ספר בַּמִספּר: פרשת במדבר
שם הפרשה מעורר געגועים לנופי ישימון ולהתעלות רוחנית, אבל במקום זה הולכים פה על הסטטיסטיקות המייגעות של החיים. אלוהים ואביגיל גרץ עושים מזה שירה
פתיחת ספר "במדבר" מזמנת קשיים רבים לדרשנים, למרות שהיינו מצפים שלא תהיה בעיה עם פרשה וספר הנושאים שם כל כך פיוטי. אולי היינו מצפים שהספר יפליג בתיאורי נוף הישימון, או יספר על הדרך בה המִדְבַּר שימש כבית הספר של עם ישראל, במובן שֶׁשָׁם, בין הוואדיות, הוא התחשל, התחסן, גילה מקרוב את שלושת מאפייני הקיום והגיע להתעלות רוחנית.
חלק מזה יקרה בהמשך, אבל לא בפתיחה, ואולי הסיבה טמונה בתרגום שם הספר לאנגלית. ספר "במדבר" נקרא באנגלית NUMBERS. כן, מִסְפָּרִים, כמו שם של ספר למתמטיקה בסיסית. מפליא איך שֵם ומהות כל כך יפה של מדבר, על הקונוטציות הדוממות והמֵדַבְּרוֹת שלו, היתרגמו לשֵם הכעור והמשמים – מִסְפּרִים.
תוכן הפרשה מגלה שיש דיוק המתורגם, כי זה מה שעושים בחלקים ניכרים מהספר, ובטח בתחילתו. עושים? סופרים. עורכים מפקדים וסופרים את השבטים, את הדגלים, את בכורות ישראל ואת הלוויים. סופרים את אלו שמתחת לגיל שלושים ואת אלו שמעל ואת אלו שצריכים ללכת לצבא, ובקיצור כל מה שצריך לספור, נספר. על כן אין זה פלא שמול שפע הנתונים הסטטיסטיים הללו, דרשנים עומדים בשבת של פרשת במדבר ומחפשים על מה ידרשו. מחפשים איך לקשור את הקפריזה הצבאית שנפלה על אלוהים, לספור את בני ישראל בשנה השנייה למסעותיהם במדבר, למציאות בת זמנם.
גם רש"י שאל למה אלוהים סופר כל הזמן את בני ישראל, וענה את התשובה המוזרה אבל בעצם המתבקשת שהוא סופר בגלל שהוא אוהב אותם. הוא המשיל את אלוהים לאדם שיש לו אוצר מטבעות שיקר ללבו, ולמרות שהאדם יודע בדיוק כמה מטבעות יש לו, הוא מוציא אותם לעתים קרובות וסופר.
מי שיש לו את הנטייה, שאולי היא אובססיבית אבל היא מאוד משמחת ומאשרת, לספור את מה שיש לו, כמו ילד שסופר את אוסף הגולות או המדבקות שלו או להבדיל כמו רווקה שמנהלת יומן שחור של בחורים, יודע כמה חדווה יכולה להיות בספירה. בהיזכרות. כמה אינטימיות יש בספירה של משהו שצברת, שעמלת עליו, וכמה תענוג זמני, כמו נבירה בגרגרי חול, אפשר להפיק ממשהו שהוא שלך.
כן, יש פה אלמנט של בעלות, אולי אפילו קמצוץ של חוסר בטחון, אבל אלו הן העובדות. עם ישראל שייך לאלוהים. והאלוהים הזה, שמאוד התאמץ להוציא את עמו ממצרים, רוצה עכשיו - אחרי כל המצוות והאיסורים שהוא הנחית עליהם - לוודא שהם עדיין איתו. זוהי בעלות שמגיעה מתוך אמפטיות ואכפתיות.
כמו טלפון של אמא ואבא בימי הולדת. גם יום הולדת, במהותו, הוא אקט של ספירה. הכוונה היא ליום הולדת בהקשרו החיובי, הטהור, בו אנחנו לא מתבאסים ממה שאין לנו ומקמטי הזקנה שהתווספו. בימי הולדת אנחנו אמורים להסתכל על כל הימים והשעות שעברו מאז שבקענו לעולם ולחגוג את זה, לחגוג
מתברר שבספירה הבאה מתוך אהבה יש הרבה פיוטיות. המתמטיקאי הגרמני קרל ווירשטראס אמר: "מתמטיקאי שאינו גם קצת משורר לעולם לא יהיה מתמטיקאי מושלם". מי שמבין מתמטיקה ופיזיקה לעומק, יודע שיש שם אוצרות שיריים רבים. בעצם מספיק לעשות גוגל ולמצוא מושגים שיריים כמו "חומר אפל" "ההפשטה הראשונה", "קו-עולם" או את המושג המיסטי "אינסוף" - כדי להבין שגם במתמטיקה, כמו המִדְבּר שאוצר בתוכו השראה והגיון חסר הגיון - כך גם בשדה המספרים יש משפטי זהב ושורות מחץ שיכולות לרגש.
