדיקה נערכת בעזרת הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים, המורכבים מכל האפר והפסולת של קורבנות המשכן. לאחר שהכהן פורע את ראשה, האישה צריכה לשתות את המים האלו ולהמתין. אם החשודה לא עומדת בתהליך, בטנה צָבָה (מתנפחת) והיא נופלת - היא נמצאת אשמה ועל כן מקוללת. אם היא עומדת בתהליך המשפיל והאכזרי שהמחקר מראה שאפשר למות ממנו, היא נמצאת נקייה ונשלחת הביתה.
כן, פרשת "סוטה", שזכתה למסכת שלמה בתלמוד, היא פרשה לא נעימה. אבל כמו שאחותי אמרה לבנה, אין מה לעשות, יש לנו בתרבות גם דברים לא נעימים. זהו, כמובן, תהליך שהתאים לתקופה ההיא ולא משהו שהשתמר בתרבות שלנו (לפחות לא באופן פורמלי) - אבל לפני שאנחנו מביטים על הסיפור כעל דבר מה פרימיטיבי, אולי כדאי שנראה את נקודות הדמיון לימינו ונבדוק מה נותר ממנו בחברה המודרנית.
הקנאה קיימת משום שאיננו לבד בעולם
הנשיקה. ציור של גוסטב קלימט
משווים, בודקים, חומדים, רוצים, שונאים
בסופו של יום, זהו סיפור על קנאה ועל המקום שהיא עלולה להביא אותנו אליו. גם בימינו לא חסרות האשמות של בעלים ונשים בבגידה, בהפרעות נפשיות של "קינאה חולנית" ובבילוש שלפעמים גובל בפלילים. בבסיס הסיפור עומדת רוח הקנאה, והיא ממש לא נותרה אי שם בספרים הרחוקים ובטקסים הקדמוניים. היא חיה כאן, איתנו, נישאת ולפעמים אף מטופחת על ידי התרבות בה אנו חיים. רגשות קנאה לא נעצרים בין בני זוג. הם נמצאים בכל אזור של מפגש אנושי, אפילו - כפי שפרויד ולפניו האחים גרים ב"שלגייה" תיארו - בהורה המקנא בילדו.
רגשות הקנאה לא נעימים. שיר השירים תיאר אותם כלהבות השאול, ובכל זאת הם נוכחים בחיינו כמעט מדי יום, ולצערי יש אנשים החווים אותם כל היום. הקנאה קיימת משום שאיננו לבד בעולם. בעצם, ספר "בראשית" מספר לנו שגם אם היינו רק שני אחים בכל העולם כולו, עדיין הייתה מגיחה הקנאה. ולראייה, כבר בדור השני של המין האנושי קין קינא בהבל על כך שהאלוהים שעה דווקא למנחתו ורצח אותו.
גם הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הראתה שצרוּת עין מעלה בנו משאלה להרוס מישהו שיש לו דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו. האם הקנאה לכשעצמה היא שלילית, או העובדה שאנחנו מוצאים את עצמנו משווים, בודקים, חומדים, רוצים את מה שיש לאחר, שונאים את האחר בגלל שלו יש ולנו אין וכו'
- היא זו שגורמת לנו סבל? ומילא הנוכחות של הקנאה במערכת הרגשית שלנו, מה אנחנו עושים איתה? לאן היא מובילה אותנו, מלבד למדורי הרכילות המספקים לנו דרך ממוסדת לבטא את רגשות צרות העין, מבלי שתתעורר בנו יותר מדי אשמה.
אפשר להסיק מכל זה ולסכם שיש משהו טבעי בלחוש את הרגשות הקשים האלה. השאלה היא רק המינון. אבל אפשר ללכת בעקבות הבודהה, שכלל את הקנאה ברגשות המטרידים העוכרים את תודעתנו - ולשים לזה קץ. לא קץ להופעת הקנאה, אלא לנטייה הלא מודעת להזין אותה באנרגיה וביכולת להשפיע על המחשבות, על המילים ועל הפעולות שלנו. להפסיק לזרוע באופן קבוע זרעים של סבל ובלבול, הן בתת המודע והן בחיים. להבין שהמקור לחשדות של בעל באשתו או שלנו באחרים נמצא בתוכנו ולא בהכרח במציאות הממשית מחוצה לנו.
כל מי שפיתח לעצמו סיפור קנאה, יודע כמה קל להזינו. מהרגע שהחלטנו שפלוני יותר מוצלח מאיתנו, כל דבר שיקרה לו (אפילו אם הוא ידרוך על ערימת חרא) - ייראה לנו חיובי, ונרגיש שהוא בא על חשבוננו. תרגול המדיטציה מכוון אותנו להיות במקום שקודם כל מבחין בהופעתם של הרגשות. הבודהה לימד שהרגשות המטרידים יכולים לבוא לידי ביטוי ב-84,000 שילובים שונים, ולמרות שהם נתונים בשינוי מתמיד, בכסות שונה, אנחנו תמיד מתייחסים אליהם כאל אמיתיים ומאמינים להם.
הפרפר והציפור, ראש בראש
המודיטה של אווה קאסידי. איך אפשר שלא לשיר?
האמת היא, שכשרגש מופיע אנחנו בקושי מבחינים ברגע הגעתו ובטח לא ברגע הסתלקותו. התרגול מאפשר לנו להתחיל לקחת אחריות על דפוסי ההתנהגות של ההרס העצמי שלנו, והמדיטציה מאפשרת לנו להתבונן בעולם שמחוצה לנו בבהירות. אני זוכרת בבירור מתי התבהר לי האבסורד שבקנאה. זה היה בקורס מדיטציה בעין דור, בתקופת הפסח, כלומר בתקופה בה הטבע נמצא בשיאו. תרגלתי מדיטציה בהליכה, והנה נקרה בדרכי פרפר יפהפה. הסתכלתי עליו רוקד לפניי, כשלפתע הגיחה ציפור יפה וכמו חתכה את המסלול שלו. חייכתי והבנתי שהפרפר לא מקנא בציפור שגנבה לי את תשומת הלב, והציפור לא מקנאה בפרפר שהוא יפֵה ממנה.
קנאה היא טבעית רק בראש שלנו. היא נובעת מתפיסה שיש עושר, או אושר מוגבל. שאם מישהו קיבל משהו (למשל, אלוהים קיבל את מנחתו של קין) הרי זה בא על חשבוני. אך מלכתחילה ברור שהמצב אינו כזה. גם הציפור וגם הפרפר יפים, וכמו שאומרים, יש מספיק לכולם. אולי אלוהים התכוון לקבל גם את מנחתו של קין? גם היופי של שלגייה לא בא על חשבון אמה החורגת. היא לא לקחה כלום מיופייה. לכל אחת יש את היופי שלה.
הבודהה הגדיל לעשות. הוא הורה איך החתירה לעושר, לרכוש ולזוגיות מובילים לקנאה (אם אין מצליחים להשיגם), והראה שבעזרת תרגול ניתן לשנות את התודעה. אבל זה לא הכול: הוא גם נתן נוגדן אמיתי לרגש הקנאה. תרופה שנקראת בפאלית "מודיטה", והיא נחשבת לאחת מארבע איכויות הלב.
"מודיטה" משמעה שמחה משתתפת. שמחה בשמחתו של הזולת. התרגול מתחיל תמיד בשמחה, במה שכן יש לנו. זה יחסית קל, אבל הצעד הבא, הצעד שבאמת משחרר אותנו, הוא לשמוח בשביל האחר, לשמוח שיש לו את מה שיש לו. אפילו אם זה משהו שאולי היינו רוצים שיהיה שלנו. שמחה שמבינה שכלום לא נלקח מאיתנו, כלום לא בא על חשבוננו. ובאמת, בין קנאה קשה, שורפת ומוכרת לבין שמחה קלילה ועמוקה גם יחד, איך אפשר שלא לבחור לשמוח בשמחת האחר? או בניסוח אווה קאסידי: איך אפשר שלא לשיר?
שתהיה שבת של שמחה בשמחת הזולת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם