ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע

והאיש משה ענן מאד: פרשת בהעלותך

מעל הפרשה מרחפת רוח גדולה, המוכרת יותר בשמה הנפוץ: עָנָן. אחד שהיה לו עניין רציני עם עננים הוא הבודהא, שכמו משה היה איש אשר למד לשלוט בענני תודעתו

אביגיל גרץ | 28/5/2010 10:50

כשאין רוח אנשוף בעצמי. ענן מבסוט צילום: SXC

פרשת "בהעלותך" ממשיכה לתאר את קורותיהם של בני ישראל במדבר. אם בפרשה הקודמת היה קשה למצוא חוט מקשר בין כל הנושאים שהיא עוסקת בהם, הרי כבר שמה של הפרשה שלפנינו, המבשר על העלאת אור במנורת המשכן, מצביע על כך שהיא עוסקת במצבי רוח. מצבי רוח עולים ויורדים, נוסעים וחונים. מצבי רוח נפשיים. גם של בני אדם, גם של אלוהים, ואפילו מצבי רוח קוסמיים של העולם.

מעל הפרשה מרחפת תרתי משמע רוח גדולה. כל-כך גדולה וחזקה עד שאפשר לראות אותה. זוהי רוח העשויה מאוויר וממים, וידועה לנו יותר בשמה הנפוץ: עָנָן. המדרש מספר כי שבעה עננים היו. ארבעה עננים כנגד ארבע רוחות השמיים, וענן חמישי שריחף מעל בני ישראל והגן עליהם מפני השמש היוקדת. ענן שישי שעליו הילכו והענן השביעי, שהלך לפני המחנה והיה מיישר את ההרים, ממלא את הבקעות, מסלק אבנים ומכשולים והורג את כל הנחשים והעקרבים של המדבר.

יש מדרשים שאומרים שענני הכבוד אף ניקו וגיהצו את בגדי בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר, ומשהוקם המשכן, בכל פעם שאלוהים היה יורד למשכן היו ענני הכבוד יורדים גם הם, ומודיעים על הנוכחות האלוהית במחנה. ממש עננים רב פעמיים. גם פונקציונליים וגם רוחניים. כמעט כמו אצל האינדיאנים שחיפשו צורות עננים בשמיים, כדי למצוא לילדים שלהם שמות כמו "רעמת הסוס".

אפילו רש"י מסתבך בדו-כיווניות ובשימושיות של העננים. בבואו לפרש את צמד המילים "הֵעָלוֹת הֶעָנָן", הוא כותב שהמשמעות היא הסתלקות. אבל מכיוון שלא יתכן לכתוב לשון סילוק על דבר אלוהי, הוא מסכם שמדובר בלשון צימוח ועלייה, והוא מסתמך בפסוק מספר מלכים: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עולָה מִיָּם". אם גם לכם סיפור העננים, המורכבים מחומרים שנמצאים על האדמה ואפילו בתוכנו, מתחיל להישמע כמו סיפורי זן למתקדמים, הרי שלא תתפלאו לשמוע שאיקקיו, אחד מגדולי מורי הזן ביפן מהמאה ה-14, נתן לעצמו את הכינוי "ענן משוגע". איקקיו כתב שירה ופתגמים קצרים, והנה אחד שמתאים לפרשתנו ככפפה ליד:

יאמאבושי (נזיר הרים): לאן מועדות פניך?
איקקיו : לאן שהרוח תישא אותי
יאמאבושי: וכשאין רוח?
איקקיו: אנשוף בעצמי

מלחמות העננים

בפרשה שלנו הענן משמש גם כמורה דרך. כאשר הענן היה מתרומם מעל המשכן היו בני ישראל יודעים כי הגיעה העת להמשיך בנדודים במדבר. כאשר הענן היה נח הם ידעו כי עליהם לחנות. לעתים הם היו חונים במקום אחד במשך ימים ספורים בלבד, ולפעמים כמה שנים. הכלל היה די דומה למשחק "הרצל אמר", ובניסוח התורה זה נשמע כך: "עַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהוָה יִסָּעוּ".

הבודהה, שלא שיחק משחקים, כיוון אותנו למצוא את הענן, או יותר נכון - את המנורה הפנימית שלנו. ראשית יש להבין שאין צורך לנדוד למקום רחוק כדי למצוא אותה, וכי אין איש בעולם שיכול כמו אלאדין להגיש לנו אותה מצוחצחת ומבריקה. הדבר השני שצריך לעשות הוא לעצור ולבחון ממה מורכבים מצבי התודעה שלנו, תוך שאנחנו מפתחים מהם מרחק מסוים כמו אותו ענן אלוהי. שלישית, עלינו להתבונן מקרוב ובאינטימיות, מבלי לדחות או לשפוט, בכל מה שעולה בתודעה.

רובנו יודעים שכאשר אנחנו רק מתיישבים ומנסים להתרכז בנשימה, מיד מופיעות ועולות תחושות גופניות, מחשבות ורגשות. בכל אלו אין פסול. אלו הם כלי העבודה שלנו, שמופיעים כרצונם ולא כרצוננו. זוהי נקודה שחשוב להתעכב עליה. אנחנו לא מזמנים את המחשבות-רגשות-תחושות

שלנו. אם זה היה כך, הרי שהיינו יכולים להגיד להם ללכת. אם הם היו "שלנו", היינו יכולים לצוות עליהם: "מספיק עם הכעס הזה, די עם חוסר המנוחה שמציף אותי כרגע, אין טעם להרגיש עכשיו משועמם. קדימה, במקום לקנא במי שיושב לידי הייתי רוצה לחוש כלפיו אהבה", וכו' וכו'.

אבל זה לא עובד. הם מופיעים כרצונם, אנחנו מתבאסים ולא מבינים מי מנהל את ההצגה בתודעה שלנו, ולכן אנחנו חווים "זיהומים" נוספים. כן, כן, הבודהה כינה את תחושות התסכול והכעס, האשמה או הדימוי העצמי הנמוך - ובעצם כל אלמנט שמרחיק, פוגע ושופט את עצמנו מבפנים כ"זיהומים" של התודעה.

החדשות הטובות הן שהדימוי הבודהיסטי מתייחס ל"זיהומים" בתור עננים. עננים אשר מכסים את השמים הצלולים, ומונעים מאיתנו לראות את הדברים כפי שהם. זוהי בשורה טובה, משום שזה אומר שיש בתוכנו בסיס יציב וגדול, כמו השמיים הכחולים שמעלינו. הבעיה היא שמאז שאנחנו זוכרים את עצמנו יש בנו "זיהומים", ולכן נדמה לנו שלא קיים מצב של שמים צלולים. אנחנו רגילים לתחזית מעוננת תמידית, מצפים ומכורים לסערות מבלי להבין שאנחנו מחוללים אותן. הרי במצב של עננים שחורים אנחנו שופטים אותם ומנסים לסלק אותם, וכמו בשיר של עמיר לב, אנחנו מכריזים עליהם מלחמה.

וגם במצב של עננים "מושלמים", הנוחתים עלינו בצורה של לבבות נוצצים, אנחנו מייחלים שיישארו כפי שהם - ומתאכזבים כשהם משתנים והולכים לדרכם. בעיקר אנחנו לא מבינים שה"זיהומים" אינם רעים או טובים. הם כמו העננים: הם פשוט מופיעים. לעננים אין כוונה להזיק או להועיל לשמים. חלק מהתכונות ומהמאפיינים שלהם זה פשוט להופיע. אין טעם לכעוס או להתנגד להם, בטח לא להיקשר אליהם. יש טעם להתייחס אליהם בסקרנות, כמו אותם אינדיאנים שחיפשו צורות מרתקות.

עניין של החלטה

הדרך היעילה היא להתבונן ב"זיהומים" ברגע הנוכחי, כפי שהם עולים בתודעה ובגוף. להסתכל עליהם ממרחק, כמו אז, כשהיינו קטנים ושכבנו על הדשא מבלי שהייתה לנו יכולת להתערב או להשפיע על מופע העננים ששיחק לפנינו. כלומר: לא לנסות להגביר או לצמצם את התחושות, הרגשות או המחשבות שעולים. לא לתת להם ערך חיובי או שלילי, אלא פשוט להתבונן בהם.

כן, זוהי גישה מהפכנית שמנוגדת לאינסטינקטים ולאוטומטים שלנו, אבל זוהי הדרך היחידה בה אנחנו יכולים להגשים את אמירתו של משה: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם אדוני נְבִיאִים כִּי יִתֵּן אדוני אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". רק האדם המרבה בהתבוננות בפנימיותו, העושה זאת באומץ ובמרחק כמו-אלוהי, יכול לשחרר את עצמו ולהגיע לתובנות רבות. כזאת למשל היא ההבנה שבסופו של יום, כל רגש, אפילו כעס - הוא עניין של החלטה. איש לא יכעס על סירה ריקה שנתקלה בו. הכעס יהיה רק על סירה מלאת אדם שנתקלה בו.

לקראת סוף הפרשה שלנו, בהקשר של מריבה מכעיסה בין משה לאחיו, מִרְיָם ואַהֲרוֹן, כתוב: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאוד מִכּל הָאָדָם". אם להמשיך את מסורת הזן הייתי כותבת: וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָן מְאוד. זהו איש אשר למד לשלוט בענני תודעתו. עובדה שאחר כך הוא מתפלל לאלוהים שירפא את אחותו. מי יודע, אולי משה היווה השראה למשורר אבן גבירול, שכתב את השורה המופתית: לא טוֹב הֱיוֹת נַפְשִׁי כְמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁהֶחֱשִׁיכוּהָ עֲנָנֶיהָ.

שתהיה שבת של התבוננות בעננים.

* בכתיבת הפרשנות נעזרתי באתר חדש ומוצלח המאגד את כל הפעילויות הבודהיסטיות בישראל.