אפשר להבין את ההתרגשות של המונח "לספור" כשחושבים על ילד שמתוודע לעולם המספרים. הוא מתאמן עוד ועוד, חוזר ומונה את המספרים, ולא משעמם אותו להגיע עד מאה. הוא מצרף דבר לדבר, ספרה לספרה ויוצר משהו. בעצמו. הרמב"ן אכן התעקש שהמנייה של אלוהים לא הייתה רק אקט טכני.
הוא ראה בספירה הזדמנות למפגש בין בני ישראל לאלוהים. השורש "לפקוד" בתנ"ך לא מופיע רק במשמעות של לספור. בבראשית כתוב: "וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה". פקידה היא מפגש בעל עוצמה, המביא לעתים ללידה, להיווצרות חדשה. ובאמת, ההבחנה כי לשני תפוחים ולשני תפוזים יש תכונה משותפת היוותה פריצת דרך בחשיבה האנושית.
בפרשה שלנו מופיעה לראשונה בתורה המילה "גולגולת". אלוהים מנחה את המיפקד, ואומר ארבע פעמים שיש לספור שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלתָם. מדרש קדום מפרש שאלוהים הורה למנותם בכבוד ובגדולה, כל אחד ואחד. כל אחד עבר לפניו באימה ובכבוד, והוא מנה אותם באופן הכי בסיסי שיש להם. המלה "לְגֻלְגְּלתָם" מגלה לדרשן שהמניין הוא אקט של בירור היחיד מתוך הכלל.
כמי שעברה בחייה כמה וכמה סריקות CT של הראש, אני יכולה להעיד שבירור הגולגולת זה אחד הדברים הכי חודרניים ואישיים שיש. הבירור דווקא של הגולגולת מקנה לכל יחיד "כבוד וגדולה לכל אחד". אלוהים מבקש לעשות משהו שלנו, לצערי, נדמה כבלתי אפשרי. הוא רואה יחידים, כל מקרה לגופו. הוא לא משתמש בהכללות.
כשדון מיגל רואיס כותב בספרו "ארבע ההסכמות" לא להניח הנחות, הוא מתכוון בדיוק לזה. לא להשתמש בראש המכליל שלנו, המקטלג אנשים על פי מוצא, ארץ, דת ואמונה. הוא נותן לכל מפגש להיות כפי שהוא. עמוק ומדויק כמו CT מוח. אנחנו לא צריכים את כל המערכת המשוכללת והמרעישה שיש בבתי חולים, אלא פשוט להתחבר לילדים שהיינו כשלמדנו לספור פריטים, כשגילינו מה יש במספר, כשפקדנו את האוספים שלנו ובראנו בהם משהו חדש. ז'וזה פרש כתב בספר "אני בודהה" כך: "יש שאני אומר בלבי שעודני בעל נפש של ילד, ויש שנדמה לי שהגעתי לשלב שבו דבר אינו מפליא אותי עוד.... בין שני הקטבים הללו מתנדנדת המחשבה האנושית כמטוטלת".
אז מצד אחד אלוהים יצר כלל, חברה, מארג, אבל מצד שני הוא רצה ליצור את החברה הזו מיחידים שאינם מאבדים את אישיותם העצמית מתוך צירופם לכלל, נהפוך הוא: עצמיותם מתבררת עוד יותר. החברה נמצאת בשביל שכל גולגולת תגשים את עצמה, ולא להפך. אנחנו רגילים לחשוב שהיחיד אמור לשמש כאבן בבניין המולדת, העם, או עולם המחר, אבל כאן מופיעה תפיסה החולקת כבוד עצום לאינדיבידואל. היחיד מקבל משמעות ייחודית בתוך המפגש שלו עם העולם, ובעיקר עם ברואי אלוהים, עם אנשים אחרים. נראה שיש דברים שלא הולכים לאיבוד בתרגום, והמִדְבּר הוא הקרקע הכי טובה בה אפשר לספור מספרים.
שתהיה שבת של שילוב מתמטיקה ומִדבָּר.
אינךָ רוצה להרוס לי את השלווה
והשקט שנכנסו לחיי כמו בני דודים שְׁנִיִּים.
מוכרים בזרותם, כזִכְרוֹן הָצְלִילָה בּסִינַי
שעה שאני בוחרת לֶאֱטום את עֵינַי
בְּמִשְׁקֶפֶת ירוקה.
עכשיו הן פּקוחות. כָּל-כָּךְ
שאני רואה אפילו את הקמטים
שאתה שוקד ערב ערב על מְרִיחָתָם,
אפילו את נוֹחוּתְךָ בשקיעתנו הלא מדוברת
ובמיוחד את הפחד.
אני לא רוצה ללכת ממך. אבל לא אוותר
על קרובי החדשים. הם שלי כמו כסא הנוח
בחוף של מובּארק, כמו השקט הַמִדְבָּרִי
הָמְדַבֵּר אִיתִי, כָּךְ שֶבְּעַל כָּרְחֲךָ אֲנִי נאלצת לָרֶדֶת
מתחת לִפני המים כשמסביבי מוזיקת גמלים וחסרונךָ.
[מילים: אביגיל גרץ]
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם