הדובדבנים של נורמנדי: טיול קסום בצפון צרפת
נסיעה לאורך נהר הסיין בנורמנדי שבצרפת מגלה מראות מרהיבים של צוקי גיר, מטעי דובדבנים וגם סוסי פוני. בשלווה מקוממת שכזו לא פלא שגם הטארט והקממבר כה משובחים
היעד שנקבע הפעם: אזור נורמנדי שבצרפת, וליתר דיוק, מחוז נורמנדי-מריטים (נורמנדי הימית) שבנורמנדי עילית. המינוח נשמע מבלבל אבל קל להסביר אותו: נורמנדי, המשתרעת בצפון מערב צרפת, מחולקת לשני חבלים שאת הגבול ביניהם מסמן נהר הסיין: נורמנדי עילית ונורמנדי תחתית, ובהתאמה - הגדה הימנית והגדה השמאלית, ממש כמו בפריז. אותה נורמנדי רבתי, שבירתה היא העיר רואן, מחולקת לחמישה מחוזות: אור ונורמנדי-מריטים בעילית; קלבדוס, אורן ומאנש בתחתית. כיוון ששטחה של נורמנדי כולל יותר מ-30 אלף קמ"ר בחרנו למקד את הטיול ב"שמורת הטבע של פיתולי הסיין", שם שמתנגן יפה בשפה המקומית: "Parc naturel regional des Boucles de la Seine Normandie". את חופי הנחיתה ביוני 1944 נותיר לטיול הבא.
הגענו לנורמנדי בשעת אחר צהריים. הדרך הוליכה לכיוון הסיין במעבה יער, כשקרני השמש נפלו מבין צמרות העצים על הפרחים הזעירים, צהובים ולבנים, שפרחו על מצע ירוק שאינו דורש השקיה מלאכותית. האזור הקביל את פנינו במראה שנתן השראה לטובי הציירים האימפרסיוניסטיים. השלב האחרון של הנסיעה לאורך גדת הסיין הבהיר שמדובר באזור חקלאי. לצד הכביש ניגלו מטעי דובדבנים ותפוחים, פרות וסוסי פוני. מעבר להם התנשאו מצוקי הגיר המוסיפים ממד מרשים לתמונת הנוף.
הכפר שנבחר לשמש כבסיס לטיולנו היה ז'ומייג' (Jumieges), וזאת בזכות חדרי האירוח Au Temps des Cerises (בעונת הדובדבנים) שמציעים פרנסואז וז'וזף. בהמשך נחשפו סיבות נוספות להנאה מהשהות בכפר הזה. ז'ומייג' מתהדרת בכך שבשטחה מצויות החורבות המפוארות בצרפת. הכוונה היא למנזר והקתדרלה שנותרו מהם שני מגדלי המבוא (שגובהם 46 מטר) וקיר אחורי המתנשא לגובה עשרות מטרים, שעדיין שומרים על מבנה החלונות הקשתיים. מגדלי הכנסייה (הנמצאים עתה בשיפוץ) נראים למרחוק.
המנזר כולו נבנה לראשונה במאה השביעית, ולאחר שנהרס (ולא בפעם האחרונה) שוקם בידי ויליאם הכובש במאה ה-11. לאחר המהפכה ובמהלך המאה ה-18, שימשה הכנסייה
ז'ומייג' הוא גם שמה של פיסת הארץ שאפשר לכנותה חצי אי, בהיותה מוקפת משלושה צדדים בנהר הסיין. הצצה במפה מגלה שהחל מהעיר ורנון וכפרו של קלוד מונה, ז'יברני, יוצרים פיתולי הסיין, בזרימתם מערבה, עשרה חצאי איים כאלה. העיר רואן עצמה יושבת על אחד מהם והיא מרוחקת כ-120 ק"מ מן הים ומנמל לה-האבר. בעבר הייתה רואן "הנמל של פריז" וממנה ועד למוצא הנהר לים הוצבו מעל לסיין רק שלושה גשרים (כל אחד מהם מרשים כשלעצמו). המעבר בין חצי אי לשכנו נעשה על גבי מעבורות ובחינם.
הכפר ז'ומייג' נושק לנהר מצד אחד ומוקף יער מצדו האחר. הוא מאפיין את צרפת של תחילת המילניום השלישי. מבנים בני מאות שנים במרכז ובתי כפר מודרניים שנוספו סביב. חוות חקלאיות צנועות עם בתי קורות נורמנדיים פזורות בלב השטח החקלאי. ברחוב הראשי תמצאו מינימרקט צנוע, מאפייה וקונדיטוריה, חנות מזכרות, בית תה, ביסטרו, מסעדת קרפים ושתי מסעדות בבתי מלון קטנים. מוסדות נוספים סגרו את שעריהם בשל ההגירה של הצעירים לערים הגדולות. בלשכת התיירות המקומית הציעו לנו שפע של מסלולי הליכה ונסיעה המסווגים לפי נושאים.
המסלול המוכר ביותר הוא זה של הכנסיות. בנוסף לכנסיית סנט פייר של ז'ומייג', בולטות שתיים נוספות: אבאיי סנט ז'ורז' דה בושרוויל ואבאיי סנט ואנדריל (Wandrille ,Abbaye St. Georges de Boscherville .Abbaye de St). גם לפני שבאים בשעריהן הן מרשימות בגודלן. זאת של ואנדריל הוקמה במאה השביעית ומאז גורשו ממנה הנזירים פעמים רבות בהתאם להתפתחויות ההיסטוריות. כיום מתגוררים בה כ-50 נזירים בנדיקטיים החיים בפרישות ובצניעות. לעומת זאת, החנות של הכנסייה עשירה בהיצע, החל מספרי קודש ועד לתכשירי יופי. הסיורים בתחום הכנסייה מוגבלים ולנו הזדמן להיכנס לאולם התפילה. הטקס היה מאופק והדממה סוחפת. בתוכה נשמעו המזמורים הגריגוריאניים ששרו הנזירים בעוד קרניים אחרונות של שמש רכה חודרות מצוהר סמוך לתקרה הסגפנית ושוטפות את גלימותיהם החומות.
החשיבה על מקומו של האדם בעולם הסובב אותו מתעוררת באזור כמו נורמנדי. הצעידה בתוך הטבע השלו לאורך גדות הסיין הסבלני מרגיעה ומרוממת רוח כאחת. רוחבו של הנהר נע בין 70 מטר למאות מטרים. אפשר להתיישב על סלע או ספסל, להתבונן בזרם האיטי, בפרות הרועות מן העבר האחר ולחוש רוגע שמשכיח כל ענן אפר איסלנדי או אחר. בשבוע שהותנו באזור שותקה התנועה האווירית בגלל אותו ענן הזוי, ואפילו השמים נפרשו מעלינו חלקים ושקטים.
הכנסייה בבושרוויל מתהדרת בגן המטופח שלה. נזיריה, כך אומרים ספרי ההדרכה, מומחים בסודות הריפוי שמקורם בצמחים שאותם הם מגדלים. חצי האי שעליו יושבת הכנסיה נושא את שמו של יער רומר (Rumare) המטופל היטב. בשל קרבתו לעיר רואן משמש היער גם את תושבי העיר, ויש בו שפע של מסלולי רכיבה לאופניים לצד מסלולי הליכה. גילינו שהדרך היפה ביותר מז'ומייג' לרואן עוברת ביער זה. כיוון שבטיול רגוע אין מודדים דקות, שמחנו להשתמש בשתי המעבורות שהמסלול הזה דורש. חצייה במעבורת מעניקה לתייר נופים יחודיים של הסיין. כך גילינו את העיירה הציורית לה בויי (La Bouille).
"מסלול הפירות" - מסלול נוסף בהיצע התיירות כאן - מוליך לאורך גדות הנהר בחצי האי ז'ומייג'. לאחר חציית הנהר במעבורת ממשיכים בנסיעה לעומק חצי האי ברוטון, שרובו מכוסה יער ושבילי הליכה. באחת מנקודות ההצטלבות של דרכי היער פגשנו עלם צעיר רכון על מפה. הוא המתין לחבריו עם הנחיות ניווט והתנדב לצייד אותו בתרשים שמיפה את היער. כך יכולנו להעמיק בשיטוט רגלי ממושך שלווה בשירת ציפורים מוזיקליות במיוחד, הרחק מכל כביש. יער ברוטון נמצא בעיצומו של הליך שיקום בשל הזדקנות עציו. מסביב לו, בעונה זאת, החלה הפריחה.
נורמנדי ידועה בתוצרת החקלאית שלה. מחלבותיה מספקות מחצית מתנובת החלב של צרפת. גבינת הקממבר היא המפורסמת בגבינותיה. לצד השמנת והגבינות נהנים הסועדים בנורמנדי משלל דגה ופירות ים, בשר עגל ושפע של ירקות (מבושלים) ופירות. תפוחי העץ בנורמנדי משמשים ליצור משקה הסיידר (כחמישה אחוזים של אלכוהול תוסס בעדינות) ולהפקת ליקר הקלבדוס, ה"קלבה" בלשונם, עם 40 אחוזי אלכוהול עוקצניים. מסעדת הבית שלנו בז'ומייג' הייתה "אוברג' דו באק" (מלונית המעבורת), שהפליאה במנותיה הראשונות - טארט בצק ופילו ממולא בתפוח עץ וקממבר, ובקינוחים, ובהם קרם ברולה בטעם פיסטוק.
בקצהו העליון של חצי האי ברוטון, בקרבת אחד משלושת גשרי הסיין, נושק "מסלול הפירות" ל"מסלול בתי הכפר (chaumieres). הכוונה לבתי הקורות עם גגות הזרדים המאפיינים אזור זה. שני כפרים מצטיינים בהיצע הבתים העתיקים: Aizier ו-Vieux Port. באזייה הופתענו לגלות פינה היסטורית שהגענו אליה רק בזכות שלט צנוע. שרידי כנסיית סנט תומס נמצאים בצד דרך צרה ומפותלת, בתוך יער סבוך. השלטים במקום מספרים שהכמרים שבאו מאנגליה במאה ה-12 הקימו במקום בית חולים למצורעים על שמו של תומס בקט. בית החולים פעל עד למאה ה-18, ונחשף בידי ארכיאולוגים רק בשנים האחרונות.
לעיירה הנעימה דוקלייר (Duclair) נסענו יותר מפעם אחת ללגימת אחר צהריים בבר שבכיכר העירייה. מוצעים כאן רק משקאות, סיגריות וכרטיסי הגרלה למיניהם. כל באי המקום מכירים זה את זה, וכל מי שנכנס מתקבל בקריאות ברכה ולחיצות ידיים. תיירים מתקבלים בשתיקה מכבדת ומסבירת פנים, ולמשך רגע קצר בלבד נעצרת הרכילות הקולנית.
בצדה האחר של הכיכר, בביסטרו דה סייקל (השמים) סעדנו ארוחת ערב. לצדנו ישבו שני זוגות פריזאיים, שארזו מזוודות כדי לטוס לברצלונה ונתקעו בביתם בשל הענן האיסלנדי. הם בחרו בדוקלייר כתחליף.
הצרפתים אוהבים לפטפט והם אינם ממהרים לסיים את ארוחתם. היו להם שאלות רבות שהופנו לתיירים הישראלים. למשל, כיצד זה מטילים מצור על 1.5 מיליון תושבי עזה. העדפנו להתחמק מדיון מעמיק בנושא שקשה גם לנו להסבירו ולהתרכז בטארט טאטן, שעל איכותו לא היו שאלות. למרות זאת, הם התעקשו לשלם עבור הקפה שלנו, ולוסיל וסאבין, שתי הנשים הסימפטיות שבחבורה, נישקו אותנו על שתי הלחיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם